מוות שתוכנן בחלונות הגבוהים ברנאר-אנרי לוי, מי הרג את דניאל פרל?, מצרפתית : מיכה פרנקל, בבל, 414 עמ' רוביק רוזנטל / תיעוד 11/03/04 לפני שנתיים נרעש העולם מסיפורו של העיתונאי דניאל פרל, שנחטף בפקיסטן על-ידי קיצוניים מוסלמים, ולאחר שמונה ימים בשבי נרצח בעריפת ראשו וגופתו בותרה. כמה מן האחראים לרצח הובאו למשפט ונידונו למוות, אם כי דווקא מבצעיו הישירים, המכונים בספר "התימנים", לא הובאו כלל למשפט. ברנאר-אנרי לוי, דמות צבעונית ושנויה במחלוקת, יצא לחקור את האירוע, והספר, שכבר היה לרב-מכר עולמי, הוא כהגדרת לוי עצמו "רומן חקירה". לוי מתעד את תהליך החקירה, את מחשבותיו ושיחותיו במהלכה, ואת מסקנותיו. לז'אנר המתעד יש יתרון, מאחר שלוי אינו מחויב למסקנותיו באופן מדעי או משפטי, ועם זאת, הוא אינו משאיר אותנו בצל, אלא מעניק לנו מושג ברור מי הם, ככל הנראה, האחראים למותו של דניאל פרל. שני גיבורים יש בספר: הראשון, דניאל פרל, כתב'וול סטריט ז'ורנל', עיתונאי יהודי המכור למקצועו, אחד המעטים שהחליטו להיכנס לחקר האמת בנושא המדיף ריח סכנה לכל מי שייגע בו: הקשר העולמי של הטרור האיסלאמי והמימד הגרעיני שלו. לוי מאוהב בדמותו הסקרנית והפיקחית של פרל ומסרב לראות בו הרפתקן, למרות שהוא מודה שברגע שנרקמה סביבו המלכודת שהביאה לחטיפתו, התעלם פרל מאזהרות לרוב שקיבל וויתר על כללי זהירות אלמנטריים. הגיבור שני הוא עומר שייח', פקיסטני שנחשף לחינוך בריטי גבוה, איש כריזמטי, מבריק, פנאטי מתעתע, ובעיקר בעל תשוקה עזה להשפיע על גורל העולם. ככל שמתקדם הספר פוחת העיסוק בפרל ומתרחב העיסוק בשייח', בסביבתו ובמה שהוא מייצג. לוי מציג אותו כאיסלאמיסט קיצוני, שהוא בעת ובעונה אחת סוכן כוחות הביטחון הפקיסטניים ואל-קעידה. הכותב קושר אותו לפיגוע במגדלי התאומים, ולתאים המחתרתיים הסודיים ביותר ולהיכלות השלטון ומלונות הפאר של העילית הפקיסטנית. למרות מאמציו של לוי, הוא לא הצליח להיפגש עם שייח' המחכה להוצאתו להורג, ומאמין שיצא לחופשי בקרוב בעיסקה כלשהי. ברנאר-אנרי לוי שנוי במחלוקת על הגותו כפילוסוף, אך כמתעד הוא עושה בספר עבודה שאי אפשר להתעלם ממנה. הוא מחבר פיסות מידע, התרשמויות, היקשים הגיוניים ולעיתים ספקולטיביים; אך התמונה המתרקמת מחזקת עמדה, שיש לה עוד שותפים: השלטון הפקיסטני מצוי במרכזו של ציר המאיים על העולם באמצעות טרור גרעיני. לוי מלעיג על המאמץ חסר הפרופורציות לחסל את משטרו העלוב של סדאם חוסיין, בעוד המערב מתעלם מהסכנה הפקיסטנית. הוא מנסה לחשוף את הפרצוף הכפול של פקיסטן, המעמידה פנים כמשתפת פעולה עם המערב, אבל עוסקת במרץ בפיתוח גרעיני, וכן את הכוחות השונים הפועלים בתוכה. לוי גם אינו חושך את שבטו מהאמריקנים עצמם, שבשנות השבעים והשמונים איפשרו ואף סייעו לתאים איסלאמיים לצמוח בתוככי ארה"ב כדי שיהיו כוח-עזר במלחמה הקרה כנגד הקומוניזם העולמי. חלקם מימשו את פירות הבאושים של המדיניות הזו ב-11 בספטמבר . לוי משוכנע שדניאל פרל לא נרצח על-ידי חבורה שולית ומטורפת, כפי שניסו להציג זאת במערב ובמזרח גם יחד. הוא סבור שמאחורי הרצח עמדו מוסדות גבוהים במשטר הפקיסטני, שלא אהבו את מה שפרל עמד לגלות אודותם. הוא אף מרמז שעומר שייח' עצמו, שפעל בביטחון של מי שלא יאונה לו כל רע עקב מעמדו, הפך, בסופו של דבר, לקורבן ושעיר לעזאזל של משלחיו. החולשה של הספר היא בגבולות הז'אנר: לא אחת ולא שתיים נראה שהשערה כלשהי שמעלה לוי, או ספקולציה חדשה, אף אם הוא מסייג אותה, אינה כה הכרחית ומובנת מאליה. יש נקודות שלגביהן הוא מסמן תחילה עיגול מטרה ואחר-כך נועץ בתוכו את החץ. אך הדרך הזו אינה יוצרת תחושה של ספר מופרך. לעיתים לוי פומפוזי מדי, הצהרתי, מכריז על נצחונו כחוקר לפני שסיפק את הסחורה, ועם זאת הוא ראוי לשבח על היותו אינטלקטואל מעורב המוכן לסכן את עצמו בגלוי כדי להתריע מפני הצפוי לשלום העולם. נקודת תורפה כואבת של הספר היא התרגום. הספר זרוע משפטים שכל קשר בינם לבין זרימה חופשית ותקינה של משפט בעברית מקרי בהחלט. משפטים רבים יוצרים אפקט עילג, כגון "התפקיד הזה של תייר רגיל מתאים לי מאוד" (עמ' 23), " לא צריך לשאול דבר את איש" (עמ' 27), " אני חש שיהודה מפשפש במוח המדען המוחלט שלו" (עמ' 63), " מההתחלה, הוא אפילו האיש הראשון שחיפשתי את הפרטים שלו" (עמ' 340). משפטים רבים מנסים לחקות את המודל הצרפתי המפותל של משפטי זיקה השזורים זה בזה. התוצאה מקשה מאוד על הקריאה, וחסרה את האסתטיות והקלות של הכתיבה הצרפתית. חשוב מאוד שמתרגמים יכירו את שפת המקור. חשוב לא פחות, שיחושו את אופיה של העברית ויידעו לכתוב בה ברהיטות. קיומם של שני התנאים האלה הוא ערובה לתרגום טוב באמת. r i n a @ m a a r i v . c o . i l