לקראת הדפסה מתוך 'לכתוב', מרגריט דיראס 25/03/04 "את הבדידות הזאת, של הספרים הראשונים, שמרתי. לקחתי אותה אתי. את הכתיבה שלי לקחתי תמיד אתי לאן שלא הלכתי. לפריז, לטרוביל. או לניו-יורק. טרוביל הוא המקום שבו עצרתי בשיגעון את עתידה של לולה ולרי שטיין. בטרוביל גם הופיע לפני שמו של יאן אנדראה סטיינר בוודאות בלתי נשכחת. לפני שנה. הבדידות של הכתיבה היא בדידות שבלעדיה הכתוב לא נוצר, או שהוא מתפורר, מידלדל ודמו אוזל מרוב חיפוש מה עוד לכתוב. הכתוב מאבד את דמו, והסופר אינו מזהה אותו עוד. קודם כל צריך שלא יוכתב לעולם למזכירה כלשהי, מיומנת ככל שתהיה, ולעולם, בשלב זה, שלא יינתן למו"ל כלשהו לקריאה. דרושה תמיד הפרדה מן האנשים האחרים הסובבים את האדם שכותב ספרים. זוהי בדידות. זוהי בדידותו של הסופר, בדידותו של הכתוב. כדי להתחיל בדבר, הכותב שואל את עצמו מה פשר השקט הזה שסביבו. ולמעשה בכל צעד שעושים בתוך בית ובכל שעות היום, בכל האורות, בין שהם אורות של החוץ ובין שהם אורות של מנורות שהודלקו במשך היום. הבדידות הממשית הזאת של הגוף הופכת לבדידות הבלתי מחוללת של הכתוב. כבר בתקופה ההיא של בדידותי הראשונה גיליתי שלכתוב הוא הדבר שאני צריכה לעשות. כבר קיבלתי אישור לכך מרמון קנו. השיפוט היחיד של רמון קנו, המשפט הזה:'אל תעשי שום דבר אחר, כתבי'. לכתוב , זה היה הדבר היחיד שמילא את חיי והפיח בהם קסם. זה מה שעשיתי. הכתיבה מעולם לא עזבה אותי. חדרי אינו מיטה, לא כאן, לא בפריז, לא בטרוביל. זהו חלון מסוים, שולחן מסוים, הרגלים של דיו שחורה, מותגים של דיו שחורה, שכבר אינם בנמצא, זהו כיסא מסוים. והרגלים אחדים שאני שבה אליהם תמיד, לאן שלא אלך, היכן שלא אהיה, אפילו במקומות שבהם איני כותבת, כמו למשל בחדרי מלון, ההרגל להחזיק תמיד ויסקי במזוודה למקרה של נדודי שינה או של ייאוש פתאומי. במהלך התקופה ההיא היו לי מאהבים. לעיתים רחוקות נותרתי ללא מאהבים כלל. הם התרגלו לבדידות של נופיל. והיא, על-פי קסמה, הרשתה להם לפעמים, בתורם, לכתוב ספרים. לעיתים נדירות נתתי למאהבים הללו לקרוא את ספרי. נשים אינן צריכות לתת למאהביהן לקרוא את הספרים שהן כותבות. כשהייתי מסיימת פרק, הייתי מחביאה אותו מפניהם (. . .) הבית הזה הוא המקום של הבדידות, ועם זאת הוא משקיף אל רחוב, אל כיכר, אל בריכת מים עתיקה, אל מתחם ביתהספר של הכפר. כשהבריכה מתכסה קרח באים ילדים להחליק ומפריעים לי בעבודתי. אני מניחה להם, לילדים האלה. אני משגיחה עליהם. כל אשה שהיה לה אי-פעם ילד משגיחה על הילדים האלה, החצופים, המטורפים, כמו כל הילדים. אבל איזה פחד, בכל פעם, הנורא מכל. ואיזו אהבה. לא מוצאים את הבדידות, עושים אותה. הבדידות נעשית לבד. אני עשיתי אותה. משום שהחלטתי שדווקא שם עלי להיות לבד, שם אהיה לבדי בשביל לכתוב ספרים. כך זה קרה. הייתי לבדי בבית הזה. הסתגרתי בתוכו, גם פחדתי, כמובן. ואחר-כך אהבתי אותו. הבית הזה הפך להיות הבית של הכתיבה. הספרים שלי יוצאים מן הבית הזה. גם מן האור הזה, מן הפארק. מן האור הזה שחוזר מן הבריכה. נדרשו לי עשרים שנה כדי לכתוב את מה שאמרתי עכשיו." מרגריט דיראס, מתוך'לכתוב', יצירה שתופיע בקרוב בקובץ הכולל גם תרגומים של הנובלות:'מותו של הטייס האנגלי', ' שבי הקסם של לול ו. שטיין', ' סגן הקונסול'. הספר תורגם מצרפתית בידי נורית פלדאלחנן, שגם הוסיפה אחרית-דבר (הוצאת כרמל ).