 | | | שלאגר במגזר החרדי: סדרת הטלוויזיה ''סבא הושע'' | |
|  | | טקסט גדוש בערכים, מצוות ומעשים טובים, תפאורה יהודית, שחקן חילוני אחד, חיים בנאי, המחופש לרבי, ומאות ילדות יראות שמים מככבים בתוכניות. הכל באישור הרבנים | |
| | | | |  | לפחות על פי הרבנים, מחשב הוא כלי משחית המצויד ב''אינטערנעטע (כך במקור), העלול להביא ילדי ישראל התמימים לתמונות זימה ותועבה רחמנא ליצלן''. מצד שני, אפילו הרבנים מכירים בקשיי הפרנסה של הציבור החרדי. לכן ברוב הבתים החרדיים המחשב הוא לצרכים עסקיים בלבד. גם אם האישה היא עקרת בית והבעל אברך כולל, משמש המחשב להדפסת מאמרי תורה ומתכונים לסעודת שבת. אבל כשהילדים מבקשים לצפות בסרט על ''סבא הושע'', הופך מכשיר התועבה בבת אחת לטלוויזיה קטנה, או בלשון נקייה, ל''רדיו הוויזואלי הראשון''.
החרדי המצוי נכנס לחנות תקליטורי מחשב בשכונות החרדיות ומסתכל ימינה, שמאלה, ובעיקר החוצה. כשאף אחד לא שם לב הוא חוטף דיסק כשר ומבקש מהמוכר ''לארוז מהר מהר ובשקית אטומה''. אם עינו החדה של אברך משי עובר אורח תצוד את החפוז, יסמיק החרדי עד שורשי שערותיו וימלמל במבוכה שמדובר בתקליטור חינוכי, ספציפי, ושהרבנים אישרו. ואכן, את ''סבא הושע'', הלהיט החרדי החם ביותר העונה, אישרו מנהיגי ישראל באופן חצי רשמי. השאלה הגדולה היא איך הם ראו את הסרט כדי לאשר אותו. הרי אין להם מחשב.
השלאגר ''סבא הושע'', סדרת סרטים חינוכיים לילדים בהפקה ובימוי כשרים למהדרין, מציע טקסט גדוש בערכים, מצוות ומעשים טובים, תפאורה יהודית מחממת את הלב, שחקן חילוני אחד, חיים בנאי, המחופש לרבי, ומאות ילדות-כוכבניות יראות שמים. על ההצלחה חתומה מנוחה פוקס, סופרת חרדית נודעת, שכתבה למעלה מ-600 ספרי ילדים ומבוגרים למגזר החרדי. הקרדיט ל''בימאות'' (כך במקור), הוענק לרחל קו,צעירה בתקופת שידוכים, ששמה בדוי מטעמי צניעות, נטולת הכשרה בתחום, פשוט כי עוד
לא קם סם שפיגל חרדי. ''הפיתוי לאמהות ברוכות ילדים הוא גדול מדי'', מצטדקת קו, ''אז משפחות שמקפידות, מכניסות הביתה רק את הסרטים של מנוחה פוקס, והמשפחות המודרניות יותר קונות את כל הסרטים החרדיים שכבר יצאו לשוק''.לא, אין לה בעיה לתת יד לתעשייה שהרבנים יצאו נגדה. ''אני חושבת שאם זו גזרה שאי אפשר לעמוד בה'', היא אומרת, ''אז לפחות שיהיו סרטים טובים''.
אלא שהמושג ''סרטים טובים'' חייב להתגמש כשמדובר ב''סבא הושע'', צרור סיפורים, שירים וקטעי קישור בליווי מוזיקלי קצבי. הטקסט אינו עמוק והשירים מתקתקים. השחקניות הקטנות קפואות ונרגשות, וגם ההקשרים צולעים. אבל התפאורה מרשימה, המוזיקה נהדרת, הארנב והינשוף משכנעים וגם המסרים מובהקים. בסרט ''סבא הושע ובגד לי'', למשל , קצת אחרי שהתרנגולת סיימה להשתזף והסבא להתקין את הזקן, נפתחה הדלת בחצר ושורה של חרדיות מחופשות יצאה אל הבמה בשירה אדירה. הלחן, אגב, עממי. לצלילי ''במדינת הגמדים'' הופיעו חיילת בחצאית ירוקה ארוכה, שוטרת בגרביונים, ליצן בציצית וגולת הכותרת: שלושה עילויים קטנים שנועדו לגדולות אוחזים גמרא שגדולה כמעט כמוהם תחת בית שחיים, מסלסלים בפאותיהם ושקועים בפלפול של תלמידי חכמים. וכל מצעד התחפושות הצביע עליהם והתמוגג: ''ואתם הילדים, אוי כמה חמודים. כיפה על הראש וגם ציצית, כך אתם הולכים. ואתם הילדים, אוי כמה צדיקים. יש לכם תלבושת של בני מלכים''.
| |  | |  |
| |  | |  | הבל היופי? לא לגמרי
| |  | | | תעשיית הקולנוע החרדי פרצה בסערה לפני כשלוש שנים בתקליטורי מחשב, והציעה תוכניות אירוח ואקטואליה, סרטים דוקומנטריים, דרמה, קומדיה, אגדות חז''ל וסיפורי חסידים וחבורת חסמב''ה, הכל ברוח ישראל סבא ועל טהרת הקדושה והיהדות. הקולנוע החרדי, ממש בחיתוליו, התחבר לנישה צמאה וסקרנית שכבר החלה לפזול, בשיממונה, לשדות זרים, וכשהתוודעה אל הסחורה הביתית, אימצה אותה בחום.
סקר שערכה חברת מיקרוסופט העלה כי 43 אחוז מקרב הציבור החרדי בישראל מחזיקים בבתיהם מחשב, חרף החרם הרבני. אמהות ומורות טוענות שמדובר בסך הכל בעוד סוג של תרבות כשרה שמעסיקה את הילד ופותחת לו אפיקים חדשים. הן גם בטוחות שאי אפשר להיכשל, חס וחלילה, כי אין בתקליטורים החרדיים מילים גסות, והשחקנים צנועים, ואין נשים בסרטים (או שהורגים אותן, או שהן נפצעות בתאונה וזקוקות להחלמה ארוכה בבית חולים, או ששולחים אותן לחו''ל לבר מצווה). המתנגדים המעטים שעוד נותרו טוענים שמי שמתחיל עם סרט חרדי סופו שיגיע לחומרים מפוקפקים יותר, ושתעשיית הסרטים החרדיים בכללה מציעה הוויה חילונית בעטיפה נאה של כשרות.
אבל הסרטים של מנוחה פוקס לא מנסים למכור שום הוויה חילונית. הבנות הן עד גיל 12 בלבד, החצאיות ארוכות, החולצות צנועות, הגרביונים עבים ואפילו השערות אסופות. אמנם לרגע קל הבנות נותנות ידיים לסבא, שומו שמים, בהחלט יוזמה חריגה, שלא לומר נועזת, אבל פוקס עצמה עין. ''הרי מדובר בילדות קטנטנות בסצנה הזו'', היא אמרה, ''ואין בזה אלא מחווה של תמימות משפחתית''.
למרות שהציבור החרדי אמון על ''שקר החן והבל היופי'', השחקניות החרדיות ב''סבא הושע'' הן ילדות יפות ועדינות, לבושות בטוב טעם. בין הבגדים הצבעוניים יש כבר ג'ינס שמבצבץ, וחולצות בצבעים אדומים, סגולים וכתומים. רק שבמקום שרלילות צפונבוניות עם עגיל בפופיק, כוכבות ערוץ הילדים, השחקניות ב''סבא הושע'' הן מושק'ה שוורץ, גולדי קפלן וחיה'לה רוזנגרטן. הן לא ראו טלוויזיה מימיהן, מעולם לא שמעו על דנה דבורין, ופליפה קולומבו מ''המורדים'' הוא מבחינתן סוג של חייזר.
רק השחקן הראשי בסדרה החרדית הוא חילוני ידוע. חיים בנאי, הלוא הוא אלברט פירות, האח של יוסי וגברי והדוד של אורנה ומאיר, יובל ואהוד. בגיל 66 בנאי עוצם עיניים בדבקות וממלמל טקסטים של תורה ויראה. ''זה לא קשור לחילונים או לחרדים'', אומר בנאי. ''יש פה עניין של חינוך וערכים. מנוחה פוקס היתה יכולה להיות באותה מידה מפיקה חילונית ולי היו מורידים את הזקן''. אמנם גם לדעתו ההפקה קצת חלטוריסטית והתפילות הרבות על הסט הוציאו אותו משלוותו, אבל מצד שני יש מיתון, המצב באדמה, והאיש ששיחק תפקידי מפתח ב''הפוך'', '' בת ים-ניו יורק'', '' אזרח אמריקאי'' ו''קזבלן'', זקוק היום לכל גרוש, גם אם התפקיד הוא כן לבדוק בציציות.
מה לך ולחרדים?
''כסף, מה זאת אומרת? הם עושים סרט, צלצלו אלי, אמרו לי,'אנחנו רוצים שתשתתף'. אמרתי ,'טוב, כמה?', נקבו בסכום נאה, אז הסכמתי. זו חלטורה. אין ברירה. המצב קשה. עדיף להרוויח משהו ולא להזדקק לעזרה של האחים שלי. כשאני במצב קשה הם שולחים לי כסף. אם אני מטלפן לגברי, מיד הוא שואל,'לאן לשלוח צ' ק?', וגם יוסי ויצחק עוזרים.
''פעם הייתי כוכב בתאטרון של פשנל, בהצגות בהבימה, בקאמרי, בתוכניות טלוויזיה. היום אני רק מספר סיפורים, ואפילו לזה אנשים כבר לא מזמינים. היום אין למתנ''סים כסף והעיריות בגירעון. היום, אם יש לי הופעה אחת לחודש אני מאושר. פעם, אם מישהו היה מציע לי 150 דולר כדי להופיע בטלוויזיה, הייתי אומר לו'לך קיבינימט'. היום אני לוקח הכל. מה לעשות? 150 דולר הם בכל זאת 400 שקל.
''יש אמנים במעמדי ששוטפים היום חדרי מדרגות. יש כאלו שהולכים לעבוד בברים, ויש שמוכנים לעשות הכל, אבל ממש הכל, תמורת 50 דולר להופעה. ואני לא מדבר על אמנים זוטרים, אלא על זמרים ושחקנים שפעם היתה להם המון עבודה, שהיו מקבלים פעם 5,000 דולר להופעה והיום מסתפקים ב-50 דולר , ועוד מאושרים מזה. רק בשנה שעברה מירי אלוני עמדה ברחוב וניגנה בגיטרה, כדי שאנשים יזרקו לה כמה גרושים. והיא אפילו לא התביישה. ואמן ישראלי אחר, שחקן מצוין ומפורסם, שרק החודש קיבל ביקורות נלהבות על תפקיד שעשה בתאטרון, היה עד התפקיד הזה עני ונאלץ לעבוד בשוק. הוא פשוט אסף שם ארגזים. פגשתי אותו ולשנינו היה לא נעים לכמה שניות. אבל מה אפשר לעשות? לכולנו קשה, ועדיף לאכול לחם מאשר את הלב''.
איך הגעתם למצב כזה?
''אולי לביבי נתניהו יש תשובה. האוברדראפט שלנו כל כך גבוה, שאולי הבנקים מרוויחים מהריבית והרשימות שלהם כל כך אופטימיות, שגם שר האוצר אופטימי. אנחנו עובדים. אנחנו רוצים לעבוד איפה שיזמינו אותנו. פעם הזמינו אותנו כולם, ועדי עובדים, עיריות, מושבים, קיבוצים, מתנ''סים. היום לכולם אין כסף. הגעתי למצב שאני לוקח 1,500 שקל להופעה בסך הכל, אבל אפילו כך יש הרבה חודשים ריקים. וכיוון שאתה לא מופיע, שוכחים אותך. ואז גם התאטרון מחפש פנים חדשות וידועות יותר. זה מעגל קסם''.
| | | | |
| | | | | סבא אלברט וסבא הושע
| | | | | השם ''סבא הושע'' נולד מהחמשיר המצחיק: ''מי לא יודע, סבא צולע''. פוקס ראתה בחמשיר ביטוי לא חינוכי בעליל, לעג לקשיש,ומיהרה לעשות לו פילינג תורני בצורת: ''מי יודע?סבא הושע''. '' התרשמתי שמנוחה חכמה ופיקחית ויודעת בדיוק מה
היא רוצה מהסרט'', אומר בנאי. ''דיברנו, סיכמנו דברים, קראתי את הטקסט, למדתי בעל פה והגעתי לימי הצילומים מוכן. היה בינינו קליק''.
הקליק כלל בעיקר רגישויות שלא היו מוכרות לסבא הושע בגלגולו החילוני. ''בתחילת הצילומים הייתי צריך לפרוש את זרועותי בחיבה, וכל הילדות היו אמורות לרוץ אלי. תכננתי לחבק אותן כדרך סבא בנכדותיו, אבל מנוחה אמרה'סטופ', והן נעצרו שניונת לפני הבטן. אסור שגבר יחבק ילדה שאיננה בתו. גם התפללנו הרבה, וכל מילה שנייה שלי היתה'בעזרת השם' ו' שמע ישראל'. בסרט'מי מפחד מהחושך?' הייתי צריך גם להגיד קריאת שמע שלפני השינה, אבל זה היה ארוך מדי. אמרתי למנוחה,'עד כאן, אין לי כוח לכל כך הרבה תפילות'. והיא ויתרה''.
מה ההבדל בין סט חרדי לסט חילוני?
''בתור מפיקה עם פאה ולבוש ארוך, מנוחה היתה משהו אחר לגמרי ממה שהכרתי. היא הרבה יותר נינוחה. וכך גם הבימאית ושאר אנשי הצוות. אם יש מישהו שצעק, זה אני. היו ילדים שעשו לנו את המוות, ולפעמים ממש בא לי לחנוק אותם, אבל מנוחה דיברה איתם ברכות ובנועם, השתיקה אותם וביקשה מהם שיעשו מה שצריך. מפיקה חילונית היתה צורחת, מעיפה את הילדים מהסט, אבל בצילומים של'סבא הושע' הילדים היו נסיכים. אצל החרדים לא נהוג כנראה לצעוק על הילדים. פעם אחת צעקתי עליהם, צרחתי וקיללתי אותם. כל הילדים היו בשוק. המומים לגמרי. פקחו עלי עיניים ונורא נבהלו. אחר שהצילום הסתיים ניגשתי למנוחה והתנצלתי, והיא לא הבינה על מה אני מדבר. אמרה,'מה, צעקת וקיללת ברצינות? הייתי בטוחה שהתלוצצת'''.
בתור השחקן החילוני היחיד, הרגשת בנוח?
''כן, בהחלט. בהתחלה הגיע איזה רב לבדוק אותנו. הסתובב על הסט ובחן אותי מרחוק. אחר כך הלך ואמר למנוחה שהסרט יפה וחינוכי וכשר. אז הרגשתי יותר בנוח. רק בסרט אחד, כשצילמנו במרתף של בית כנסת, הרגשתי לא שייך. יצאתי מהבניין אחרי הצילומים, בלי כיפה ובלי זקן, והילדים בשכונה החרדית חשבו שאני ערבי. אז הסתכלו עלי קצת בעין עקומה. שאר ימי הצילום היו קלים. הם תקתקו סרטים בצ'יק. אפשר לומר שגמרנו קלטת שלמה בשלושה ימי צילום. אם משהו לא מצא חן בעיני מנוחה, על המקום היא שכתבה אותו. גם הצלם היה חרדי, וגם הבימאית. אני חושב שהיא לא למדה את המקצוע הזה, כי היא לא היתה כל כך מלוטשת. אם היא אמרה לי, תעשה כך וכך, ואני הייתי עושה קצת אחרת, היא ישר העבירה, אפילו לא שמה לב שלא עשיתי את מה שהיא רצתה''.
וזה נראה לך רציני?
''כן, כי התוצאה הסופית מצוינת. כל הסיפורים נחמדים, ויש בובות של ארנבת, ינשוף וכינור שמספרים סיפורים והכל מאוד נחמד ומאוד חינוכי. יש לי משפחה חרדית, מהצד של אשתי, אביגיל, ואני שומע מהילדים שם שהסרטים הם המילה האחרונה בכל בית חרדי. כולם מכירים את הטקסטים והשירים בעל פה. כך שמבחינתי העסק עשה את שלו''.
מה המשפחה שלך אומרת על הכוכב החרדי החדש?
''לא שאלתי אותם. אני חושב שיוסי בכלל לא יודע שאני משחק בסרטים חרדיים. וגברי אמר לי,'יופי לך, כל הכבוד, רק תיזהר שלא יחזירו אותך שם בתשובה'. אמרתי לו,'נראה לך? אני?'''.
| | | | |
| | | | | למה בכתה המאפרת
| | | | | הסרטים של מנוחה פוקס, בת 41 ואם לשישה, נוגעים בנושאים משפחתיים בלבד. לתחום הגיעה אחרי כתיבה רבה של ספרים ומאמרים בעיתונות החרדית. ''הרגשתי צימאון למשהו אחר, חי יותר מסיפור'', היא אומרת, ''והתחלתי לכתוב תסריטים לסרטי ילדים בגיל הרך, כי ילדים גדולים יותר לומדים עד שעות מאוחרות ואינם זקוקים לגירויים תרבותיים''. הבחירה ב''סבא הושע'' כדמות מרכזית שסביבה נעה העלילה היתה, לדבריה, טבעית. ''אני אף פעם לא נוגעת בספרות מתח ולא מתארת סיטואציות מסמרות שיער כמו בסרטי הילדים החילוניים. אצלם יש הרבה אגרסיביות וחוסר עדינות. אצלנו הכל מתנהל בתום ובטוהר''.
איך את מכירה סרטים חילוניים?
''אני חייבת לראות חומרים כלליים, כדי ללמוד מה לא לעשות ומה אפשר להעתיק גם אלינו. אני רואה שם שחקניות שלבושות בצורה מאוד לא צנועה. אין לי שום דבר נגדן, אבל למה להלביש מנחות ילדים בצורה חושפנית ועוד עם עגיל על האף? הרי מדובר בילדים קטנים, וגם אם הם לא חרדים, את העירום יהיה להם כבר בגיל מבוגר, למה לא לשמור קצת על התמימות? לא צריך להגיע לגרביונים, אבל אפשר בהחלט להלביש שחקניות בצורה נאה וצנועה.
''גם הנושאים בסרטים החילוניים יותר מדי פתוחים. יש סרט שמדבר על הרטבת לילה. יש שם המון מילים גסות. אני חושבת שאפשר לגעת בנושא הזה בצורה הרבה יותר סטרילית ולא צריך להראות דברים ולהשתמש במילים שטוב שיהיו נחבאות''.
איך ילדים יבינו במה מדובר?
''זה באמת קשה. אם הייתי מעלה נושא כזה, הייתי צריכה להפעיל את המחשבה טוב טוב. אבל זה אפשרי. פעם היה לי מדור בעיתון חרדי על עצות לאמהות, והגיעה שאלה על הרטבת לילה. דיברתי על הנושא בשלושה פרקים, ולא נזקקתי לשום מילה גסה או לתיאורים מפורטים מדי. אנשים מספיק חכמים, וילדים אפילו חכמים יותר''.
למי מיועדים הסרטים שלך?
''הסרטים מיועדים להחליף את הסרטים הזולים, השטחיים, שקיימים היום בציבור החרדי.הרבה משפחות לא מכניסות הביתה מחשב, אבל שולחות את הילדים לצפות בסרטים אצל השכנים או אצל הסבתא. ורבים מנסים לנצל את תמימות הציבור שלנו ולהוציא סרטים זולים וטיפשיים, בלי שום השקעה בתפאורה, במוזיקה או במשחק. לעומתם אני מרגישה ש' סבא הושע' הוא תיקון גדול לציבור. סוף סוף ילדים יכולים לראות משהו סוחף, מקצועי ואמיתי, ולא להרגיש שבגלל שהם דתיים מגיע להם פחות.
''אני כותבת סרטים לילדים בגיל הרך. בעיקר לבנות. כי בנים מעל גיל תשע בכלל לא צריכים מגע עם מחשב ועם סרטים. הם לומדים תורה עד שעה מאוחרת. מי שזקוק לסרטים זה הבנות שמגיעות הביתה בצהריים ואמא שלהן חייבת לנוח קצת, או עסוקה עם התינוקות, או מתקשה לספר סיפור לשישה ילדים במקביל. אני חושבת שלמשפחות כאלו, הסרטים שלי הם ממש מרפא והצלה. יושבים ביחד, צופים בסיפורים ושומעים את השירים ואחר כך מדברים על הנושאים המרכזיים''.
ההקפדה על הסט התמקדה פחות בפרפקציוניזם ביצועי ויותר בענייני צניעות. ''בכוונה לא בחרנו ילדות יפהפיות, כי רצינו להרגיל את הציבור שלא היופי נחשב,אלא הטיפוח והניקיון'', אומרת פוקס. ''הקפדנו על לבוש נאה ועל תפילה וברכות. הילדים הרי היו איתנו ימים שלמים. זכרנו לשלוח את הבנים לבית הכנסת לשלוש תפילות ביום, ואת הבנות לפינת החדר לתפילת מנחה. זה היה קשה, כי יום צילום הוא מתוח ויקר, וכל דקה של תפילה היא בעייתית, אבל אצלנו זה היה ייהרג ובל יעבור. הצוות החילוני, שכלל תאורן, תפאורן, מקליט ומאפרת, הסתכל עלינו בתדהמה. כל הזמן שאל,'מה, עכשיו כשהכל מוכן פיקס אתם נזכרים לברך?'.
'' היו הרבה סצנות שבמהלכן הילדות קמו במהירות ואז החצאית התקפלה קצת, או הגרביון נזל, וראו איזו פיסת ברך. אז דרשתי מהצוות לחזור ולצלם שוב ושוב, עד שהילדות למדו להתרומם בצניעות. וגם הקפדתי על הפרדה מוחלטת בין אנשי הצוות החילונים לבין הילדים, כי חילונים מדברים על נושאים שאצלנו לא מוכרים בכלל. למשל כדורגל, למשל בנות זוג. לנו זה לא התאים''.
והצוות קיבל את ההפרדה בהבנה?
''בטח. היתה לנו מאפרת חילונית שראתה קטע מהסרט'כולנו ידידים'. זהו קטע שבו ילדים מתחפשים לכל ארצות העולם ושרים ביחד'כולנו אוהבים את כל היהודים'. למאפרת היו דמעות בעיניים. היא אמרה,'כולם משמיצים את החרדים
ופה אני רואה ילדים תמימים שכל כך אוהבים את החילונים'''.
עם כל הכבוד לדמעות של המאפרת, הילדים אוהבי היהודים נדרשו לשמור על הפרדה מלאה מאנשי הצוות החילונים.
''נכון, כי הייתי מחויבת להורים שלא מוכנים שהילדים שלהם ישמעו מילים לא יפות. זה לא סגנון הדיבור שלנו. אבל השיר אוהב היהודים לא ביטא קרבה פיזית, אלא כבוד מרחוק''.
| | | | |
| | | | | החילונים בורים גמורים
| | | | | בתוקף אותה אהבת יהודים התקבל בנאי לסט. קשה למצוא שחקן חרדי, וגם אם יימצא, לא בטוח שיוכל לשחק במקצועיות המתבקשת ממי שעל כתפיו מוטלת הצלחת ההפקה כולה. פוקס אומרת שקיבלה על בנאי המלצות חמות ונפגשה איתו כדי להתרשם. ''הוא הגיע אלי הביתה ודיבר מאוד יפה אל הילדים שלי'', היא נזכרת. ''מיד הבנתי שיש לו גישה טובה לילדים. כיוון שהוא מגיע מרקע חרדי, הוא לא היה גוי גמור. הוא הכיר מושגי יסוד ואפילו זרק כמה מילים ביידיש. לפגישה הוא בא עם קסקט וחליפה ומכנסיים שחורים. ישר דמיינתי אותו עם זקן''.
למרות האידיליה, לא חסרו תקלות. ''אמרנו לילדות שאסור להן לגעת בו, והוא לא הבין את זה ונעלב. הוא אמר,'רגע, אני סבא שלהן או לא?', וכשאכלנו הוא היה צריך ליטול ידיים בשביל הסרט ולא ידע איך עושים את זה. או כשהוא למד גמרא באחד הסרטים, הוא נכנס פנימה ושכח לסגור את הספר ולנשק אותו, כמו שמקובל אצלנו. גם כשהוא ישב על המיטה הספר היה לידו, והיינו צריכים להסביר לו שלא יושבים ליד ספר קודש. אבל בסך הכל היתה הרמוניה ואווירה נהדרת''.
גם רחל קו, הבימאית, בת 25, הוקסמה מהאווירה. אם היה מדובר בשחקן שזוף ושרירי, בן 30 וקצת, לא היתה מצטרפת לעסק. כיוון שהשחקן חילוני קשיש, סבא בחיים וגם בסרט, נתנה את ידה ואת שמה הטוב. ''אני חרדית ואני לא מעוניינת לגלוש מהפסים'', היא מסבירה. ''אני חושבת שזה לא טוב לביים צעירים חילונים, לא בגלל שזה היה גורם לי למחשבות אסורות, אלא בגלל שהחברה משפיעה. אם אתחיל לעשות הקלות לעצמי, זה ייגרר הלאה, ואני אגיע, חס ושלום, להקלות אפילו עוד יותר גדולות.
''אבל עם חיים בנאי היה בסדר גמור. נכון שלפעמים השתחלו לו מילים לטקסט בלי כוונה, ואז היינו צריכים לחזור על הצילום פעמיים, אבל בסך הכל הוא היה די צמוד לתסריט. פעם אחת הוא צעק על ילדה בסרט,'שלא תעזי לעשות את זה, מטומטמת', ומנוחה כמעט התעלפה. היא לא נתנה לזה לעבור וצילמה מחדש. בסרט אחר חיים היה צריך להתפלל קריאת שמע ולא הכיר את המילים. הילדים היו בשוק. הם לא הבינו איך ייתכן שאדם מבוגר לא יודע להגיד קריאת שמע.
''עבדנו עם המון ילדים, למעלה ממאה. היינו חייבים כדי להיצמד למציאות, כי במשפחה חרדית ממוצעת לכל סבא יש לפחות 40 נכדים. זו לא היתה עבודה קלה, אבל הילדים היו ממושמעים וצייתנים. הצוות החילוני היה מוקסם מהם. הילדים קיבלו פיצות, והמבוגרים אכלו מנות בשריות. רק אחד, שהיה צמחוני, קיבל סלט. ילדה אחת ניגשה אליו והציעה לו את הפיצה שלה. היא פשוט חשבה שהוא צריך להמתין בין בשר לחלב.
''בהתחלה עוד שאלתי את עצמי איך אוכל לעבוד עם צוות חילוני, הרי אנחנו עולמות שונים לגמרי. אבל בפועל היתה אווירה מאוד נעימה וכל אחד כיבד את השני. למרות שהחילונים שהשתתפו בהפקה פשוט לא הבינו מה זה בן אדם חרדי. הם היו בטוחים שכולנו ממאה שערים. הם יכלו לשאול אותי,'השרשרת הזו, זה מהחבר שלך?', הם בכלל לא ידעו שאין אצלנו חברים''.
ואיך את התרשמת מהם?
''שהחילונים לא יודעים כלום על יהדות. פשוט בורים גמורים. יש דברים שכל יהודי באשר הוא צריך להכיר. דברים בסיסיים כמו חגים והדלקת נרות וקריאת שמע. היה לי עצוב לראות חילונים שלא יודעים מה זה ביעור חמץ או הפרשת חלה''.
לא הפריע לצוות שאין לך הכשרה מקצועית?
''אני בוגרת סמינר ויש לי תעודת הוראה לגיל הרך. אין לי תעודה ביד, אבל יש לי ניסיון. בימאית עם תעודה שאין לה גישה לילדים לא תוכל לעשות את העבודה כמו שאני עשיתי. בעבר ביימתי כמה סרטים קטנים לציבור החרדי, בעיקר בתחום התדמית והפרסום, וגם למדתי קצת מהצלם. לא היה מקרה שהצוות היה צריך משהו ולא הבנתי מה הוא רוצה. אני גם מכירה את כל המונחים המקצועיים שלהם. אני יודעת מה זה קלוז-אפ ומה זה סצנה. לפעמים הם שאלו אותי אם זה לא מוזר שלהפקה כזו גדולה לקחו בימאית נטולת הכשרה. אבל אני אמרתי שאנשים יסתכלו על הסרט ויגידו בעצמם אם ניכר בו שהבימאית והתסריטאית חסרות השכלה מקצועית''.
ובכן , אחד לפחות הרים את הכפפה. בנאי: ''זה היה קצת חאפרי, כל מיני דברים לא נסגרו עד הסוף. אני חושב שזה ניכר בתוצאה הסופית, אם כי אני מאוד אוהב את הסרטים. אני חושב שהם מצוינים. היו המון הפסקות שהשפיעו על איכות המשחק. כל כמה שעות הצלם היה אומר פתאום,'רגע, הפסקה', והולך להתפלל. וגם הבנות עמדו בפינה והתפללו בכל רגע פנוי.
''והיו גם קטעים של'מי הבוס'. ביום צילום אחד איחרנו קצת. הצלם היה באמצע הצילום והתאורן מצא בדיוק את הזווית הנכונה, ואני הצגתי, והבימאית לא היתה מרוצה. הייתי בטוח שנחזור על הסצנה הזו פעם אחת נוספת לפחות, אבל הצלם הפסיק והתחיל לארוז את החפצים שלו. הוא אמר,'זהו זה, נגמר יום הצילום'. אמרתי לעצמי, איפה נשמע כדבר הזה בהפקה חילונית? איזה בימאי היה נותן לצלם להגיד לו מתי לסיים? מצד שני, בהפקות חילוניות אתה רואה בימאיות ועוזרת הפקה בתלבושת פרחית, עם אוזניות על הראש ופה גדול והמון רושם וצלצולים. על הסט של'סבא הושע' הכל היה רך וענייני ועדין''.
| | | | |
| | | | | מכת העתקות
| | | | | קו קיבלה את השחקנים הקטנים לאודישנים קצרצרים. הם הגיעו אליה משכן שהביא חבר שהביא בן דוד. ילד שלח ילד, כולם רצו לגעת בזוהר. ''ילדים חרדים מאוד אוהבים להציג'', אומרת פוקס, ''רק שאין להם איפה להראות את עצמם''.
והם הפכו לכוכבים?
''אני יודעת שילדים אוהבים להצביע על השחקנים ברחוב ולהגיד, אוי, זה הילד מהסרט, אני מכיר אותו מהכיתה או מהשכונה. אבל בזה זה נגמר. אף אחד לא מראיין את השחקנים בעיתון ואף אחד לא מטריד אותם או הופך אותם לכוכבים. להפך, אנחנו מאוד נזהרים. לכן, השנה, כשהשכונות החרדיות החליטו להביא מסכי ענק לאולמות ולהקרין את'סבא הושע' לילדים תמורת תשלום, המארגנים הזמינו את השחקנים לאירוע וביקשו שנעלה אותם על הבמה, ואנחנו כמובן סירבנו. זה לא מקובל''.
אז מה שכרם?
''שרואים אותם בסרט. שסוף סוף יש להם מקום שבו הם יכולים להביע את עצמם. מדובר בכמה עשרות ימי צילום שמתחילים בשעה סבירה ומסתיימים בשבע בערב''.
רגע , הם לא מקבלים כסף?
''הם מקבלים ממתקים''.
זה לא ניצול?
''בכלל לא. צריך להבין שלציבור שלנו אין מלגות או קרנות שתומכות בסרטים חדשים, לכן גם אין כסף. ימי הצילום מאוד יקרים, וכך גם העריכה''.
אבל את, הבימאית וחיים בנאי כן מרוויחים את שלכם.
''רק אחרי הרבה מאוד זמן. ואנחנו באמת עובדים. הילדים לא עובדים, הם מגיעים לסרט מרצונם, ועבורם זו חוויה ולא מאמץ. אנחנו לא מכריחים אותם לבוא, אבל כשהם באים, הם מאוד מאוד נהנים. תאמיני לי שאנחנו שמים לב, ואם הם מתעייפים אנחנו עושים הפסקה וקונים להם ארוחות מוכנות. אנחנו לא מרגישים שיש פה ניצול, וההוכחה לכך היא שאני מביאה לסט גם את הילדים שלי''.
יכול להיות שהרבנים אוסרים את תעשיית הסרטים גם בגלל שהילדים עובדים קשה ללא כל תמורה?
''מה פתאום? האיסור של הרבנים מתמקד בכל מיני עשבים שוטים שתופסים טרמפ על התעשייה שהיא עדיין חדשה וטרייה, ומנצלים את ההזדמנות לעשות סרטים טיפשיים וזולים בלי שום מסר חינוכי. רק בחודשים האחרונים, כשסדרת'סבא הושע' יצאה לחנויות, האיסור של הרבנים השתנה. פעם הרבנים היו אומרים לילדים בחיידר ובתלמודי התורה,'אם יש לכם בבית מחשב, צריך להשפיע על ההורים להוציא אותו מיד'. היום הרבנים אומרים לילדים שהם יכולים להסתכל רק על סרטים כשרים ושההורים יבדקו את התקליטור לפניהם ויאשרו שהכל בסדר. היום הרבנים גם נלחמים בנגע ההעתקות. כל דיסק חדש שיוצא לשוק, מיד מגיעים ילדים וצורבים אותו ומפיצים אותו חינם. זו מכה אנושה לרווחים שלנו. בגלל שיש המון העתקות הרווח הוא מאוד קטן, אבל אנחנו לא מתייאשים. פנינו לעתיד. אולי מישהו ימציא איזה מכשיר נגד העתקות. אולי תקום איזו קרן שתתמוך בהפקת סרטים איכותיים, ואולי גם הטלוויזיה תגלה עניין ב'סבא הושע'''.
רגע , רגע, רגע, את בונה על הטלוויזיה החילונית?
בנקודה זו פוקס מחליפה צבעים. קולה נצרד במקצת. לדקתיים היא שוקעת בשתיקה מביכה שלאחריה, באומץ די נדיר, מחליטה לצאת חוצץ. ''הטלוויזיה נחשבת אצלנו מוקצית מחמת מיאוס'', היא אומרת, ''אבל כיוון שהיא קיימת, לפחות שיסתכלו שם על דברים טובים''.
* makover@maariv.co.il | | | | |
|
| | |
