החיים ברוצח השקט חצי מהזמן הם נמצאים מעבר לקווי האויב, אבל אין להם שום מזכרות ותמונות. הם מעבירים את חייהם בתוך מפלצת ברזל שעולה 300 מיליון דולר, אבל ישנים שישה בתא, בלי נוף לים. עם מנות קצובות של חדשות מהארץ, שמשמיטות במכוון מידע על אסונות, נערכים אנשי הצוללת דולפין לגרוע מכל ולפקודת ''המכה השנייה''. '' סופשבוע'' ירד למצולות, עם הצפיפות, הצפצופים, האמונות הטפלות ובלי סיגריות אסף גור 14/04/04 דמיינו לרגע טיול במצולות, בתוך עולם ירוק של מכונות מלחמה שיכולות להרוס את העולם. זה מתחיל בדממה עמוקה של שקיעה במעמקים, כשמתוך השקט מתחילים להדהד צפצופי סונאר נחושים. אתה פוסע בין מסדרונות צרים וצפופים ממתכת כסופה בוהקת, הכל מרגיש כמו בחלום,הזוי כמו שכרון מעמקים.אנשים בראשים מורכנים גוהרים מרותקים מעל מסכי מחשב מלאים במפות, מספרים ואיקסים של מטרות, חייל אחד עובר עם פנס ביד מצד לצד ובודק מקרוב אם שום דבר לא מטפטף מעל ראשך, חייל אחר מסתובב במעגלים כשעיניו תקועות בתוך צינור ארוך. מעל ראשך עשרות שעונים, שסתומים וצינורות, חבלים וסולמות, מוארים באורות ניאון אדומים כמו בורדל פריזאי. אין לאן לברוח. צה''ל אמור להיות צבא מרתיע. כשאתה קורא למפלצת ירוקה, אימתנית ומחומשת היטב בשם הידידותי למשתמש ''דולפין'', כאילו היתה יונק ימי חמוד המבקש להשתכשך עם ילדים ולשחק בכדור צבעוני, אתה לא ממש משדר תוקפנות. בערך כמו להדביק לזאב רוזנשטיין את הכינוי ''במבי'', או לקרוא למפקד של הצבא ''בוגי''. עזבו , דוגמה לא טובה. ''אולי קוראים לה דולפין, אבל הצוללת הזו היא מלך החיות. אף אחד לא יכול עליה, היא המתקדמת ביותר בעולם'', משוויצים בחיל הים ומנפחים חזה כמו קזבלן. ''היא הגרסה הימית של מטוס החמקן, היא יכולה להגיע לכל מקום בהפתעה מוחלטת. עד שהיא תפגע בך, אתה בכלל לא תדע שהיא שם. היא הרוצח השקט''. על חשבון הגרמנים הנה חמישה דברים שבטח לא ידעתם על כלי הנשק היקר ביותר של מדינת ישראל: 1. מחירה של הצוללת, רק הגוף בלי מערכות הנשק, עומד על 300 מיליון דולר. 2. מערכות הנשק והביון השונות שהותקנו עליה בישראל עולות עוד כמה עשרות מיליוני דולרים. 3. לישראל יש שלוש צוללות כאלה, זהות לחלוטין ( ''דולפין'', '' לווייתן'' ו''תקומה'' ) 4. הן נבנו בגרמניה על פי הזמנה מיוחדת של חיל הים, נתפרו על פי מידותיו וסיפקו לו את כל מה שאי פעם חלם עליו. 5. הגרמנים נתנו לנו אותן כמעט במתנה. משלם המסים הגרמני מימן סכום של 800 מיליון דולר, מחיר שתי צוללות וחצי מתוך השלוש. והם לא עשו את זה בגלל העיניים היפות שלנו, אלא בגלל ייסורי המצפון, אחרי שסייעו בעקיפין לעיראק במלחמת המפרץ הראשונה להמטיר עלינו סקאדים. 24 שעות אחרי חיסולו של אחמד יאסין עליתי להפלגה עם הצוללת דולפין, להשתכשך בחלק העמוק של הים התיכון ולהציץ מקרוב לתוך מאורה תת ימית צפופה של ביטחון, ביון ומשחקי צוללות. ערב קודם לכן עוד הרצינו פניהם של פרשני טלוויזיה, כשבישרו לעם ישראל שהחמאס מבטיח להגיב בצורה כזו, שהסיוטים המרים ביותר שלנו יהיו בקושי פרומו עלוב ביחס לאסון שבדרך. עם האינפורמציה הזו הפליגו אנשי הצוללות ללב ים, בלי אפשרות לשמוע חדשות או להתקשר הביתה ולשאול אם הכל בסדר. 45 גברים חיים בצוללת אחת בתוך אטמוספרה כלואה,בועת אוויר מנותקת מהעולם החיצון שעוטף אותה, במלוא מובן הבועה. בלי טלוויזיה (יש רק סרטים בדי-וי-די), בלי רדיו, בלי אינטרנט, בלי טלפון. לפעמים נמשכות ההפלגות שלושה ימים, לפעמים שבועיים, אפילו חודש. הצוללנים הישראלים יצאו בזול, אחרי כמה שבועות הם חייבים לעלות ליבשה ולחדש את המצברים והאספקה. לרוסים ולאמריקנים יש צוללות גרעיניות המופעלות על ידי כור גרעיני (להבדיל מצוללות נושאות נשק גרעיני), אשר מסוגלות להישאר במעמקים גם שנה, כיוון שהכור מספק את כל האנרגיה הנדרשת. אנשי הצוללות הישראלים משרתים רובם ככולם בקבע, קצינים ונגדים מגיל 20 עד שלהי ה-30. לחלק גדול מהם יש אישה וילדים בבית, משפחה שרגילה שאבא אומר שלום והופך להיות דג, תרתי משמע, נאלם ונעלם למשך ימים ארוכים בהם לא שומעים ממנו אפילו מילה, ולא כי הוא לא רוצה. לא רק שאין עם מי לדבר, אנשי הצוללת גם לא מקבלים חדשות על המתרחש בארץ, למעט מה שהמפקדה ביבשה החליטה שמותר והמפקד בצוללת החליט שכדאי. כל אימת שמתאפשר לצוללת ליצור קשר עם מפקדת חיל הים, מקבל מפקד הצוללת מברק המיועד לעיניו בלבד ובו מבזק בן חמש שורות על החדשות מהארץ, לאחר שעברו צנזורה במספריים גסים, בניסיון למנוע מהאנשים בצוללת להתעמת עם מציאות האקטואליה הבלתי אפשרית בישראל. או במילים אחרות, אנחנו ממדרים אתכם כי עדיף שלא תדעו מה קורה, זה רק יטריף אתכם. כך למשל, רצח רבין הופיע במבזק החדשות כדיווח לקוני ש''ראש הממשלה נרצח'', בלי הסברים, פרשנויות או תמונות מהשטח. תדעו רק מה שאתם חייבים לדעת, ולפעמים אפילו זה לא. הגלישה מאירועים חדשותיים לטרגדיות אישיות קצרה מאוד בישראל, וכך כשאתה מושיב את אנשי הצוללת לשיחה, הסיפורים הקשים מתחילים להיערם. ''חבר טוב שלי נהרג בפיגוע וגיליתי את זה רק כשחזרנו לארץ'', מספר אחד מהם. אחר מספר שאחיו נפצע בפיגוע בקו 19 בירושלים, אבל לא היה לו מושג ''כי במפקדה העדיפו לא לעדכן אותנו על הפיגוע הקשה''. שלישי אומר שבגלל הניתוק גילה באיחור ניכר שאקסית שלו נרצחה על ידי בן זוגה. ''לפעמים אנחנו חושבים שבארץ רק משחקים כדורגל'', אומרים אנשי הצוללת באירוניה. ''יש ימים שכל החדשות שאנחנו מקבלים זה תוצאות כדורגל ומזג אוויר, ואז אנחנו יודעים שמשהו רע קרה. היום, אפילו על פיגועים כבר לא מודיעים לנו''. סא ''ל ח', אחד ממפקדי הצוללות, ממהר להסביר את הדילמה המוסרית. ''אם היה פיגוע המוני בתל אביב, כל החיילים התל אביבים שלי יילחצו. אם נפטר למישהו בן דוד, אנחנו לא נפסיק מבצע בגלל זה. לפעמים אתה מקבל בשורת איוב שצריך להודיע לאחד החיילים, אם זה על מוות במשפחה או משהו דומה, ואז אתה בבעיה. אם אנחנו באימונים, אפשר להזמין מסוק שייקח אותו הביתה ומודיעים לחייל מיד. אבל אם אנחנו בפעילות מבצעית, אני אודיע לו על זה רק כשנהיה בדרך חזרה. אני לא צריך ששבוע שלם הוא יהיה עם פרפרים בבטן. היה למשל מקרה של אחד מהצוות שאשתו הפילה באמצע ההריון, בזמן שהיינו בהפלגה. גם זה לא דבר שמודיעים בפעילות מבצעית''. החיילים , מצדם, מקבלים את הגישה הזו בכניעה, מנסים לשלוט בפחדים מהבלתי נודע ונאמנים לססמה של ''מה שאתה לא יודע, לא כואב''. צוללת של בנות בטרם יורדים למעמקים ישנו השלב המענג שבו חלקה העליון של הצוללת, הגשר, נמצא מעל קו המים. בשלב הזה אפשר להצית סיגריה ולהפיק הנאה מרבית מכל רגע של ניקוטין בלב ים. אין יותר מדי רגעים כאלה, כי הרוח עוזרת לךלסיים סיגריה בשלוש שאכטות בריאות, אבל זה מה שיש. זה בטח עדיף על האופציה השנייה, שהיא להשתמש בפינת העישון בצוללת אחרי שיורדים למעמקים. הדבר שזוכה לתואר ''פינת עישון'' בצוללת הוא סוג של אינקוויזיציה מודרנית: אתה חוצה את הצוללת, מתפתל ונדחס בין המסדרונות הנמוכים, יורד במדרגות, עובר עוד מסדרונות חנוקים ונדחס לבסוף לתוך חדר מכונות חם כמו סאונה ורועש כמו הקהל ביד אליהו כשסאבוניס מנסה לקלוע עונשין. אפילו במכון הגמילה של בטי פורד לא היו יכולים לחלום על שיטה טובה יותר לגרום למעשן כרוני צמרמורות קרות מעצם המחשבה על הסיגריה הבאה. על פי פרסומים בתקשורת הזרה, הצוללת דולפין מסוגלת לשאת טילים גרעיניים שמגיעים למרחק 1,500 קילומטר ויכולים לפגוע בכל יעד מתוך מעמקי הים עד לדיוק של בניין בודד. לפי אותם פרסומים בעיתונות הבינלאומית, העובדה הזו הכניסה את ישראל למועדון האקסקלוסיבי שנקרא ''מועדון המכה השנייה''. ייחודם של חברי המועדון, אזרחי ישראל, ארצות הברית ורוסיה, הוא בכך שגם אם אויביהם יטילו עליהם פצצת אטום או יתקיפו את מאגרי הנשק הגרעיני שלהם על הקרקע, הם עדיין יהיו מסוגלים להגיב מתוך הים באותו מטבע קטלני. כשאתה שואל את אנשי הצוללות אם זה נכון מה שהעיתונאים מעבר לים מספרים, הם מסרבים להשיב. בתרחיש קיצוני של שואה גרעינית, אנשי הצוללות יהיו בין בני המזל המעטים שהאחריות לשמירה על המשך קיומו של העם היהודי תהיה מונחת על כתפיהם החסונות, כמו גם על איברים אחרים בגופם. כשמחברים את המסקנה הזו עם העובדה שבצוללות משרתים רק גברים, המשימה לבניית דור ההמשך הופכת לבעייתית. בקרב אנשי הדולפין, הדעות חלוקות בנושא שילובן של נשים במערך הצוללות (מלבד בחדר המכונות, אלא מה, שם תוכלו למצוא כמו בכל מוסך ישראלי ממוצע גם תמונות של בחורות משורבבות שפתיים בלבוש מינימלי שמודבקות מעל לוחות הבקרה). סא ''ל ח' מסביר בפשטות שהשנים מתחת למים לימדו אותו שעדיף להשאיר את הנשים על היבשה. ''אם רוצים בנות בצוללות, שיעשו צוללת רק של בנות'', הוא אומר. ''מבחינתי, כמפקד צוללת, שילוב של בחורה רק יוסיף בעיות, ואני אומר את הדברים בלי שום קשר ליכולות של המין הנשי. צוללת זה מקום צפוף, ואם מישהו יתחכך בה במסדרונות זה כבר יוצר בעיה מסוימת, מעבר לזה שיש בין חיילי הצוללות חובשי כיפה רבים שוודאי לא יראו את השילוב הזה בעין יפה, ואנחנו לא מוכנים לוותר על המגזר של הדתיים. בצי הנורווגי יש אמנם אישה מפקדת בצוללת וגם בגרמניה משרתות בנות בצוללות, אבל אצלם יש מנטליות אחרת. אין להם בעיה להתקלח ביחד''. אחד החיילים הצעירים בצוללת, שמתמודד עם קשיי הרווקות הרחק מהבית, מבהיר בשפה לא יותר מדי מתחכמת ש''לא היית רוצה שהבת שלך או אחותך ישרתו בצוללת. היא תחזור מחוררת מכל הכיוונים''. מנגד , יש גם את אלה שמנסים לשנות את האיזון המיני בצוללת. דווקא הנגדים המבוגרים שבחבורה אומרים ש''יש כאן חבר' ה איכותיים ואנחנו בטוחים שאף אחד לא יטריד אותה. צוללת לא דורשת עבודה פיזית קשה, כך שנשים יכולות לבוא לידי ביטוי מצוין במסגרת הזו. אנחנו דווקא ממש בעד''. בכל מקרה, הנשים עדיין מחוץ לתחום. להוריד סטי''ל למרות שמדובר בכלי ששווה מאות מיליוני דולרים, אין לצוללת מפתחות, כך שתאורטית כל אחד שיצליח לעבור את מעגלי האבטחה של הבסיס ולהגיע לרציף, יכול להיכנס, להתניע ולהפליג לשלום. ולא, גם הקטע ההיסטרי של להעיר מישהו באמצע הלילה ולשאול אותו ''איפה המפתחות של הצוללת'' לא מצחיק אותם כבר. תאמינו לי, בדקתי. אין לה גם חלונות, ככה שאי אפשר לראות כרישים ואלמוגים ולהרגיש לרגע קצת ב''נשיונל ג'יאוגרפיק'' ולא בתוך ארגז כלים גדול ששוקל 1,700 טונות . סיור קטן בתוך קרביה של המפלצת היקרה מגלה שהצוללת היא כמו רכב עם מוסך שלם בפנים, מה שיכול להסביר את הצפיפות. בתוך הצוללת מחזיקים חלקי חילוף לרוב הבעיות האפשריות שיכולות להתעורר, כיוון שעצם המחשבה על החזרת צוללת ממשימה לנמל עקב תקלה גורמת גם לקשוח במפקדי הצוללות להחוויר ולהזיע (ראו מסגרת ). לא רק על המכונות חשבו בצוללות, אלא גם על התקלות האנושיות. תמיד נמצא בצוות חייל שהוכשר כחובש, ולהפלגות הארוכות לא לוקחים סיכון ויוצאים גם עם רופא. אם כבר מביאים רופא למעמקים, אז דאגו שעל הצוללת תהיה אפשרות לאלתר חדר ניתוח נייד במקרה הצורך, למרות שבאופן אישי הייתי מעדיף לסבול בשקט ולא להיות מנותח על שולחן אוכל שכמה דקות קודם ניקו ממנו שאריות של שניצלים ופתיתים. מה עם הביצועים? כדי להראות רק את קצה הקרחון ממה שהבייבי שלהם יודעת לעשות, נותנים לי אנשי הצוללת תצוגת תכלית של משחקי מלחמה ומתרגלים אימון ירי של טיל טורפדו לעבר סטי''ל של חיל הים. קודם מתרגלים על יבש, רק בכאילו, אחר כך מתרגלים על רטוב ומשגרים טורפדו מעוקר שיגיע עד למטרה אבל לא יכה בה חלילה. בצוללת מוכרז שקט מוחלט. המפקד יורה הוראות קצרות לחלל האוויר הדחוס ומצביע על הסטי''ל המסומן באיקס אדום במסך המחשב מולו. עוד כמה פקודות ולחיצות על כפתורים ומסכי מחשב, והטורפדו הווירטואלי משוגר לדרכו. ברגע שיוצא הטורפדו אל המטרה, הנחת הקרב היא ששום דבר לא יעצור אותו עד שהוא יבתר את אויבינו הימיים לרסיסים, או כהגדרה הסטרילית של מפקד הצוללת, ''מרגע שהוא יצא, ההנחה היא שהוא פגע''. על ספינת הטילים בינתיים, כך מספרים לי, מפקד הסטי''ל עושה תרגול משלו ומוציא את כל חיילי הסטי''ל לסיפון, כדי להסתכל לתוך המים ולנסות לאתר את הטורפדו מגיע. אם מישהו מהחיילים מספיק בר מזל לזהות מאיפה הטורפדו מגיע, הוא זוכה בחופשת רגילה, על חשבון המפקד. אם תמצאו לי חייל אחד שזכה במשחק הצה''לי, תקבלו גם אתם רגילה. שמפניית מעמקים אחרי כמה שעות על הצוללת אתה לומד להכיר את האנשים, לא רק את הכלי. אנשי הצוללות הם עם מיוחד, אין מה לומר. חלקם התגייסו ישירות לצוללות אחרי שחלפו ביעף על פני מיונים קפדניים, חלקם התגלגלו לשם אחרי שנפלו מקורס טיס או מקורס חובלים. פרצופים שונים, אבל אותו פס ייצור. אם זה היה תלוי בי, רק גמדים שדופים היו מגויסים לצוללת כתנאי ראשוני, כדי להתאים בין האנשים לסביבתהעבודה, שלא ממש דוגלת במרחב אישי של יותר מחצי מטר. בקודקודייה של חיל הים מסבירים שהגודל לא קובע, אבל בכל זאת בוחרים אותם בפינצטה, כדי לוודא שתהליך הכשרה של 13 חודשים לא ייזרק לפח האשפה בגלל חייל קריזיונר שהתפרק מהלחץ ונשבר לו לשמוע קולות של אוקיינוס. כולם, מבכירי הקצינים ועד אחרון הסדירים, משדרים איכות, אינטליגנציה, ובעיקר שקטים ושלווים כמו מלפפון ים. מי שבא מתוך השקט, יודע להעריך כל מילה. ''קח 45 חיילים מהגדודים הקרביים ותכניס אותם לתוך צוללת בלי סלולרי, הם יתחרפנו, הם ייצאו פסיכים, זו תהיה קטסטרופה'', מנבא מפקד שייטת הצוללות, אל''מ א'. אי אפשר להשתחרר מהמועקה הנפשית שבניתוק המוחלט מהעולם, בשקט המתעתע של המצולות ובחוסר המרחב לפרטיות מינימלית. או כפי שהגדיר זאת אחד הנגדים, ''אתה רוצה פרטיות, תסגור את הווילון מעל המיטה בתא שלך, תהיה לך כל הפרטיות שבעולם. מה, זה לא מספיק פרטיות? ''. כדי להבין כמה צפוף בצוללת, קחו למשל את תנאי המחיה של המפקד: תא בגודל של משהו שבין חדר שירותים לחדר ארונות, שממוקם בצמוד לחמ''ל ועמוס במכשירים המצפצפים 24 שעות. מפנק כמו צינוק בכלא טורקי. ככה חי סגן אלוף בצה''ל, נשוי ואבא לילדים. וזה עוד הלוקסוס השמור למפקד. השאר, לא נעים לומר, מתגוררים שישה ( ! ) בתוך תא בגודל קופסת סרדינים אנושית, מה שכמובן מבטיח שאם אחד סובל קצת מגזים, כולם סובלים. אין להם מכשירי כושר (כי גם ככה אין מקום לזוז), אין אוויר צח, אין אור שמש, אין ציוץ של ציפורים, רק צפצופים ונקישות מתכתיות. בנוסף, השקט הוא ערך מקודש בצוללת. אסור לטרוק דלתות, כי זה משגע את אנשי הסונאר, מומלץ לא לשחק שש בש, אלא אם תניעו את הכלים בכפפות של משי, על צעקות, צחוקים רמים או מוזיקה בדציבלים גבוהים אין בכלל מה לדבר. הכי הרבה אפשר לקרוא ספר, לראות סרט או לשחק קלפים. תנאי מחיה של מנזר סגפני והניתוק מהעולם החיצון יצרו להם עולם משלהם, עולם המים, אם תרצו. רק 1,800 ישראלים שירתו בצוללות מאז הקמת השייטת ב-59' ועד לימינו אנו. תכל'ס, אם הם רוצים, מחר הם יכולים לדרוש להכיר בהם כמיעוט אתני בתוך החברה הישראלית. יש להם שפה משלהם, טקסים משלהם ואמונות משלהם. אחד הדברים שהכי מפריעים להם זו טעות לשונית נפוצה. אנשי הצוללת מתעקשים שהם, ורק הם, נקראים בעברית צחה ''צוללנים'', בניגוד לאנשים עם שנורקל או בלון חמצן שלהם יש לקרוא ''צוללים''. דבר שני, אם שואלים אתכם אם ''עשו לכם כבר 250'', כדאי להגיד כן. ה-250 זו הגרסה של אנשי הצוללות לזובור הצה''לי, שבמסגרתו אתה נדרש לשתות בפקודה בשלוק אחד כוס מי ים מלוחים שנלקחו היישר מעומק צלילה של 250 מטר, משקה שזוכה לכינוי ''שמפניית מעמקים''. מושג אחר שמשתלב להפליא עם מה שקורה בצוללת, הוא ''להתחבר למטריקס''. מסכי הסונאר הירוקים שמציגים גרפים ירוקים ומספרים בלי סוף הם המטריקס שלהם. ''אנחנו כמו עטלף עיוור כשאנחנו במעמקי הים, הסונאר מגלה לנו מה קורה בעולם שמחוץ לצוללת'', מסבירים לי, ''המספרים והגרפים האלה מספקים לנו את התמונה, אלו העיניים שלנו''. אנשי הסונאר בצוללת, צמודים לאוזניות, צופים מרותקים במסכים, ואין להם בעיה להדביק תוויות. ''התפקיד שלהם הוא להדביק תווית על כל כלי שיט שמאותר במערכת הסונאר. כל רעש הכי קטן שנשמע ברחבי הים מותיר אחריו חתימה אקוסטית, מדויקת כמו טביעת אצבע. השילוב של הרעשים יוצר לנו תמונה שלמה, כך שאנחנו יכולים לדעת אם מה שאנחנו שומעים זה אוניית סוחר או ספינת דיג''. דווקא בגלל שבים שומעים כל פיפס, צוידה הצוללת במנועי חשמל שקטים במיוחד. מה שהסונאריסטים אמורים לאתר זה את האיומים מבחוץ, ויש לא מעט כאלה, בהתחשב בעובדה ש''מדובר ביחידה שמעבירה חצי מהזמן שלה מעבר לקווי האויב'', כפי שהגדיר זאת מפקד שייטת הצוללות. הפעילות מוסתרת תחת מסך כבד של חשאיות, אבל רוצו עם הדמיון לכל היעדים האקזוטיים שעולים בדעתכם, או כמו שאחד החיילים הצעירים הגדיר בדרך קצת פחות מעונבת, ''לפעמים אני מסתכל על המפות ואני בהלם כשאני מגלה איפה אנחנו. זה מטורף''. כ ל הסיכונים הללו, מבפנים ומבחוץ, על היבשה ועל הקרקע, יצרו כמובן את האמונות הטפלות, שגם הן חלק בלתי נפרד מחיי הצוללות. סרן זוהר פורש בפני את עיקרי מצוות ה''אל תעשה לעולם, לא משנה מה'' של אנשי הצוללות: בחיים אל תשרוק בזמן הפלגה (כי זה מרגיז את נפטון, אל הים), אסור לאכול שטרודל תפוחים בצוללת (כי זה מביא מזל רע), ולא משנה מה, אסור לבחורות להיכנס לחדר המכונות. לקראת סיום נספר כי כחוט השערה היה המרחק מהכנסת סעיף ''אסור להכניס עיתונאים לצוללת'' לרשימה השחורה של האמונות הבלתי מתפשרות, והקץ לחשיפה של אחת היחידות החשאיות ביותר. כמה ימים לאחר ההפלגה חזרתי לביקור נוסף בצוללת ואנשי הצוות סיפרו לי בזעזוע ששעתיים אחרי סיום ההפלגה בהשתתפותי אירעה תקלה חמורה בצוללת. הסיפור נגמר במזל, אבל האשמה המיידית לתקלה נפלה, כרגיל, על התקשורת בכללותה ונציגה המסכן והחף מכל פשע. למזלי הגדול, בתחקיר שערכו אנשי הצוללת בינם לבין עצמם התבררה הסיבה האמיתית לתקלה: יום לפני הגעתי לצוללת, במסגרת ההכנות לקראת תרגיל האימון, התרחש מחדל נורא. בחורה נכנסה לחדר המכונות. עכשיו הכל ברור, התקשורת נוקתה מהאשמה, תמיד חפש את האישה. מדקר ועד קורסק מיד כשאתה נכנס לצוללת, מתרגלים אותך ל''עליית חירום'', המצב שבו הצוללות חוצה אטמוספרות במהירות ועולה חזרה לפני הים מן המעמקים. ''במצב רגיל'', מבאר סא''ל ר', מפקד הדולפין, ''זווית השינוי הנורמלי של הצוללות בירידה או עלייה עומדת על 15-5 מעלות . בעליית חירום אנחנו עולים בזווית של 70-60 מעלות , ובמצב קיצוני יכולים לעלות בזווית של 90 מעלות''. המשמעות של עלייה ב-90 מעלות היא להיאחז מיד בכל מתלה אפשרי, להיזהר מחפצים מתעופפים, ובעיקר להתפלל. הסיוט, מסביר סא''ל ר', הוא כשיש תקלה בלתי ניתנת לפתרון כשאתה במעמקים. הגיוני. ''אם כבר קורה משהו רע לצוללת עמוק מתחת לפני המים, המצב אבוד. הסיכוי לצאת מזה כמעט לא קיים, ולכן עובדים כל כך קשה כדי למנוע כל תקלה אפשרית או פגיעה מגורם חיצוני. אם אנחנו צריכים לנטוש את הצוללת ולעלות לפני המים עם מסיכות החמצן, הסיכויים נמוכים. יש איזה סיפור ממלחמת העולם השנייה על אחד שנחלץ מצוללת מעומק של 400 מטר ויצא מזה בחיים, אבל זה לא נשמע לי הגיוני. בטח התפוצצו לו הכליות מהלחץ או משהו כזה''. סא ''ל ח', מפקד צוללת ותיק, מוסיף ואומר ש''המצב שלנו רע עוד יותר ממצבו של חייל רגיל שנפל בשבי. שבויי מלחמה מוגנים באמנת ז'נבה, אבל צוללת היא בת השמדה. אין שום בעיה מוסרית להשמיד צוללת על אנשי צוותה אם היא נחשפת בשטח אויב. זהו כלי ריגול שמקבל יחס בהתאם. מעבר לכך, ישנם מצבים שבהם אני במצוקה ואני בכלל לא יכול להודיע, כי קריאה לעזרה תחשוף אותי. אפילו לאסטרונאוטים יש יותר קשר לבסיס ביבשה''. הצוללת הרוסית ''קורסק'' סיפקה בשנת 2000 את האסון הימי המשמעותי ביותר שחוותה צוללת בשנים האחרונות, לבד מטראומת אח''י דקר הצרובה היטב עמוק בתודעתם של אנשי הצוללות שמפסיקים לחייך כשהשם הזה עולה. הצוללת דקר, שטבעה על 69 אנשי צוותה בדרכה לישראל, נמצאה במאי99' לאחר 31 שנות חיפושים. חודש אחר כך יצאה הדולפין להפלגת הבכורה שלה, וכשחלפו אנשי הצוללת מעל מקום טביעתה של הדקר, השליכו למים 69 זרי פרחים לזכר הנספים באחד הרגעים סוחטי הדמעות של החיל. במקרה של הקורסק אירע פיצוץ בצוללת הגרעינית מסיבה לא ברורה בעת שהיתה בלב האוקיינוס, והדיווחים סיפרו כי מתוך 118 אנשי הצוות, שרדו 23 את הזוועה. רוסיה סירבה לקבל סיוע בינלאומי שהוצע לה לצורך חילוצם, לא מעט בגלל האגו הפגוע, מה שהביא לכך שכשכבר הגיעו המחלצים, זה היה מאוחר מדי גם עבור הניצולים. ''יש אמנה בינלאומית והסכמה ימית שכל כלי שיט, לא משנה מאיזה צד, מחויב לכלי שיט שנמצא בסכנה בטווח הרדיו שלו'', מספרים לי מפקדי הצוללות. ''במקרה של צוללת הקורסק, הגאווה העצמית של הרוסים הרגה אותם. הצוללת היתה במצב שאפשר לחלץ אותם והאמריקנים יכלו לעזור, אבל הרוסים סירבו וניסו להתמודד עם זה בעצמם, למרות שלא היתה להם היכולת לחלץ את הצוללנים. פעם היו לרוסים יחידות מיוחדות לטיפול במקרים כאלה של צוללת במצוקה, אבל במסגרת סיום המלחמה הקרה והקיצוצים בצבא הרוסי קיצצו את היחידה הזו. אצלנו, בכל מקרה, דבר כזה לא יכול לקרות. יש לנו חברת ביטוח אמריקנית ואנחנו מנויים לשירות ההצלה שלה. אנחנו סומכים על מדינת ישראל שערך חיי האדם הוא עדיין הבסיסי ביותר ''. * sofash@maariv.co.il