אין יותר כבוד ניר טויב יצא לצלם סרט תיעודי בעקבות החברים של אבא שלו מהצבא וחזר עם חומר נפץ היסטורי: איציק מרדכי לא היה גיבור, אהוד ברק כן ברח, עוזי יאירי בעצם התאבד. ככה זה כששואלים אנשים שאצלם מלחמת יום כיפור אף פעם לא באמת נגמרה. רשומון, כל אחד וגרסתו. החווה הסינית כמשל למנהיגות ישראלית אייל לוי 22/04/04 בשנת86' זימנו את יוריק ורטה, קשר פשוט במלחמת יום כיפור, לתוכנית טלוויזיה בערוץ הראשון, "13 שנה לחווה הסינית". רון בן-ישי הנחה את הפאנל, גנרלים רבים הגיעו לספר. "כשבאתי לאולפן אמרו לי:'אלוף פיקוד דרום מבקש שתיכנס ללשכה שלו'", נזכר ורטה. "איציק מרדכי יושב שם ואומר לי:'נעשה את זה בקיצור. אני יודע מה אתה חושב ומה אתה רוצה להגיד בתוכנית, אבל אני מבקש שרק תחשוב על המשפחות של החברים שנהרגו שם'. אמרתי לו:'מה, אני חושב עליהן פחות ממך? אני פחות רגיש?'. אז הוא אמר:'אני יודע על המשפחות האלה דברים שאתה לא יודע ועל מה הן רוצות לשמוע'. " יצאתי משם, אני מתחיל ללכת לאולפן, מגיעה פקידה.'ראש אמ"ן, ליפקין, רוצה לראות אותך'. אמנון אומר לי:'אל תעשה חשבון, תגיד מה שאתה רוצה'. נאמתי , חצבתי להבות. איך שיצאנו מהאולפן אמנון אומר לי:'כל הכבוד. אם יישארו מזה חמש שניות יהיה טוב'. בתוכנית ששודרה נשאר משהו שאמרתי על החייל הקטן בשטח שלא מבין כלום וזהו". אמנון ליפקין-שחק, מספרים, תמיד היה רגוע, שקול, ידע בדיוק איך המערכת עובדת ולכן לא היה אכפת לו מה החייל יספר בתוכנית. אצל מרדכי, לאורך כל הקריירה, משחק עניין הכבוד ולא משנה מה הפורום. מאז אותו פאנל טלוויזיוני הפך ורטה לעורך ספרותי ומשורר שגר ביישוב כליל, רחוק מיליוני קילומטרים ממלחמות הגנרלים ורעש הטנקים. איש בעל יכולת תיאור נדירה. 20 פעם הוא שאל את הבמאי ניר טויב אם הסרט החדש שלו ישודר. הוא היה בטוח שיגנזו אותו, כי הוא מכיר את הנפשות הפועלות, יודע היטב שהן לא אוהבות שמרגיזים אותן. כוכב עולה ההתעסקות של ניר טויב עם מלחמת יום כיפור ועם הקרב הקשה בחווה הסינית החלה כבר לפני חמש שנים. בעקבות סיפורו המדהים של אביו (ר' מסגרת) יצא אז טויב למסע בעקבות גדוד הסיור שלחם בחווה עוד לפני שנכנסו לשם כוחותיו של איציק מרדכי. "הסיפור שלא סופר" קראו לסרטו הקודם, שעסק באותו קרב, אבל במהלך העבודה הבין הבמאי שפצע לא פחות גדול ומסתורי נמצא ביום שאחרי הקרב המפורסם. יותר מדי קודקודים גדולים הסתובבו אז בשטח. אריק שרון (ר' מסגרת), איציק מרדכי, אמנון ליפקין-שחק, עוזי יאירי ז"ל, אברהם אדן, אהוד ברק. זה לא עוד סיפור קרב, זו אבן דרך בתולדות מנהיגות המדינה. האירוע הטראומטי החל כשהוחלט בדרגים הגבוהים לצלוח את תעלת סואץ. אוגדה 143 של שרון כבר היתה מוכנה לפעולה, אבל גשר הגלילים עוד לא הגיע אל שפת המים. המבנה של חלקי הגשר לא איפשר הובלה בנתיב עקלקל, והציר שנבחר היה ציר טרטור, שדרש טיהור מכוחות מצריים. לגדוד הסיור של נתן שונרי, שהורכב מלוחמי מילואים ותיקים, חלקם יוצאי ה-101, נאמר שיש באזור הציר, בחווה הסינית, ציידי טנקים מצרים. תאתרו אותם ותחסלו, פקדו על המילואימניקים, אבל אף אחד לא הכין אותם בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר למכת האש העצומה שספגו. אלה לא היו כמה מצרים עם טילי סאגר, אלא דיביזיה שחיכתה עם תותחים טעונים וטנקים מגורזים. שונרי, שראה עד כמה המצב חמור, אמר לחייליו במכשיר הקשר: "איש איש לנפשו". למחרת , ממש במקרה, פגש שונרי את גיל דוד, קצין המבצעים של חטיבת הצנחנים הסדירה 35. הוא סיפר לו על מה שקרה להם בלילה הנורא בחווה. כשדוד נכנס אחר הצהריים לאוהל של מפקד האוגדה, אלוף אברהם אדן, ושמע שגדוד 890 בפיקודו של איציק מרדכי עומד להיכנס לאותו ברוך, הוא הודיע לנוכחים שיש במתחם כוח עצום, לא רק ציידי טנקים. דוד הוא היחיד שזוכר את הגרסה הזו. כל מי שנכח באותו אוהל מכחיש, והיו שם מפקד האוגדה אדן, דב תמרי סגנו, מח"ט 35 עוזי יאירי, וסגנו אמנון ליפקין-שחק. זה אפילו לא מצלצל להם מוכר. מרדכי תודרך על ידי יאירי לחפש ציידי טנקים. הוא נכנס בשמונה בערב למתחם החווה הסינית, פרש את חייליו בקו לאורך שני קילומטר והתחיל לסרוק לאור ירח מלא. הליכה איטית, מגמת סריקה, ואז אש מכל הכיוונים, בבת אחת. מרדכי וחייליו לא היו מוכנים לעוצמה, אבל המג"ד דרש לייצב קו ולא לסגת. מרדכי ביקש בקשר סיוע ארטילרי. אמרו לו "אי אפשר", כל הסיוע הופנה לתעלה. בגדוד פחדו שכשהשמש תעלה יבינו המצרים מה הכוח האמיתי שעומד מולם, ואז סופם יגיע. בלילה הרי עוד אפשר לבלף. לפנות בוקר הגיע כוח של עשרה טנקים בפיקודו של אהוד ברק במטרה לחלץ, אבל הוא נפגע ונסוג. רק בשעה שלוש אחר הצהריים יצא הכוח מסכנה מיידית, אחרי שאיבד 161 לוחמים, מהם 41 הרוגים. בזמן שהצנחנים של מרדכי עצרו בגופם את המצרים, כוחות גדולים של צה"ל הגיעו לתעלה ואיתם גשר הגלילים. בצה"ל קראו לזה קרב בלימה. מרדכי הפך לכוכב הבלתי מעורער של אותו לילה עקוב מדם, ומאז הוא מספר עליו בכל הזדמנות. כמו בתרגולת צבאית הוא שולף את שמות החיילים, אלה שנהרגו לידו, האחרים שנפצעו. אין יום זיכרון שממנו הוא נעדר, מכיר היטב את המשפחות השכולות, נחשב למנהיג ולאבא. "אנחנו נלחמים ואני שומע ורואה שמתחילים לנוע טנקים וזה הדוברות. זה צבא שלם שבלילה, ואחרי זה ביום, נוסע לתעלה ואפילו לא חוטף כדור אחד", אמר מרדכי לטויב ומצלמתו. "אנחנו הבלם, החומה שבולמת מול המצרים עם כל האש. והכוח הצה"לי ממשיך לנוע". כשטויב צילם את הסרט, מרדכי היה בעיצומה של התסבוכת המשפטית סביב פרשת ההטרדות המיניות. הקריירה הפוליטית שלו היתה בקרשים, המשבר האישי הלך והחריף, אבל ההילה הצבאית לא נעלמה. הגדוד המיתולוגי עדיין שמר על כבוד המג"ד. הגרסה הרשמית מרדכי וסגנו באותו קרב, תא"ל במיל' יהודה דובדבני, היו מכוסחים במשך מספר שנים. מרדכי, מספרים, לא אהב ראיון שנתן דובדבני לטלי ליפקין-שחק בעיתון "דבר". הוא חשב שסגנו לקח יותר מדי קרדיט על מה שקרה בחווה. כשמרדכי הסתבך בפלילים, דובדבני שכח הכל והלך לעזור לחברו. השמועות על הסרט, שעומד לפתוח פצעים ישנים, פשטו בכל הגדוד, אבל המודאגים העיקריים היו הקצינים הבכירים, שבמשך 30 שנה דאגו לשלוט בווליום של הסיפור. דובדבני והסמג"ד הנוסף, זאב דרורי, ערכו עם טויב לא מעט שיחות, ניסו לרכך אותו, שיתחשב במצבו של מרדכי. טויב, מצדו, הקפיד להפעיל בכל פגישה את המצלמה ולתעד. דובדבני, לוחם נועז, עמד מול הבמאי ונתן לו להבין מיד את ההיררכיה הקיימת גם היום. "לעוזרים שלך אמרתי דברים מאוד ברורים", הוא חייך. "אם איציק לא מאשר אני לא מדבר בכלל, וקבעתי לאחרים את אותו דפוס. זה לא אם הוא יאשר או לא, זה לתת לו את התחושה שהחיילים שלו עדיין נאמנים, וזה מה שנשאר, קיבינימט. הסרט יכול לגמור לו את הנשמה ויכול קצת לתת חמצן ואני רוצה שיהיה לו קצת חמצן, שיגידו עוד פעם,'איציק היה בחווה הסינית, היה גיבור'. הוא יסחוב עד הקבר את מה שיש לו. מגיע לו כל הקרדיט וכל ההילה כי הוא הגיבור ". דובדבני ודרורי ליוו את מרדכי כשהגיע לפגישה עם טויב, מגוננים עליו מהתקפות. מרדכי, גם מול המצלמות, לא עזב את הגרסה המדוקלמת. ירה שמות חיילים לצד מקומות הנפילה שלהם, סיפר שוב איך ביקש ארטילריה ולא קיבל. דיבר והלך, עוד לפני שטויב הספיק לגעת בכל הנקודות. מרדכי הבטיח לחזור אם יהיה לו זמן, אמר שזו תקופה לא נוחה בגלל המשפט, אך לא חזר. בעיניו, סיפור החווה הסינית נשאר שלו. הוא אף פעם לא אהב נסיונות של אחרים לספק גרסה אחרת. גם השבוע, כשמרדכי כבר פחות עסוק במאבקיו המשפטיים, הוא סירב לפנייתנו להגיב על הדברים. "אני לא מדבר עם עיתונאים", ענה באינסטינקט ראשוני,ולאחר שנאמר לו שמדובר בדברים שחלקם מופיע בסרטו של טויב, הוא ענה: "לא רוצה לשמוע אותך". וניתק . לקראת יום העצמאות ה-50 למדינת ישראל רצו במשרד הביטחון לחלק ספר מתנה לחיילי צה"ל. מרדכי היה אז שר ביטחון בממשלת נתניהו, והוא מינה ועדה שבחרה בספרם של יואב גלבר וחני זיו, "בני קשת". זיו איבדה במלחמת יום כיפור את ארוסה ואת אחיה. הספר שבו השקיעה שמונה שנים מחייה עסק בלוחמה ותקומה לאורך מאה שנות מאבק. זמן קצר לפני שהופץ, החליט מרדכי לגנוז אותו. חני משערת שהשר לא אהב במיוחד כשתיארה את קרב הצנחנים בחווה ככישלון. "היתה לנו ישיבה אצל מרדכי, שעה אחרי האזכרות של יום כיפור", היא נזכרת, "הוא שאל אותי,'מי את בכלל שתכתבי ספר על מלחמות?'. בשאלה טמונה התשובה.' הזכות לספר על מלחמות נתונה רק לי. אני הייתי שם, אני יודע מה היה שם ואתם תקבלו את גרסתי בלבד'". שלא ירגיש מקופח טויב הלך לברר אצל האלוף במיל' דורון רובין, שאולי פיו חסר המעצורים חיסל לו את הקריירה הצבאית. רובין, החייל האולטימטיבי, איש השטח, פיקד במלחמה על גדוד 202 של הצנחנים. בזמן שמרדכי ניסה לשרוד בחווה, הוא נלחם במיתלה. "אחרי תפקיד מג"ד 890 שום דבר לא עצר אותו יותר", רובין קובע. "כשאתה אומר 890 אתה אומר החווה הסינית וכשאתה אומר החווה הסינית, אתה אומר איציק מרדכי. אתה לא יודע מי זה אלי סורק, מי זה מרגל, אתה אפילו לא יודע מי זה דובדבני. זה איש שלא יודע לחלק הצלחה. הוא לא חילק אותה עם אף אחד. קח את השתיקה של היום, היא הרבה יותר דרמטית בעיני וחמורה מאשר לפני 30 שנה. תראה את הפחד שלהם ממנו. זו מעין נאמנות מטופשת. זו סגידה שלא נגמרת בכלל, אין הנחות, אין כלום עד הסוף המר. יוציאו נגדם גזר דין מוות אם איציק יידע שהם דיברו. הם פשוט פוחדים ממנו. "זה איש שאי אפשר לעמוד מולו ואני אחד הבודדים שכןעשה את זה. תתחיל מלמעלה. הרמטכ"ל דן שומרון נזף בו כשהוא היה אלוף פיקוד מרכז. היה דיון מטכ"ל ואז הרמטכ"ל העיר לאלוף הפיקוד. מרדכי יצא מלשכת הרמטכ"ל, עבר את המסדרון, בא ללשכת שר הביטחון משה ארנס, אמר,'אני פורש מהצבא', עלה לאוטו ונסע. זה עבר כמו אש ללשכת ראש הממשלה, יצחק שמיר. חיפשו את איציק כל אחר הצהריים שיחזור בו, שלא יילך. הוא אמר,'רק בתנאי שהרמטכ"ל מושך את ההערה', וויתרו לו. אתה מבין? זו מדינה מתוקנת. איזה כוח היה לאיש הזה". טויב ישב שעות מול רובין, ניסה ללמוד ממנו על האנשים ורובין שפך הכל. "אין אלוף בצבא שהיה אלוף שלושת הפיקודים, למה הוא כן? הוא לא קיבל את חטיבה 35, שנינו היינו מועמדים, אני קיבלתי. הוא שיגע את כולם. מוטה אמר לו:'היית כבר מח"ט, גמרנו'. זה הוציא אותו מדעתו, איך אנחנו כחולי העיניים. אמרתי לו:'חתיכת אידיוט, אתה היית במעברה? בוא תראה איך אני גרתי בבוסתן הגליל, איפה היו השירותים שלנו. מה לקחתם את המונופול הזה של ילדי המעברות המסכנים? אז מה אם אני עם עיניים כחולות ונולדתי לאמא פולנייה, מה הסיפור?'. המסכן הזה, שלא ירגיש מקופח, אמרו,'ניתן לו עוד קצת'". רובין נמצא היום רוב הזמן בהונדורס, עושה עסקים, לא רוצה להתקרב לקליקה הזו. מבחינתו לחווה הסינית יש רק הסבר אחד. "היכולת של מרדכי להתמודד אחר כך עם הגדוד ולהוביל אותו זו מנהיגות פראקסלנס. את זה אי אפשר לקחת ממנו. הוא לקח גדוד גמור בבוקר ועבר איתו את התעלה, אבל סיפור הקרב בחווה הוא סיפור גבורה אישי. זה סיפור אדיר של אחוות לוחמים, סיפור אדיר של אומץ לב, אבל ברמה המערכתית, ברמה הצבאית-מקצועית, ולא באשמת הגדוד, הוא כישלון. הוא כישלון נוראי אפילו, ועוד יותר נוראי בגלל המחיר. צריך להיישיר מבט ולהגיד את זה. כי אם לא נאתר וננתח כשלונות, אז יבואו אחרים. הטיוח הזה בשם הקדושה, קדושת הלוחמים המתים וההורים השכולים וכל הדברים שאני מכבד אותם, אבל המערכת הצבאית צריכה עם אזמל חד מאוד, וכואב לפעמים, לטפל במורסות האלה והכי חשוב זה לצאת מהמפגשים האלה יותר חזקים. החווה הסינית לא לבדה". מתחילים לדבר כשאנשים התחילו לדבר עם טויב צצו הסיפורים וצפו השאלות. אם קצין המבצעים הזהיר עוד לפני הקרב, למה אף אחד לא סיפר לגדוד שבחווה יש יותר מכמה ציידי טנקים. למה אף אחד לא סייע, למה לא היה חיפוי? האם הם היו בשר תותחים כדי שגשר הגלילים יעבור? האם זה היה קרב גבורה כמו שציירו? יוריק ורטה,הקשר,שמע מטויב את הפרטים והרכיב תזה משלו. "אם במשך השנים קושרים לך כתרים ועטרות שהשתתפת בקרב גבורה ובזכותך חצו את התעלה והושגה הכרעה בחזית הדרום במלחמת יום כיפור, ואז בא מישהו ואומר,'כל זה נכון, בסדר', אבל מוסיפים עוד צ' ופצ' יק שמה שעשית זה רק תרמת את גופך הצעיר, אז את זה, את הצ' ופצ'יק הקטן, אתה לא מוכן לקבל". תוך כדי דיבור עולה על פניו של ורטה חיוך. "היו שם אנשים אמיצים מאוד והיו גם פחדנים, אבל יש כבר הכחשה של הסיטואציה, שזה בעצם לא היה כל כך נורא. היה מין קטע כזה שאמרו שבקרב דילגנו וקפצנו ועשינו ככה ואני הייתי שואל,'אבל איך, איפה דילגת? איפה קפצת?'. אי אפשר היה לדלג ולא לקפוץ ולא להתרומם ולא לעשות סלטות. "שם,במקומות האלה,אתה מתחיל להבין שיש הזדמנות מצוינת לרדת מהפסים. אתה יכול לצאת מדעתך בקלות. דברים שהיו ברורים לך לגמרי אומרים'זה לא ככה'. היתה חתיכת בשר כאן וחתיכת בשר כאן ויש אנשים במצבי מודעות שונים וקיצוניים לגמרי ונפצעים ונהרגים. איפה היה משהו ששמר על המסגרת שלו, שאתה יכול להגיד'נתתי הוראה לפלוגה'? הכל אתה מכיר מסיפורים. פעם קראת'מלכוד22', ראית'מ.א.ש', אבל כשאתה פוגש, הנה זה נצמד לך לאף, וזה בעצם שונה לגמרי. כמה רשע יש? זה דבר איום. בני אדם לא יכולים לסבול יותר מדי מציאות. מציאות זה חומר קשה". ורטה חטף שני כדורים ברגל, מה שדווקא מזכיר לו את האבסורד של המלחמה. "הסמג"ד דרורי פינה אותי. הוא לקח אותי בג'יפ שלו מתחנה לתחנה והיה מרוח לו חיוך שקט מאוד על הפנים. לי היתה קסדה גדולה והיה בה חור גדול של כניסה ויציאת כדור. בכלל לא שמתי לב, והוא בחיוך אומר לי:'תשמע, אני לא מכיר אותך'. הייתי מסוחרר מהפציעה, ממשככי הכאבים, חשבתי אולי הוא אחות רחמנייה, והוא ממשיך:'התפקיד הבא שאני הולך לעשות זה מפקד בסיס הטירונים בסאנור.תעשה לי טובה, תן לי את הקסדה שאני אוכל להסביר לחיילים את חשיבותה'. ואני עדיין חושב, מי זה הבן אדם שמחייך אלי ככה? הוא נהיה מפקד גלי צה"ל" (מינוי של שר הביטחון מרדכי - א.ל). העדויות המשיכו לזרום אל טויב. ערימה של קלטות, 150 שעות מצולמות. הוא פגש את שמשון פאר, אז חייל בגדוד, היום סגן מנהל הגימנסיה העברית בירושלים. בזמן המלחמה פאר כתב הכל, על מנות קרב, גלויות, כל נייר שנפל לידיו. אחרי השחרור נסע לאבטח את השגרירות בלונדון והמשיך לכתוב בלילות, מראות המלחמה לא עזבו אותו. פאר מילא ערימות של דפים ובסוף דחף אותם לבוידעם. דחק הכל אל תוך הקופסה השחורה בראש ושתק. לפני חמש שנים ביקשו תלמידיו שיספר להם מה באמת היה שם. הוא הוריד את הכתובים, למד את החומר והלך להרצות. "זה היה מאוד קשה. הרגשתי כמו ורטיגו, כאילו מרחף באוויר", הוא אומר. "הקרקע נשמטת מתחת לרגליים ורק אחרי זה היתה הרגשה של הקלה. אחרי כמה ימים הרגשתי שכנראה הייתי חייב להוציא את זה. לקח לי המון שנים עד שנפתחתי. היה קשה מאוד, אין הגדרה לקושי". פאר שלח את מה שכתב לאיציק מרדכי. הוא שקל להוציא ספר וביקש לשמוע חוות דעת מהסמכות הגבוהה. אחרי שלושה שבועות, כשלא שמע מהמג"ד האגדי, הרים אליו טלפון. מרדכי אמר שלא קיבל דבר בדואר. פאר נעלב. אפילו מעריציו הגדולים של מרדכי סיפקו את גרסתם לקרב. לא חיפו על מה שהיה שם. רזי יהל, הסמ"פ, הגיע מקיבוץ יטבתה לתל אביב כדי לשפוך. "זו לא היתה הסתערות על גבעה, זה לא היה'רד חפה' כמו שאתה מכיר. זה היה'יאללה מתגלגלים'". ואז הוא עבר ללחישה שאף אחד לא ישמע, כולל מרדכי. "בורחים. מה אתה חושב? אני חטפתי כדור ביד ואלי חטף כדור ברגל, היינו תקינים עד שקמנו והתחלנו לרוץ. אני יודע להעריך את גדולתו של איציק בתחום הפיקוד והשליטה הצבאית, לאו דווקא בחווה הסינית. שם הביטוי שלו, תסלח לי, שאף לאפס. מה הוא עשה? אז הוא היה בקשר, אולי דאג להביא מטוסים, אבל הכל התנהל שם לבד ואין לי טענות אליו. הוא לא היה יכול להשפיע". יאכלו אותו חי הקרב הזה נדבק לרקורד הקרבי של מרדכי, אולי בגלל שהקצונה הגבוהה ידעה לזהות את בעייתיות הסיפור והתעלמה ממחדליו. טויב נסע לברר את העניין עם מפקד האוגדה, אלוף אברהם אדן (ברן) בביתו שברמת השרון. איש מרשים, ברן, יפה כמו אל יווני מזדקן, מבט קשוח, ממעט לחייך. הוא עדיין משוכנע שזו היתה מחלקה מצרית שארבה לצנחנים, בטח לא דיביזיה. טויב הראה את הקטע לאילן ויינר, אז חובש והיום בנקאי. ויינר לקח נשימה ארוכה ואמר: "זה יהיה קשה. זו רעידת אדמה. יאכלו את ברן חי. אתה רוצה שיאכלו אותו חי, את הכמה שנים שנשארו לו לחיות? תחשוב על זה". לפני שטויב יצא מביתו של האיש שתלה את דגל הדיו באילת, מיהרה מרים אדן לסנגר על בעלה. "תמיד יישאר לך חלק אחד מטושטש, שלא תדע אם זה העצים או האדמה", אמרה לבמאי. "אתה לא תדע איפה לתקוע אותו. הוא ראה את זה ככה. הדברים הנוראיים שמתרחשים בנפש והוא סוחב את זה איתו וזה הולך ומתחדד וזה כל הזמן מקבל את הכדור המכווץ יותר ובסוף זה רק מה אני עשיתי או מה עשו לי. זה נורא". ליפקין-שחק הסמח"ט לא לקח קרדיט על הקרב. הוא זוכר את התופת, אבל עשה כמיטב יכולתו. ברק הוזעק מלימודים באוניברסיטת סטנפורד שבארצות הברית, ארגן גדוד שריון ויצא למלחמה. הוא הלך לחלץ את הכוח של מרדכי, אבל אחרי ששלושה מהטנקים שלו נפגעו, חזר על עקבותיו. "אני לא הבנתי למה אהוד נסוג, האם אחרי שלושה טנקים פגועים צריכים לסגת? ", שאל דובדבני את המצלמה. "אני קיבלתי פקודה שמייצבים קו ולא זזים משם. 890 שילם את כל המחיר לייצב את הקו. היתה לי התרוממות רוח אדירה כשאמרו שאהוד מגיע, וכשהוא נסוג אני לא הבנתי את זה, עד היום". טויב הלך לברק, שדרש מאפרת וביקש מהצלם להזהיר אותו כל פעם שהצווארון מבצבץ מחוץ לז'קט החליפה. היה לו חשוב לצאת טוב, כמו שצריך בגרסה האמריקנית. טויב שאל וברק ענה כהרגלו בגדול, תוך כדי הרצאה. כל נושא ברק בחווה הסינית נשאר על רצפת חדר העריכה. "הוא מבין בטנקים כמו שאני מבין בלא יודע מה", אומר דורון רובין על ברק. "הוא חזר מאמריקה, בנה גדוד טנקים ואחרי המלחמה נהיה מח"ט. צ' יק צ' ק נהיה מח"ט. זה טפלוןקלאסי. אחרי הכישלון עם נחשון וקסמן הוא ישב ליד ראש הממשלה ורבין לקח את האחריות. חתיכת אידיוט, תשחרר את ראש הממשלה מהסיפור הזה, הכישלון הוא שלך. סיירת מטכ"ל המהוללת נכשלה, מה קרה? תגידו. טפלון קלאסי". עור של פיל טויב שאל את דורון רובין איך נוצרות אגדות הגבורה האלה, אם למעשה אין להן כיסוי. "אתה מתחיל לדאוג לקריירה שלך, לדאוג לתחת שלך", אמר רובין, "אתה מתחיל לטייח, אתה רואה את זה שמעליך, אתה כבר יודע עליו משהו, אתה גם מחזיק אותו קצת בביצים, ככה מתפתחת התרבות הזו. אין את החשיפה המוחלטת, הנכונות להודות בטעות, ובדרך כלל אין מחיר אלא אם תחזור על השגיאות האלה כל פעם". לפני שעזב הודיע רובין שיש לו הרבה מה להגיד, הוא יכול למלא סרט שלם. הדברים האלה בוערים בעצמותיו. "אני בטוח שעוזי יאירי (מפקד חטיבת הצנחנים) היה מוציא את זה. אני לא יודע באיזו דרך, אבל הוא היה מוציא. הוא הבין שמשהו נוראי קרה פה, אבל לכל האחרים יש עור של פיל והם ידעו איך לחיות עם זה. עור של פיל, בעצם, הוא אולי מצרך הכרחי אם אתה רוצה להתקדם ויום אחד לעמוד בראש הפירמידה". יאירי נהרג שנה וחצי לאחר המלחמה בפשיטה על מלון סבוי בתל אביב. עד היום נשאלת השאלה האם הוא היה צריך להיכנס למלון שנתפס על ידי מחבלים או להשאיר את העבודה לאנשי הסיירת. עד היום מסתובבות שמועות שיאירי לא היה יכול להשלים עם מה שקרה במלחמה. הוא לא היה מהמנהיגים שדברים עוברים ליד ראשם והם חושבים רק איך מתקדמים. הוא היה רגיש. המרואיינים תיארו אותו אפילו כפייטן. "לבי היה עם אדם אחד ואת זה כולם ידעו. היו לי טענות קשות לעוזי יאירי", אומר היום דובדבני. "טענות קשות מאוד ועוזי ידע ועשה את מה שעשה. אני אומר עשה מה שעשה, תשים לב. עשה מה שעשה. האם עוזי יאירי היה צריך לדעת שהוא לא יכול להתמודד עם שכול ולחצים? שכל מפקד בגולני כן יכול, אבל הוא כאליטיסט, שלא הכניס את הידיים עד עכשיו בחרא האמיתי, לא? התשובה שלי היא כן. אז מה באת להיות המח"ט שלי? מח"ט 35 אלה מח"טים שצריכים להיות צרובים בעניין. הם צריכים לדעת איך להתנהג, איזה תשובות לתת למשפחות השכולות, ללוחמים. הם צריכים לדעת שבתקופתם יהיו לפחות 10 עד 15 הרוגים, זו המציאות. מה אתה נכנס לשוק? עיוני, תפקד. תפקד". כדי להמחיש את מה שקרה בדרגים הגבוהים, נזכר דובדבני מה היה בשטח מיד כשחזרו מהקרב בחווה. "אני שואל'עוזי שתה?', אומרים לי'לא'. אני שואל'עוזי אכל?', אומרים לי'לא'. אמרתי לעוזי'לא אכלת, לא שתית, אתה צריך לתת לנו פקודות. הראש שלך צריך להיות צלול, יא בן אדם'. הוא אמר לי:'יהודה, כל החיילים כבר אכלו?'. אני אומר לו,'עוזי, כל החיילים אכלו והתרחצו. אתה, שצריך לחשוב בשקט, נורמלי, למה אתה לא אוכל?'. הוא האליטיסט שחשוב לו איך נראים. אני לא סיירת מטכ"ל ולא סיירת צנחנים, אני גדודאי אמיתי". אפיזודה קטנה דובדבני משמש היום כמנכ"ל עמותת "לב לנוער" של לב לבייב. כשעזב את הצבא ניסו להכניס אותו לפוליטיקה, אבל הוא סירב. ידע שהוא לא שייך לשם. "אני לא בנוי לזה. אני בנוי לעזור, לסייע, אני שחקן נשמה. פוליטיקה זה שקרים, רמאויות, שמור לי ואשמור לך. בצבא אתה אחראי על חיי אדם, אתה לא יכול לתת רק חלק ממך.כל פעם אני שואל את משה וחצי,שהוא האבא הרוחני שלי'מה קורה לנו? אנחנו שולחים את הכי טובים, גם לפוליטיקה. זה בורח, ההוא חוטף מכה'. אני טוען שזה האגו. אהוד ברק נכנס למפלגת העבודה ועשה את אותו דבר,'אני, אני, אני. לא משתף, הכי חכם, הכי יודע'. עם כל החוכמה האדירה שיש לו והוא אדם מאוד חכם. המערכת הזו לא ברורה לי". רובין אותו דבר. הצבא היה יכול להיות מקפצה אדירה בשבילו, אבל הוא נולד להיות חייל וכשניסה להיכנס לפוליטיקה ולהיבחר לראשות עיריית תל אביב, נכשל בגדול. "המדינה הזו יצרה אותם", הוא אומר. "זו מעין סגידה לאיש צבא שהוא גם אינטלקטואל קלאסי. אנחנו בדרך הנכונה למרכז אמריקה. אטימות זה הדבר הכי גרוע. חברה שיכולה להיות אטומה לאמא שדוחפת את הבן הנכה שלה, להיות אטומה לתאונות דרכים. שום דבר לא מעניין אף אחד. כל אחד עוסק לעצמו. אין, אין, אין". החווה הסינית הצמיחה רמטכ"לים, שרי ביטחון וראשי ממשלה. בבחירות99' נלחמו אהוד ברק ואיציק מרדכי על ראשות הממשלה כשגם ליפקין-שחק לטש עיניים לתפקיד. בעוד לאחדים מלחמות הן מקפצה, האחרים נשארים מאחור עם התמונות והזוועה. דוביק תמרי, אחד הגיבורים הגדולים של צה"ל, מי שהיה אז סגן מפקד אוגדה, קרא בסרט למתלוננים "בכיינים". הוא מתייחס לקרב הזה כעוד תמונה ואף מוסיף שקרב הוא כמו רשומון. ישנם אלפי חיילים וכל אחד מהם יכול לראות את מה שקרה בצורה אחרת. ויינר, החובש, שמר על קשר עם טויב במהלך השנים בהן הסרט נעשה. העיסוק החדש עורר אצלו שוב את המראות. הוא לא איש צבא, הוא מאלה שהקרב הזה תמיד נמצא אצלם אי שם, במעמקי הראש. "אתה לא מבין, זה לא 30 שנה. בשביל כל אחד שהיה בחווה הסינית זה היה אתמול, ושאף אחד לא יספר לי סיפורים", הוא אמר בהחלטיות. "אנשים יכולים לנסות להדחיק, אבל מה שיש במוח אי אפשר להדחיק. יכול להיות שבשביל דוביק תמרי זו היתה אפיזודה קטנה בכל המלחמה, אבל לאנשים שהוא שלח לשם אלה כל החיים ואי אפשר למחוק. אנשים יחפשו איך קרה ולמה קרה ואם היו אומרים להם את האמת היה הרבה יותר קל, כי נשלחנו לשם להילחם וכדי להשיג מטרה צבאית וזה לגיטימי כי זו היתה מטרה חשובה. אבל בדרך, הפיקוד, הקצינים, נכשלו. הם לא הכינו אותנו לזה. הם לא נתנו מודיעין כדי לקבוע טקטיקה ואסטרטגיה כדי שנוכל לנצח את המלחמה הזו. ברגע שחותכים את האמת, זו ההודאה הכי גדולה באשמה". שרון: אולי זה לא היה כל כך צבאי, אבל היה לי חבל עליכם ראש הממשלה, אריאל שרון, הרגיש נוח בסוף אוקטובר, בכנס של חטיבה 55 המהוללת, שציינה 30 שנה למלחמת יום כיפור. החיוך לא עזב את פניו ולא פעם נשמע ממנו קול צחוק מתגלגל. היתה באירוע אחוות לוחמים ותיקים. אף אחד לא חיפש שערוריות חדשות. דרך ארוכה עבר שרון עם דני מט, מפקד החטיבה, מהימים המשותפים בפלמ"ח עד צליחת התעלה. ואז, בין זיכרון לאנדרטה, כשכולם נסחפים לגלי נוסטלגיה, ראש הממשלה שלף את המשפט הבא, מכוון אותו למט, מחזיר את כולם לאוקטובר73'. " יום אחד ביקרת אותי וסיפרת לי שהציעו לך לתקוף עם החטיבה הזאת את המיסורי ואת החווה הסינית ואני ייעצתי לך, אולי זה לא היה כל כך צבאי, אבל בהכירי מה שהיה שם, היה לי חבל עליכם. אני זוכר את השיחה שלנו. אני מודה. אמרתי לו, גם לאלוף הפיקוד (שמואל גונן-גורודיש - א.ל.), לא לעשות את הדבר הזה". שרון צחק, מט חייך, החיילים הרגישו משוחררים והבמאי ניר טויב, שעמד סמוך לבמה, המשיך לצלם. הפאזל בראשו התחיל להסתדר. ניר הוא בנו של אהרון, שלחם בכוח שכן נשלח לחווה הסינית ורק סתימת דלק מקרית בזחל"ד, ממש לפני הכניסה למתחם, הצילה את אביו וחייליו התקועים מהתופת. 24 חיילים אחרים לא חזרו מאותו קרב. נתן שונרי, מפקד הגדוד, ישב בשורות הראשונות כששרון הסתחבק עם מט. שריר לא זז בפניו כששמע את הסיפור. שרון ריחם על מט, אבל כעבור מספר ימים, בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר , גדוד הסיור של שונרי, שהיה תחת פיקוד אוגדת שרון, נשלח לשטח ציר טרטור, במתחם החווה הסינית, לחפש ציידי טנקים. חלק גדול מאותם חיילים שירת תחת פיקודו של אריק שרון, בשנות החמישים, ביחידת ה-101 ובסיירת של גדוד 890. עד אותו ערב ידע טויב על הסיפור רק משמועה. עכשיו שמע אותו ישירות מפי ראש הממשלה. "זה מאשרר את החשדות", אומר הבמאי. "התחושה היא לא של זעזוע, אלא של מועקה. האנשים האלה הם המנהיגים. החבר'ה של אבא שלי מעריצים עד היום את אריק בצורה עיוורת וגם אם ישלח אותם מחר לחווה הסינית, הם יילכו". זו אולי הסיבה ששונרי שתק. אילן ויינר נוהג אחרת. ויינר, שהיה חובש בגדוד, נלחם שם באותו לילה והוא מאלה שהמשיכו לשאול שאלות. "כואב שההתנהלות של אז עוברת כחוט השני עד היום. ההתנהלות של כל הפוליטיקאים שהיו אנשי צבא היא כמו ההתנהלות בשדה הקרב, כשלא נתנו דין וחשבון לאף אחד ואף אחד לא חקר את מה שעשו. אתה חושב שאתה אלוהים ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, גם עם האזרחים. אותה החלטה של שרון, זה כמו בשואה, כשאמרו ימינה או שמאלה ". למרות האיומים שנה שלמה הסתובב ניר טויב ביחד עם הצלם דווה מלמן והמקליט עידן שמש. השלושה חרשו את הארץ ושקעו בסיפורים על החווה הסינית ועל המלחמה שהחלה אחרי שהקרב נגמר. שמונה חודשים נוספים חלפו עד שטויב והעורך מייקל טראוב זיקקו את 150 שעות הצילום למוצר הסופי. אנשי הצבא לא הניחו לטויב. עד לרגע האחרון ישבו על צווארו, ביקשו להשפיע וניסו לשים את ידם על הסרט עוד לפני שיוקרן. טויב הסביר להם שזה בלתי אפשרי. הלחצים התפתחו גם לאיומים שהוא נאלץ להדוף באלגנטיות. 80 הדקות של הסרט'החווה הסיניתרשומון' (יום ראשון, 20:45, ערוץ 2) עוברות כמו קליפ. המלחמה לא עושה שם רע כמו הלכלוך שמסביב שמשפיע על חיינו עד היום. אחרי שמופיעות כותרות הסיום נשארת מועקה. "אין כאן עבודה עיתונאית. זה גילוי האמת בצורה קולנועית", מדגיש טויב. "המסע שלי הוא לנפש פנימה. אנשים אולי יצאו מהחווה הסינית, אבל החווה הסינית לא יצאה מהם. זה להכניס את היד עמוק לתוך החרא של החיים ויש שם דברים טהורים ויפים וגם דברים פגומים. זו חבית עם מסמרים ודבש". כל סרט של החברה שלו (גן תקשורת) הוא פרויקט ארוך ואיטי. כך היה גם בסדרה'האחים יונה' בבימויו של ילון גורביץ' ששודרה בערוץ הראשון. שם נכנסו במשך ארבע שנים לקרביים של ויקטור ויעקב יונה, פעם פנתרים שחורים והיום אנשי עסקים, עסקנים פוליטים, קצת קומבינטורים. הסרט התיעודי על החווה הסינית נראה כנטע זר בין דודו טופז לאקדמיה לצחוק של הערוץ השני, אבל כמה בכירים ברשות השנייה, כמו המנכ"ל מוטי שקלאר, הם בוגרי מחזור המלחמה ההיא. "ביום כיפור כל המיתוסים החלו להישבר", מסביר יוסי מולא, המפיק הראשי של הרשות השנייה. "בעצם מי שעשה את המלחמה זה הפרט הקטן ולא הגנרלים והתחילה להצטייר כבר אז תמונה של מדינה בקריסה. מה היה בחווה הסינית כולם יודעים, אבל המשמעות הגדולה פתאום מתרחבת בסרט'הלו, תראו איפה אנחנו חיים'. אנחנו לא יכולים לסמוך על המפקדים שלנו, לא על המנהלים. אנחנו נלחמים ושם למעלה הכל זחוח ". * eyall@maariv.co.il