הדיילים באים אוסנת שוסטק 26/04/04 קשה לעמוד על התאריך המדויק שבו הוקמה להקת חיל האוויר. שלא כמו החיל המפואר, אשר בשלהי שנות השישים היה לגאוות הצבא והמדינה כולה, להקת חיל האוויר הוקמה רק בסוף 70' במתכונת מצומצמת. אם כי, למעשה, גם אז אי אפשר היה עדיין לקרוא לה בשם היוקרתי ''להקה''. בתחילת דרכה נקראה להקת חיל האוויר ''צוות ח''ן אוויר''. כשמה כן היא היתה, להקה שהתבססה על טוהרת הנשים. אלא שבאותם ימים חל איסור על בנות להגיע למוצבים המבוצרים שעל קו התעלה, ובנות הלהקה אכן לא הגיעו רחוק. זמן קצר לאחר מכן כבר השתדרגה הלהקה וקיבלה את התואר ''צוות הווי חיל האוויר''. בצוות היו חברים גם בנים. יעקב הולנדר הדריך את הצוות מוזיקלית בתוכנית ''שבר ענן'' שכללה את הלהיטים ''מתי הולכים הבחורים לישון'' ו''הטובות לטייסים'', שנכתב כנראה כמחווה לעזר וייצמן. שירים נוספים של הצוות היו ''אהבה נוסח חיל האוויר'', ''צמד חמד'' ו''חלומותיי''. ב-1973 שונה שוב שם הלהקה ל''צוות בידור חיל האוויר'', אלא שאחרים כבר התעקשו לקרוא לצוות בשם הנכסף ה''להקה''. התוכנית של הצוות נקראה ''מסביב לעולם בשמונים יום'', והיא כללה סגנונות מוזיקליים שונים ומגוונים. בצוות היו עמי ויינברג, דורין כספי, אבי וולף ומתי סרי, ובתזמורת ניגנו יוסי דבש, יאיר דבש, אילן וירצברג ומשה הנוכוביץ'. אך הבולטת שבחבורה היתה אז, ללא צל של ספק, נתנאלה יעקובוב, זמרת מוכשרת שזכתה לתמיכתו הנלהבת של כספי, שהלחין ועיבד את שירי הלהקה והדריך אותה מוזיקלית. הסולו הראשון של נתנאלה היה ''געגועים הביתה'', ובהמשך היא הקליטה גם את השיר ''היה לי חבר, היה לי אח'', שנכתב לאחר מלחמת יום כיפור ונכלל באלבום שירי המלחמה שיצא בהד ארצי ב-1974. באותה שנה היא גם הופיעה בפסטיבל הזמר עם ''שיר היונה'' של מתי כספי. ב-1975 כבר לא היה מקום לטעויות. הצוות הפך ללהקה של ממש עם שירים שהפכו ללהיטים ואף הושמעו במצעדי הפזמונים באותה תקופה. ברחבי הארץ שרו כולם בגרון ניחר את הפזמון המוכר ''את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן...'', שהיה שיר הנושא של התוכנית ''מוכרחים להמשיך לנגן''. התוכנית, שנוהלה על ידי יאיר רוזנבלום ועמי גלעד, הפיקה מספר להיטים נוספים, שאת חלקם - מו ''תמיד עולה המנגינה'' בג'ינגל בו מזמין יעקב טרנר מבקרים למוזיאון חיל האוויר - ניתן לשמוע עד היום. גם ''שיר פשוט'' ששרה נתנאלה, שנכתב על גאוות היחידה של החיל, ו''הבלדה על דדלוס ואיקרוס'' היו שירים מוכרים באותם ימים. בין זמרי הלהקה היו אז דני בסן, איריס שמי, עמי ויינברג, דגנית יורם ורוחל'ה שיין, שהיתה מפקדת הלהקה וזכתה לכינוי ''ארגמן''. בתזמורת ניגנו שפי ישי, אמיר פרויליך, עוזי כהן, יגאל חרד, פפו לוי ועמי פרנקל. בדרכם להופעות היו חברי הלהקה מעמיסים את כל הציוד על האוטובוס הצבאי שהיה נהוג בידי נהרי ''התימני''. באוטובוס עצמו איש לא שר שירים, אך ריבים מינוריים התגלעו לעתים בין חברי הלהקה שהיו שרויים בלחץ מתמיד. ''היינו ביחד כל כך הרבה שעות, בתנאים של לחץ ומתח, פעמים רבות לא ישנו כמעט, אז היו ריבים'', נזכר דני בסן. ''גם קנאה היתה, אפילו אם היא היתה סמויה, והיא התפרצה בעיקר בחזרות כשחילקו את התפקידים''. למרות זאת, לא נרשמו תופעות חריגות, למרות שלפעמים הפריעו חברי הלהקה אחד לשני במהלך ההופעות, ''אך זה היה הומור פנימי של הלהקה'', מסביר בסן. חוויות הרואיות הם לא חוו אמנם, אך ברוב המקומות שאליהם הגיעה הלהקה לא חיכה להם אוכל, לא היה להם איפה לישון, והם נאלצו להעביר לילות רבים מכורבלים על כיסאות הנוסעים באוטובוס. ''איך שהיינו עוברים את הקו של עזה, הייתי נכנס לדיכאון'', מספר בסן, וכנראה שהוא לא היה היחיד. אמנם הופעות הלהקה זכו לשבחים רבים, אך חברי הלהקה היו נוהגים לומר עם חיוך מרוח על פניהם: ''בשביל מה שמשלמים לנו, זה כל מה שאנחנו יכולים לתת''. יוצאים לסינרמ''ה לו''ז ההופעות החודשי כלל שבוע בסיני, שבוע ברמת הגולן ושבועיים בבסיסים ברחבי הארץ. הסדר הקבוע מראש זכה לשם ''סינרמ''ה'' (סיני-רמת הגולן) בפי חברי הלהקה. באותה תקופה הם היו מופיעים לפעמים שלוש פעמים ביום, מדי יום. לכן כשהגיעו להופעות הם היו לרוב כבר מותשים ועייפים. אלא שבהופעה עצמה הם היו צריכים להיראות רעננים, נקיים וחגיגיים, משימה שהיתה לפעמים כמעט בלתי אפשרית בהתחשב בעובדה שבמקום האיפור והפודרה היו משוחות פניהם של הזמרים והנגנים בחול ובאבק. אך למרות זאת, הצליחו לעתים חברי הלהקה, אם כי לעתים רחוקות, למצוא בין הופעה להופעה זמן לנפוש. כך, לדוגמה, אם הם היו זריזים במיוחד והצליחו להקים את התפאורה מהר, נהגו חברי הלהקה להשתזף בחופי סיני. ההופעות המפוארות ביותר באותם ימים נרשמו בחדרי האוכל, אך עם זאת חברי הלהקה הגיחו פעמים ספורות על מסך הטלוויזיה. בהופעתם הראשונה בטלוויזיה הופיעה הלהקה לצד שלמה ארצי, שהיה אז כבר אזרח ואמן בהתהוות. כשארצי ראה אותם הוא שאל את חברי הלהקה מדוע הם מופיעים בטלוויזיה, והציע להם שבמקום להופיע שם, יופיעו בסיני. הזמרים בלהקה היו גם שחקנים, ובכל הופעה נכללו מספר מערכונים. אחד מהמערכונים שעורר התנגדות רבה היה מערכון פארודי על אולימפיאדת מינכן. זה היה אחד המערכונים הראשונים שנכתבו, אלא שהוא נגנז עוד בטרם הועלה בגלל הרגישות הרבה לנושא. מערכונים אחרים עסקו בהווי של חיל האוויר ונכתבו בידי אנשי החיל עצמם. כך היה אפשר לצפות במערכונים רבים על אודות הטייסים ונשותיהם. באותה שנה צמחה במקביל ''רביעיית זמר חיל האוויר'' בהנהלתו המוזיקלית של מתי כספי. הרביעייה שכללה את דולי ענבר, גילת אנקורי, ויקי תבור ורמי רחל היתה קומפקטית וניידת, ויכולה היתה להופיע בפני חיילים גם במוצבים קטנים. בין להיטי הלהקה - ''אם תלך כשיו'', ''קשת בענן'', ''בוא אלינו ונשיר'', ''בלדה למטוס זקן'' ו''אנשי העלייה השנייה''. לא אחת הופיע הצוות במקומות ביזאריים, בתוך תותח, למשל. לאותה הופעה נשלחו רק הבנים, כיוון שקרבות התנהלו ברמת הגולן באותה עת, ועל בנות הלהקה נאסרה ההגעה לקו הגבול. ''היינו נכנסים לתותח ושרים שלושה שירים לחיילים, בזמן שהתותחים הסמוכים ירו'', נזכר שפי ישי. ''אחר כך הם הפסיקו לירות ואנחנו עברנו לתותח השני, שרנו לחיילים שם שלושה שירים, בזמן שהתותח הראשון יורה''. גם כלי הנגינה היו מגוונים. לא אחת נאלצו חברי הצוות לאלתר את ההופעה, ובהיעדר כלי נגינה מתאימים, הם ניגנו על ארגזי תחמושת. כשדיוויד פגש את דפנה ב-77', כשעננת הפירוק כבר ריחפה מעליהן, הוקם צוות הווי נוסף, אם כי לא האחרון. הצוות, בפיקודו של אורי דרומי, כלל את דפנה ארמוני, דיוויד ברוזה, אחותו טליה ובהמשך הצטרף אליהם גם דני בסן. דיוויד וטליה עלו שניהם ארצה במיוחד כדי להתגייס. דיוויד, שהיה מבוגר מטליה, הגיע לארץ שנה לפניה. הוא עשה בחינות ללהקה צבאית והתקבל, אלא שטעות בלשכת הגיוס ביום שירותו הובילה אותו לתפקיד ש''ג בשלישות הראשית. בזמן שהחלו לתהות ולחפש בלהקה אחר הזמר האובד, ניצל דיוויד את הזמן הפנוי שנפל בחלקו הודות לתפקידו החדש ונהג לנגן לחיילים בגיטרה. כשקראו לו ללהקה, הוא העדיף להישאר בבוטקה. רק שנה מאוחר יותר, עם בואה של טליה, שהיתה חדורת רוח קרב, ניגשו השניים לבחינות ללהקת חיל האוויר. דיוויד התקבל מיד, אך הוא הסכים להצטרף לשורות הלהקה רק בתנאי שאחותו הצעירה תצטרף גם כן. באותם ימים היו דפנה ארמוני ודיוויד בני זוג. לכן היה זה טבעי שהחבורה המשולשת התגלגלה לאותו הצוות. השלושה חלקו את בית משפחת ברוזה בתל אביב ופיתחו הווי מיוחד. ''היינו משפחה. עשינו הכל ביחד, בישלנו הרבה, ונהגנו לשיר ולנגן אפילו בזמננו הפנוי'', מספרות היום ארמוני וברוזה. כיוון שהאחים ברוזה הגיעו מבית שדיבר את השפות ודפנה חיה גם היא שנים רבות באנגליה, הצוות הפיק רפרטואר שלם בספרדית ובאנגלית. לא רק הצוות עצמו, גם החיילים הגיבו בחיוב להופעה שהיתה שונה בתכלית מההופעות של הלהקות הארצישראליות. אך לא כולם אהבו את הסגנון האירופי של הצוות. לרוע מזלם של חברי הצוות, אחד מהמתנגדים להופעה היה לא אחר מהאלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר באותם ימים. באחת ההופעות המוצלחות ביותר שביצע הצוות בפני סגן שר ההגנה של ארצות הברית דאז, ידעו לספר הזמרים כי האמריקנים התלהבו, אך פלד התלהב ''קצת'' פחות. לא הועילו המכתבים החמים והתגובות החיוביות מטעם המשלחת האמריקנית, ובתום ההופעה ניתנה הורה לצוות לשנות את הרפרטואר שלהם ולגלות מידה רבה יותר של פטריוטיות. אך גם הוראה כזו לא הצליחה לשבור את הצוות. הם אמנם הופיעו עם תוכנית שארכה כשעה וכללה פזמונים שונים בעברית ''כדי למלא את החובה הצבאית שלנו'', נזכרת ארמוני, אך אחר כך במידה והחיילים רצו, והם רצו, המשיך הצוות את ההופעה עם הרפרטואר הפרטי שלו. לא אחת נמשכו הופעות הצוות כשלוש שעות ואף יותר וזכו לפופולריות רבה. באותה תקופה הופיע הצוות לראשונה עם שירו של שלום חנוך ''רק לרקוד''. הסולו ניתן לדני בסן, אך השיר לא הוקלט בביצוע זה. השיר היחיד שהקליט הצוות היה ''בתוך'', שירו של יאיר רוזנבלום. רוזנבלום עצמו ייעד את השיר לקולה של ארמוני, ואף ביקש לאפשר לה להופיע בשיר בפסטיבל הזמר העברי שנערך באותה שנה. אלא שבצה''ל לא אהבו את הרעיון שזמרת של להקה צבאית תופיע לבדה כזמרת פרטית, ולכן נמצאה פשרה - השיר הוקלט על ידי צוות הווי חיל האוויר והסולנית היתה ארמוני. ב-78', עוד בטרם נפחה הלהקה את נשמתה, הספיקה לצוץ ''חבורת זמר חיל האוויר'', שהקליטה את התוכנית ''הימים הטובים'' בעיבודו של משה זורמן ואת ''שיר ערש'' - אך זה כבר היה בהחלט סוף עידן הכוכבים. לשם הפרוטוקול בלבד יש לציין שהלהקה קמה מחדש בשנות השמונים.