 | |  | היסטוריה, זיכרון ורייטינג |  |
|  |  | בעקבות טענות שהועלו נגד איציק מרדכי בכתבה "אין יותר כבוד" ובסרט "החווה הסינית - רשומון" |  |
|  |  | |  |  | 30 שנה חלפו מאז אותו ליל קרב בחווה הסינית, הזמן כאילו עמד מלכת ושעון הלב הפנימי הולם וחובט ואינו נותן מנוחה. גם אם ביקשו האחים לנשק ומשפחות הבנים שנפלו, הפצועים בגופם ובנפשם, מנוח ורגע של זיכרון שכולו דממה, ואולי אחדות המכבדת את הנופלים, לא זכו לכך.בשם תרבות הרייטינג של הערוץ השני ושל במאי הסרט "החווה הסינית - רשומון", עוותו וסולפו העובדות. את מקומו של הסיפור ההיסטורי שהפך לאתוס גבורה תפסו השמצות וסיפורי רכילות חסרי שחר.
|  |  |  |  |
|  |  |  |  | כמה עובדות
|  |  |  |  | בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר73' קיבל גדוד הצנחנים 890 משימה מורכבת בחוף המצרי של מפרץ סואץ. כל הלילה ישבו המפקדים להכין את פרטי המבצע ובבוקר הוחלפה המשימה ולגדוד ניתנה הוראה להגיע למפקדת האוגדה ב ט?ס?ה שבסיני. הסיבה לשינוי המשימה היתה חסימת הנתיב שהוביל לנקודת הצליחה, דבר שהקשה על תגבור כוחות הצנחנים בעברה השני של תעלת סואץ. כוחות מאוגדתו של אברהם אדן ומחטיבת השריון של אמנון רשף ניסו להבקיע דרך לתעלה במשך הלילה, אך ספגו אבידות קשות. הדרך נותרה חסומה. על גדוד 890 הוטל לטהר את השטח מצפון לציר "טרטור" במרחק שניים וחצי קילומטרים, טווח טילי הסאגר, כדי להבטיח את העברת ציוד הצליחה והרחבת ראש הגשר. פלוגה ב', בפיקודו של יקי לוי ז"ל, היתה הראשונה שנתקלה. יקי נפגע ונפל והסתערות הפלוגה נעצרה. מפקד הגדוד, יצחק מרדכי, הורה לפלוגה ג' לאגף משמאל ולהסתער על עמדות האויב. בשלב ההסתערות נהרג מפקד הפלוגה, אהרון מרגל ז"ל, ונפצעו מפקד המחלקה גוזלן ומספר חיילים נוספים. הסתבר כי המתחם המצרי היה מתחם דיוויזיוני חפור ורווי כלי נ"ט ומקלעים בקו העמדות הראשוני. כל אותו הזמן הנחיתו המצרים אש ארטילרית, תותחי נ"ט ומקלעים על הגדוד. שתי פלוגות ניהלו קרב חילוץ עם נפגעים רבים, ביניהם גם לא מעט מפקדים, ולא ניתן היה להמשיך בהסתערות. מרדכי, שנמצא בתווך בין שתי הפלוגות הקדמיות, הקים בסיס אש גדודי, תוך ריכוז כוח מקלעים ומרגמות, כדי למנוע מן המצרים להסתער על הפלוגות התקועות. במשך כל הלילה חולצו הנפגעים תחת אש. לקראת שחר דרש מפקד הגדוד סיוע ארטילרי ושריון. מפקדת האוגדה היתה עסוקה בהובלת גשר הדוברות אל התעלה ולא התפנתה לסייע לגדוד. לקראת אור ראשון נשלח גדוד שריון בפיקודו של אהוד ברק. עם שחר הודיעו הטנקים כי הם לא מזהים את מיקומם של הצנחנים. מרדכי פתח רימון עשן צבעוני ביודעו שהדבר ירכז את אש האויב לעברו. גדוד הטנקים של ברק הגיע עד לקו הלחימה הקדמי של חיילי 890 ונסוג לאחר שנפגעו שלושה טנקים. לוחמי הצנחנים זינקו אל הטנקים הבוערים וחילצו, תוך סכנת חיים ותחת אש כבדה, את לוחמי השריון הפצועים. לקראת צהריים תפסו שתי חטיבות טנקים את קו עמדות האש ואפשרו את חילוצו של הגדוד, שבמשך 17 שעות לחימה רשם 41 הרוגים ויותר מ-120 פצועים . במהלך הקרב הזה הועבר ציוד הצליחה אל התעלה ואיפשר את המהפך במרחב הלחימה של פיקוד הדרום ובמלחמה כולה.
|  |  |  |  |
|  |  |  |  | הסיפור האישי
|  |  |  |  | בהיותי סגנו של מרדכי במלחמת יום כיפור, פתחתי במלאכת התחקור והתיעוד של אותו קרב מיד כששקטו התותחים, וזאת מתוך תחושה ומודעות היסטורית. התיעוד ליווה הן את התחקירים ברמת הגדוד והחטיבה והן ברמת החיילים והמפקדים הזוטרים. חומר זה, ותיעוד נוסף שצולם והוקלט לקראת כנס במלאות 20 שנה למלחמה, הועמד לרשותו של במאי הסרט, אך לא נמצא לו כל שימוש. באופן טבעי, לכל אחד מהלוחמים זיכרון אישי. זיכרון טראומטי, אותו הוא נושא שנים רבות, ובמהלך השנים מתמודד ומשנה את תמונת הקרב על פי ההוויה החברתית המשתנה.תמונת ההווה ומצוקותיו היא המכתיבה את תמונת העבר.לחייל הפשוט, ואפילו למפקד הזוטר, אין את תמונת הקרב הכוללת ובוודאי לא את הראייה המערכתית. ועדיין, לסיפור האישי, זה המתגבש לאחר 30 שנה, יש מקום. ראוי לבחון ולהציף את הרגשות, המחשבות והרהורי הלב, באשר לאותו ליל קרב. בהחלט ראוי לבחון ולהפיק לקחים מאותה מלחמה, ואין לחשוש מפני בחינה ביקורתית ונוקבת. האם אכן פעלו כל דרגי הפיקוד על פי הנתונים שהיו בידיהם? כיצד הוכנס גדוד 890 ללא סיוע אווירי וחיפוי ארטילרי מאסיבי? מדוע לא הוקצו מראש כוחות שריון לקרב משולב שעמד לקבוע את גורל המשך הצליחה? כיצד, למרות התנאים הבלתי אפשריים של שדה הקרב, עמד הגדוד במשימה ואיפשר את העברת ציוד הצליחה והלחימה לצדה השני של תעלת סואץ? הסרט מתיימר להעלות סוגיות מורכבות אלו ונכשל כישלון חרוץ.
|  |  |  |  |
|  |  |  |  | חד צדדיות
|  |  |  |  | במאי הסרט, ניר טויב, ביקש לסדוק את אתוס הגבורה של גדוד 890, ולהשוותו למפלה הניצחת של יחידת הצנחנים של אביו בלילה שלפני הקרב המפורסם בחווה הסינית. היה זה גדוד צנחני מילואים שהתרסק מול המערך המצרי, והפקודה "איש איש לנפשו", עוד קודחת בלב הלוחמים. למרות שמו של הסרט,"רשומון", לא נשמעים קולות אחרים מלבד אלו המשרתים את מטרתו של הבמאי. אין כאן כל רשומון אלא מיצג רכילות זול וירוד.כדי להשיג את מטרתו בחר הבמאי ב"גיבורים" כואבים ומתוסכלים.מתוך מאות שעות של ראיונות,הודגשו קולות המבקרים שפוגעים במפקדיהם וחבריהם לקרב. דמותו של עוזי יאירי, מפקד חטיבת הצנחנים, איש רב פעלים ודוגמה אישית לעשרות אלפי לוחמים, מושמצת ללא כל בסיס עובדתי. אותו מפקד ישר, בעל מצפון ואחריות אישית, מותקף בפראות ברברית והוא אינו עימנו. גם אחרי מות גיבורים, לא ימצאו מחפשי הכבוד והתהילה לא להם, קורבן לתאוותם. כל נסיונותיו של הבמאי לפגוע בכושר הפיקוד והמנהיגות של איציק מרדכי באותו קרב, מתרסקים לנוכח הסיפור האמיתי. הבמאי בחר להגיש לקהל הצופים בערב יום הזיכרון את החיפוש אחר הכבוד והיריבות שבין המפקדים. דווקא ביום הזה, השריד האחרון לאחדות העם, היום בו מתייחדות משפחות החללים עם יקיריהן. לכן שמחתי לשמוע שמוטי שקלאר העדיף את הכבוד והזיכרון על פני הרייטינג, בחר לכבד את כבוד הנופלים ולהקרין את הסרט במועד אחר. |  |  |  |  |
|  |  |  |  | בין גבורה לקנאה
|  |  |  |  | ארבע עובדות על קרב החווה הסינית שאין עליהן עוררין: היו בו גילויים מופלאים של אומץ לב ורעות לוחמים, יצאנו אליו ללא מודיעין וללא סיוע, הוא איפשר את פתיחת הציר לתעלה ואת צליחתה בכוח גדול, ומחירו הנורא היה 41 הרוגים וכ-120 פצועים , אשר טופלו בידי הכוח הרפואי של החטיבה עליו פיקדתי.
הסרט "החווה הסינית - רשומון", כמו גם כתבתו של אייל לוי על אודותיו, ביקש לחקור את ההיסטוריה, אך בפועל עיוות אותה תוך ערפול עובדות אלה. התשוקה האופנתית לניפוץ מיתוסים מעבירה יוצרים על דעתם, בייחוד כאשר מספקים להם חומר בשפע. מרבית הסרט לא עסק בחקירת השאלה איך למשימה שהוגדרה כ"מפתח להצלחת כל המלחמה", על ידי רב אלוף במיל' חיים ברלב בשיחה עם המח"ט עוזי יאירי, נשלח כוח הצנחנים ללא כל מודיעין על עוצמת המערך המצרי. הכתבה והסרט, ברובו, נותנים במה להשתלחויות אלופים ותתי אלופים איש באחיו, מציפים יריבויות עתיקות בין צנחנים ליוצאי סיירת מטכ"ל, בין גדוד 202 לגדוד 890, בין אוגדת שרון לאוגדת ברן. מצאתי להיטות משונה להשמיץ את איציק מרדכי, שהכין גדוד מפואר למלחמה והוביל אותו במנהיגות מעוררת כבוד גם לאחר שאיבד מחצית מלוחמיו.
מקומם במיוחד הוא עלבונו של עוזי יאירי, המח"ט, שאינו יכול עוד להגן על כבודו. יאירי התנדב לפעולה במלון "סבוי", מבלי שהיה צריך להיות בה, ושם נהרג בקרב עם מחבלים. התנדבותו למשימה לא היתה מעשה התאבדות, אלא מעשה מופת המתאים להפליא לחינוך שחינך אותנו ושקנה את הערצתנו אליו.
מה משאיר הסרט הזה לדורות הבאים? לא את גבורת הלוחמים אלא את קנאת האלופים. זהו עוול לחיילים הפשוטים שקורבנם מכוסה במלל מיותר. יאה כותרת הכתבה לתוכנה: "אין יותר כבוד". ערב יום הזיכרון ראויים לוחמי גדוד 890 המתים, והחיים עדיין, לקצת יותר כבוד. |  |  |  |  |
|
|  | |