סיפורי ששת הלוחמים כתבי מעריב אונליין 11/05/04 שישה חיילים היו אתמול בבוקר בנגמ''ש שנסע בשכונת זייתון שבעיר עזה. החיילים כבר ביצעו את משימתם, פגיעה בבתי מלאכה לייצור כלי נשק בעיר, והיו בדרכם החוצה עם שאר הכוחות. אבל אז עלה הנגמ''ש על מטען, וששת היושבים בו נהרגו. אתמול פורסמו שמותיהם של חמישה מההרוגים. בלילה הותר לפרסום שמו של ההרוג השישי. סמל קובי מזרחי הלם רב שרר אתמול ביישוב הקטן מטע הסמוך לירושלים, ביתו של קובי מזרחי. במשך שעות סירבה משפחתו להאמין לבשורה על מותו של קובי, וגם הקרובים והחברים הרבים שהגיעו לביתם לא הצליחו לשכנע אותם שאכן כך קרה. ''קובי היה צנוע ועניו בצורה בלתי רגילה'', אמר חיים גנון, בן-דודו של קובי וחברו הקרוב. ''בילינו כל היום ביחד, הוא אהב פאבים ואהב מאוד לבלות, הוא היה אמור לצאת השבת הזאת הביתה אחרי שלא היה הרבה זמן.אבל הוא לא הספיק''. ''הוא היה מורעל'', הוסיף גנון, ''הוא למד י''ג ואחר כך רצינו לשכנע אותו להמשיך לי''ד. אבל לא הצלחנו, הוא רצה להתגייס לקרבי. אף פעם הוא לא פחד, אפילו ברגעים הכי קשים, ולא הפסיק לדבר על זה שצריך לתרום ולתת למען המדינה כמה שיותר. ''בצבא הוא קיבל את הכומתה של מפקד המחלקה'', סיפר גנון. ''בגלל שהוא היה צנוע כל כך, שמענו על זה רק עכשיו, אחרי שהוא מת. רצו שיהיה מפקד כיתה, אבל הוא לא הספיק לעבור את השלבים המעטים שהיו לו בדרך להגשים את החלום להיות מפקד. לא הספקתי להיפרד ממנו כמו שצריך''. הילה אביטן, חברתו הקרובה של קובי, סיפרה שקובי עמד בכל הלחצים והתעקש להיות קרבי. ''תמיד הוא אמר שטוב לו'', אמרה, ''גם כשאמרנו לו, 'אל תלך לקרבי אנחנו לא רוצים שתמות, ,לך תהיה טבח', הוא עדיין עמד על שלו. תמיד הערכתי ואהבתי אותו, אני פשוט לא מאמינה שזה קרה. אנחנו עדיין לא מעכלים''. קובי הותיר אחריו אם וחמישה אחים בוגרים. אביו נפטר זמן קצר אחרי לידתו, ואמו נשאה בשנית. סמל איתן ניומן חדרו של סמל איתן ניומן נשאר מיותם. על הקיר מתנוססת תמונה של החברה' מהפלוגה לאחר מסע מפרך. מתחת לתמונה הדביק איתן סיסמא מצמררת: ''רק היודעים להגן על חירותם זכאים לה''. אבל כבד שרר בבית משפחת ניומן עם קבלת הבשורה שבן הזקונים איתן נהרג ברצועת עזה. רק לפני שלושה ימים חגגה המשפחה את אירוסי האח גדעון ואיתן קיבל שחרור מפתיע כדי לחגוג את השמחה עם בני המשפחה. אביו, של איתן, ד''ר מיכאל ניומן, עלה מאנגליה ועובד כמדען חוקר בבית חולים הדסה עין-כרם, ואילו אמו שרה היא מזכירה בחברה פרטית. איתן למד בתיכון הדתי הימלפארב שבירושלים, ולאחר מכן הצטרף למכינה הצבאית חמדת בבקעה. במרס 2003 הוא התגייס לצה''ל ועבר חצי משירותו בפלחה''ן של גבעתי. אביעד דרעי עבר איתו את כל המסלול הארוך הזה, ואתמול יצאו שניהם לפעולה בעזה ומצאו את מותם בנגמ''ש. חבריו של איתן מספרים שהוא היה מסוג האנשים שחיים למען האידיאלים ,היה חשוב לו להיות מפקד בצבא ולתרום למדינה. בזמן החופשי המועט שהיה לו, נהג לסייע בחלוקת מזון בשכונה. בפק''ל החזיק אוסף שירי ארץ ישראל, שירים שלדברי חבריו ''היו לו בדם''. ''הוא היה גאה בשירות שלו ביחידה מאוד קרבית'', אמר שילה פלסר, מנהל המכינה הקדם-צבאית ''חמדת'' בבקעה, שבה למד איתן. ''הוא היה שמח ושלם עם מה שעשה, גם כשידע שהוא יכול לאבד את חייו''. סמל איתן ניומן הותיר אחריו זוג הורים מיכאל ושרה ושני אחים צבי וגדעון. סמל אביעד דרעי לפני עשרה ימים, עבר אביעד דרעי תאונת דרכים קשה בזמן שחזר לביתו בסוף השבוע. הרכב נהרס לחלוטין, אבל אביעד יצא בשלום. הוא קיבל גימלים מהצבא, התקשר למפקד שלו ואמר: ''קיבלתי גימלים, אבל אני רוצה לחזור''. למרות שהמפקד הורה לאביעד להישאר בבית, באמצע חופשת המחלה שלו הוא כבר חזר לצבא. רק לפני שבוע חגג אביעד דרעי את יום הולדתו ה-21. אתמול , מיד עם היוודע דבר האסון, הגיעו קרובי משפחה וחבריו של אביעד לבית המשפחה במעלה-אדומים, כדי לנחם את הוריו ואחיו. חיים, אבי המשפחה, ישב ומירר בבכי במשך שעות ארוכות, מתקשה להאמין שבנו לא ישוב עוד. ''איך אני יכול להמשיך לחיות פה בלעדיו? '' שאל האב. ''אביעד היה הכל בשבילי. אני חייב לראות אותו עוד פעם אחת, תנו לי אותו לעוד שבוע. את מי נקבל פה עכשיו לקראת שבת? את מי אני אקח ביום ראשון לתחנה המרכזית? '' אביעד דרעי נולד וגדל בשכונת מעלות דפנה בירושלים, ורק לאחרונה עברה משפחתו לבית חדש במעלה-אדומים. הוא למד בישיבה תיכונית ולאחר מכן במכינה הצבאית חמדת שבבקעה. ''הוא היה כל כך ישר והגון'', סיפר אתמול אביו. ''כל הזמן התנדב ודאג לכולם, רק לעצמו הוא לא דאג. הוא מעולם לא פחד לשרת בעזה. פעם אחת הוא אמר לי:'אם אנחנו, החיילים, לא נהיה שם, לא יישארו שם יהודים כדי לשמור על ארץ ישראל השלמה. אסור לנו לצאת משם'''. שמרית דרעי, בת דודתו של אביעד, סיפרה כי אביעד האמין תמיד שאלוהים שומר עליו. ''אנחנו שלושה בני דודים שנולדו בהפרש של חודש אחד מהשני, ולכן היינו כמו אחים'', סיפרה . ''אני יודעת שתמיד אומרים את זה, אבל אביעד באמת היה בן אדם מיוחד. הוא היה מלאך, ילד שקט וצנוע, צדיק אמיתי. בפעם האחרונה שדיברתי איתו, לפני שבועיים, הוא סיפר לי שאחרי השחרור מהצבא הוא רוצה להתחתן ולהקים משפחה''. חברו של אביעד, עזריה ון-דייק, שוחח עמו לפני שיצא לפעולה. ''הוא נשמע כמו תמיד, אמר שהכל בסדר'', שיחזר עזריה. ''הוא האמין במה שהוא עושה והיה גאה לשרת בעזה''. סמל אביעד דרעי הותיר אחריו זוג הורים, תמר וחיים, ושלושה אחים ואחיות צעירים: ליאת, בת 17, חן, בת 14, ועשהאל, בן 7. סמ''ר עופר ג'רבי ציפי ג'רבי קמה אתמול בבוקר עם הרגשה רעה, אבל לא ידעה להסביר מה הסיבה לכך. אחרי ששמעה ברדיו על פעולת צה''ל בעזה, היא הבינה שהנורא מכל קרה. עופר, בן 21 ממושב בן-זכאי שליד רחובות, התגייס לפלחה''ן בעקבות אחיו, שלומי, ועמד להשתחרר בעוד שמונה חודשים. ''קמתי ב-6 בבוקר ונכנסתי לחדר של עופר. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, כי אני לא נוהגת להיכנס לשם בדרך כלל. פתחתי את הארונות והתחלתי לסדר לו את הבגדים. בינתיים, שמעתי ברדיו שיש בעזה קרבות. יום לפני כן דיברתי איתו בטלפון, ושאלתי איפה הוא נמצא. הוא אמר שהוא מתאמן בחוף באשקלון, וחשבתי בהתחלה שהוא עדיין שם. אבל אז נתקלתי באחת התמונות שלו. הוא הביט בי מתוך התמונה, ואיך שראיתי אותה - הבנתי. ידעתי שקרה משהו לעופר שלי. עזבתי את הכל והתקשרתי לטלפון הסלולרי שלו, אבל הוא לא היה זמין. ידעתי שכשהם נכנסים לעזה הוא מנתק את הפלאפון, וככה הבנתי שהוא שם''. ציפי המשיכה: ''ניסיתי להדחיק את ההרגשה הרעה, ובאיזשהו שלב לא יכולתי יותר להישאר בבית והלכתי לשכנה לשתות קפה. כמו שבאתי לשבת, היתה לי שוב תחושה נוראה שמשהו קרה. רצתי הביתה וצעקתי לבעלי איציק: 'עופר שלנו נהרג, עופר שלנו נהרג'. איציק אמר לי' די, ציפי, אל תדברי ככה. זה עוד יביא לנו את חורבן הבית'. אבל אחרי זה לקחתי ספר תהילים והתחלתי לקרוא. הרגשתי שאני חייבת לקרוא פרק תהילים, ואז בא אליי בעלי ואמר לי להדליק נרות. כמה דקות אחרי שהדלקתי את הנרות, שמעתי דפיקות בדלת. הסתכלתי דרך החלון וראיתי את המשלחת של הקצינים עם המדים הירוקים. הבנתי שזהו זה. כל מה שחשבתי בבוקר התגשם. עופר שלי - נהרג''. אחיו של עופר, שלומי, היה אתמול בשירות מילואים בגזרה אחרת, במסגרת פלוגת המילואים של הפלחה''ן. ''חזרתי מסיור בלילה וקיבלנו את הדיווחים על מטען שהתפוצץ ברפיח, ולא התייחסתי לזה. ידעתי אמנם שמדובר בפלחה''ן, היחידה של אחי, אבל לא האמנתי שיקרה לו משהו'', שיחזר . אלא שכמה שעות אחר-כך הגיעה הבשורה המרה גם אליו. עופר היה נער יפה תואר, וסוכנות דוגמנות אף ביקשה להחתים אותו. אולם הצבא היה בראש מעייניו. ''זה היה ברור שעופר יתגייס לפלחה''ן'', סיפר שלומי, בן 23. ''הוא כל הזמן אמר לי שהוא רוצה להתגייס ליחידה שבה שירתתי. לפני כמה שבועות אמרתי לו שיפסיק עם הפעילות המבצעית ושילך לתפקידי הדרכה, שיאפשרו לו להשלים קצת בגרויות. אמרתי לו'נשארו לך שמונה חודשים וכבר טעמת מספיק', אבל הוא התעקש להמשיך לשרת בפלחה''ן. הוא קיבל לפיקודו צוות של לוחמים והוא היה גאה בזה. הוא פשוט היה מורעל אמיתי''. עופר לא היחיד במשפחה שהיה ''מורעל על הצבא''. בנוסף לאחיו שלומי, גם אחיו השני שירת ביחידה מובחרת, ואביו איציק משמש כמג''ד ביחידה מובחרת של חיל האוויר במילואים. ''עופר שלי נהרג עם הפקודים שלו שהוא כל-כך אהב. הוא נהרג כגיבור, ואני מקווה שעכשיו נהיה חזקים להמשיך הלאה'', אמרה האם ציפי בכאב. סמ''ר עופר ג'רבי, בן 21 ממושב בן זכאי, היה מפקד הנגמ''ש שהתפוצץ. הוא הותיר אחריו זוג הורים, ציפי ואיציק ,שלושה אחים ואחות. סמל אידרון עמר אתמול בבוקר שמעה אמו של אידרון עמר על תקרית קשה ברצועת עזה. לבה ניבא לה שמשהו רע קרה לבנה, והיא מיהרה לנסות ולטלפן אליו. ''אני דואגת מאוד'', אמרה האם לשאר בני המשפחה, לאחר שהבן לא ענה לטלפון. למרות הדאגות והחשש היא החליטה לצאת לעבודתה כמורה בתיכון ''בגין'' באילת. זמן קצר לאחר שהגיעה לעבודה היא נקראה לחדר המנהלת, שם המתינו הקצינים ממשרד קצין העיר אילת. ''אני יודעת למה אתם כאן'', אמרה האם לנציגי הצבא, ''באתם לספר לי שאידרון נהרג''. בשבת האחרונה, לאחר שאידרון לא הגיע לחופשה, נסעו בני המשפחה לפגוש אותו בבסיס בעזה. זו היתה פגישתם האחרונה. אידרון עמר, בן 20, שירת בגדוד הסיור של חטיבת גבעתי. ''אמא שלו תמיד פחדה, היא חששה מאוד שיקרה לו משהו'', סיפרו אתמול חבריו של אידרון שהגיעו לבית המשפחה. ''אבא שלו דווקא תמיד דחף אותו קדימה, הוא היה מאוד גאה שהבן שלו בקרבי. אידרון היה מורעל על הצבא, ורצה להיות הכי קרבי שיש''. החברים , שהתקשו לעכל את הבשורה הקשה, סיפרו על אדם שלא רק החזיק בשם יוצא דופן, אלא גם באישיות מיוחדת. הוא היה תלמיד למופת ועבר בהצטיינות את בחינות הבגרות ברמה של 5 יחידות. בנוסף עבד אידרון בהתנדבות בארגונים חברתיים רבים והקדיש שעות רבות לטובת הקהילה כמתרגל בכיתות לימוד מיוחדות. ''למרות שהוא היה התלמיד הכי טוב בבית הספר הוא לא היה מנותק'', סיפרו חבריו לשכבה. ''הוא היה אחד מהחבר'ה הטובים ביותר, בדחן וספורטאי. הבית שלו היה מקום התכנסות של כל החבר'ה וכשאידרון היה יוצא שבת, כולנו היינו יושבים אצלו וההורים שלו היו מפנקים אותנו''. בספר המחזור של התיכון שבו למד נכתב על עמר: ''אידרון עמר הוא הגאון של השכבה. ללמוד למבחן בשבילו זה בדיחה. בין השיעורים את הכיתה מבדח ואת זמנו הפנוי מבלה בחדר כושר, מפתח שרירים ומתאמן כל היום. אידרון, כחבר, לכל אמא הוא חלום''. סמל אידרון עמר, בן 20 מאילת, הותיר אחריו זוג הורים, מורה ועובד חברת החשמל, ושלושה אחים צעירים, אחות בת 18 ושני תאומים בני 13. לבקשת הוריו הוא ייטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. סמ''ר יעקב (ז'לקי) מרוויצה יעקב (ז'לקי) מרוויצה, בן 25 וחצי, גדל ביוגוסלביה מוכת הקרבות, וניצל לא פעם ממוות. ''הוא סיפר לי שפעם, כשחזר משיעור ג'ודו, הוא עבר על גשר בדרך הביתה. שעה אחר כך, הגשר הזה הופצץ וכבר לא היה שם יותר'', סיפרה אתמול חברתו בשנתיים האחרונות, מעין. ''תקופת מלחמת האזרחים בעיר שלו, נוביסאד, היתה לו קשה מאוד. הוא חי באי-ודאות, בחרדות ובחרפת רעב'', סיפרה החברה. ''אבל למרות הסכנה שמסביב הוא דאג לאמא שלו, שהיא ניצולת שואה, ולאחותו הקטנה. הוא סיכן את חייו יותר מפעם אחת, כשחצה את הנהר בשחייה כדי להביא אוכל הביתה, ודאג שחיי השגרה של המשפחה לא ייפגעו. כזה הוא היה: אחראי ומסור''. יעקב, שהתייתם מאביו בגיל צעיר, עלה לארץ לבדו לפני כשנתיים. אבל עוד קודם לכן הוא הספיק לסיים תואר ראשון בחינוך גופני באוניברסיטה, ואף שירת בצבא הסרבי. ''הוא שירת שם שנה ביחידה מובחרת שעסקה בין היתר באבטחת אישים, בגלל שהיה ספורטאי מצטיין'', סיפרה החברה מעין. כשעלה, הגיע לקיבוץ מעגן-מיכאל ולמד כמה חודשים עברית באולפן. לקראת גיוסו לצה''ל הוא עבר לקיבוץ גבע שבעמק יזרעאל, ובעזרת צביקה לוי, האחראי על החיילים הבודדים בתנועות הקיבוציות, הגיע לורד וזאב קליין שאימצו אותו. תחילה התגייס יעקב לצנחנים, אולם אחר כך עבר לפלוגת ההנדסה של חטיבת גבעתי, שם היה אמור לסיים בקרוב מסלול. ''היה לו חלום ללכת לקורס קצינים ולהמשיך בקריירה צבאית'', סיפרה מעין. ''בלילה שלפני התקרית דיברתי איתו. הוא נשמע מרוצה ואמר לי שלא אדאג לו''. הפרידה מאמו, מאחותו הקטנה ומהחברים היתה ליעקב קשה. הוא הקפיד לשמור איתם על קשר טלפוני, ואחותו ביקרה אותו בישראל לפני מספר חודשים והשתתפה בטקס סיום מסע הכומתה שלו בגבעתי. למרות זאת, הוא היה נחוש להישאר כאן ולבנות פה את ביתו. ''הוא אהב את היהדות ואת ישראל, ומגיל 16 קרא ולמד על הארץ וידע עליה הכל - אפילו יותר ממני'', אמרה מעין. ''הערצתי אותו על הנכונות שלו לתרום למדינה ועל הקורבן האישי שהיה מוכן להקריב למענה. יעקב היה אדם מדהים, אהב ספורט ובמיוחד צלילה, טיפוס הרים וג' ודו. הוא אהב לטייל ואהב ילדים. אני לא קולטת שהוא לא ישוב אליי. היינו מאוד קשורים זה לזו. בשבילי הוא היה גיבור אמיתי. אני לא יודעת איפה אמו ואחותו יבחרו לקבור אותו, אבל אני מקווה שזה יהיה בישראל כי זה המקום שהוא חלם לחיות בו'', הוסיפה מעין. לפני כארבעה חודשים עבר יעקב לקיבוץ המעפיל, כדי להיות קרוב יותר למעין, המתגוררת בזכרון-יעקב. ''למרות סיפור החיים שלו הוא סירב לספר אותו לכלי התקשורת. לצערי, הכתבה הראשונה בעיתון עליו היא כתבה לזכרו'', אמרה מעין. סמ''ר יעקב (ז'לקי) מרוויצה הותיר אחריו אם ואחות שחיות בסרביה.