סורין הרשקו, עכשיו הסרט במבצע אנטבה נפצע קשה הלוחם סורין הרשקו. סרט על שיקומו מוקרן בפסטיבל הקולנוע בחיפה, שנפתח אתמול אמיר גילת 24/09/99 כששואלים את סורין הרשקו, נכה צה"ל שהפך במבצע אנטבה למשותק בארבע גפיו, מה החלום שלו, הוא מתקשה לענות. היינו מצפים לתשובה חד­משמעית וקצרה ­ לקום וללכת על שתי הרגליים ­ אבל 23 השנים בהן הוא מרותק לכסא הגלגלים, הפכו אותו מציאותי הרבה יותר. "אני מעדיף להסתפק בחלום קצר­טווח, ולקוות שהיום הבא שלי יהיה גם הוא טוב".חייו של הרשקו, 44, שתועדו בסרט שביים שמואל אימברמן, הפכו אותו מפוכח ומעשי. הסרט, 'בחזרה לאנטבה', מוצג במסגרת פסטיבל הסרטים חיפה שנפתח אתמול, ומה שמטריד יותר את הרשקו הוא השאלה המעשית ­ האם יוכל להיכנס עם כסא הגלגלים שלו לאולם שבו יוקרן הסרט. הפציעה: "שני כדורים, ונפלתי" הסרט, שאורכו כ­50 דקות, נפתח במונולוג קצר של הרשקו, המתאר את החשש שלו לחזור לאנטבה. הוא מכוון לאותו ביקור שערך לפני מספר שנים, ביוזמת מעריב, במקום בו לחם ונפגע. היום, אומר הרשקו, הוא כבר לא היה חוזר לשם פעם נוספת. "רציתי לטוס לשם פעם אחת מתוך סקרנות, רק כדי לראות איך זה נראה, וזהו. יותר אין לי מה לחפש שם, כשם שאין לי שום עניין לפגוש את השוטר האוגנדי שירה בי".אחד הקצינים המרואיינים בסרט, אלוף­משנה ישי בר, מספר איך הבחינו הלוחמים בשוטר בורח מהמקום. "לא ירינו בו", הוא אומר, אבל אימברמן, שתיחקר את הפעולה לצורך הפקת הסרט, אומר שאחר­כך כבר דאג מישהו לחסל את השוטר הזה.גם הרשקו קרא כמעט כל פרט שפורסם על המבצע ולא דילג על הגירסאות הסותרות שצמחו עם השנים, ביניהן זו של משפחת נתניהו. "יש לי קשר טוב מאוד עם המשפחה, במיוחד עם ההורים". הרשקו לא נראה מתלהב לדבר על נתניהו, וגם לא על מלחמות הגנרלים בעקבות המבצע בו נהרג האח, יוני. "למרות שאם תקרא בקפדנות כל גירסה, תגלה שההבדלים הם בסך הכל לא מהותיים, ושהאמת היא איפה שהוא באמצע". הוא מעדיף לחשוב על אנטבה כעל "מבצע נועז, על ג בול ההרפתקנות, שהצליח והשיג תוצאות מצויינות". בין התוצאות נכללת גם נכותו של הרשקו, שאינו מש מכסא הגלגלים שלו ואינו מסוגל להזיז את ידיו. אבל מפיו לא בוקעת אפילו מלה אחת של טענה. "היחס אלי הוא טוב, הטיפול בסדר, וכולם עושים מאמץ רב כדי לעזור לי", הוא מנסח זאת בפשטות האופיינית לו. השיקום: "הבנתי שאהיה משותק" גיבורת המשנה בסרט היא רוזה, אמו בת ה­75 של הרשקו, שהקדישה את 23 השנים האחרונות למשימה הקדושה של הטיפול בבנה. "אין לי בן נכה", היא אומרת בסרט. "נכון שהוא לא יכול להוציא כסף מהכספומט ושאני חותמת בשבילו בבנק, אבל חוץ מזה הוא מתעקש לעשות כמעט הכל לבד". את כסא הגלגלים שלו הוא מניע בעזרת מוט סריגה שבאמצעותו הוא לוחץ, תוך שימוש בפיו, בכפתורים ­ קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה. הוא מרבה לצאת מהבית ­ לא רק לטיפולים והאימונים היומיים ב'בית הלוחם', אלא גם לטיולים ופיקניקים עם החברים הטובים. הוא רכש לעצמו גם מקצוע ­ תיכנות מחשבים, ולאחרונה אף שקד על פיתוחה ושיווקה של תוכנה המסייעת לניהול מערך השירותים הווטרינריים ברשויות מקומיות. באוניברסיטה החל ללמוד דווקא כלכלה, אך הפציעה והיכולת המוגבלת שלו משכו אותו לעיסוק במחשב, שם אין בפניו שום מחסום. ואלה בדיוק סוג החומרים שעושים, לדעת אימברמן, לסרט טוב. "מבחינת האמת, האיש הזה הוא אחד לאחד, לא אחד לאחד ורבע. זה נכון, יש לו מגבלות פיסיות, זה קשה מאוד, אבל צריך לראות את הרשקו בשלוש פאזות ­ שגם מוצגות בסרט ­ ולהבין עם מי יש לנו עסק. צריך לראות אותו עם עצמו, מתעקש לעשות כל דבר לבד בלי שום מלה של 'מגיע לי'. לראות אותו עם המשפחה, עם האמא, עם האח שרועד מהתרגשות בכל פעם שהוא מדבר על הרשקו, את הדאגה של הרשקו עצמו לילדיו של האח. הפאזה השלישית היא של הרשקו עם החברים ­ החל באלופים וכלה באני­לא­יודע­מי. חברים מתקופת הצבא, לפני ואחרי הפציעה, מהלימודים, העבודה ומאיפה לא. האיש הזה הוא שמורת טבע, אין עוד דבר כזה".אימברמן לא מפסיק להתלהב מהרשקו, התאהבות של הבמאי במושא סרטו. הרגישות הרבה גם הביאה את אימברמן לשנות את שמו המקורי של הסרט, שנקרא תחילה 'כסא לתמיד'. ככל שהכיר את סורין יותר, כך הבין שהשם אינו יאה. "סורין הוא אופטימי מטבעו, וגם לא מוכן לקבל את נכותו. הוא האמין שפלאי הטכנולוגיה יעשו את שלהם, ואולי יום אחד יימצא הפתרון שיאפשר לו ללכת על הרגליים. היום, שוב, הוא כבר סקפטי יותר". הרשקו מאשר: "ככל שעובר זמן רב יותר בלי שינוי כלשהו במצבי, אני מתחיל להתרגל למחשבה שאשאר כך"."עשיתי לו בסרט משהו שלא ייעשה", מתוודה אימברמן פעם נוספת, ומספר על החלטתו לשלב בסרט קטע מתוך 'של מי החיים, לעזאזל'. בסצינה שואל הגיבור, אותו מגלם ריצ'רד דרייפוס, את רופאו האם יוכל ללכת, האם יוכל להשתמש בידיו, האם יישאר נכה לעולם, ומקבל תשובות חיוביות. "אצלי זה היה יותר בהדרגה. לא אמרו לי בבת­אחת, אבל ככל שחלף זמן הבנתי לבד שאני אהיה משותק", אומר הרשקו."אני לא כועס על אף אחד, ומעולם לא מתעסק עם השאלה למה זה קרה דווקא לי או למה זה הגיע לי. פשוט אין לי זמן לזה". למרות הפגיעה הקשה הוא הצליח לשקם את עצמו, לחיות, לעבוד, לבלות. בעצם הוא עושה הכל, במגבלות הרבות שניצבות בפניו. ברגע של גילוי לב, הוא שותק כשהוא נשאל על המחיר ששילם בכך שלא הקים משפחה. הוא רצה אשה וילדים, אך לכך טרם זכה. את כל שעות יומו הוא מבלה בחברתו של אדי, המטפל הצמוד שלו. "פשוט לא הסתדר לי", הוא אומר, בטון שקט ועם מבט עצוב בעיניים.ב'בחזרה לאנטבה' לא חוזר הרשקו לאנטבה. מפקדים שנטלו חלק בפעולה, ובהם האלוף (מיל.) מתן וילנאי, מביאים את הסיפור, כל אחד מנקודת מבטו. בסרט אין אף קטע קריינות אחד ­ הלוחמים, המשפחה, החברים והרשקו עצמו הם שמספרים את הסיפור המרתק. הפעולה הצבאית באנטבה תופסת רק דקות ספורות, כדי ליצור מסגרת של מקום וזמן. למאבקו של הרשקו, שכמע ט ונחשב למת, לא צריך להוסיף אקשן והירואיות.אימברמן: "אין ספק שיש כאן חומרים לסרט עלילתי. אם לא הייתי עושה את 'לא שם זין', אין לי ספק שהייתי עושה סרט קולנוע על סורין, למרות שסורין והגיבור של 'לא שם זין' הם שני אנשים הפוכים לגמרי".ביום שני הקרוב ייפגשו השניים במסגרת הפסטיבל בחיפה, בעת הקרנת הסרט. גם הרשקו יוכל להגיע. באולם המוזיאון היפני, שבו תיערך ההקרנה, יש דרך גישה לנכים.