רק מי שחיבק אותי הבחין כמה שאני רזה "הכל התחיל מדיאטה פשוטה. תוך חודשיים הורדתי 25 קילו", מספרת עינת לוין, לשעבר חולת אנורקסיה וכיום מטפלת אלטרנטיבית באנורקטיות. מהם גורמי המחלה, ומה יש לרפואה המשלימה להציע אסתר טל 22/11/99 "פעמים רבות נשים אומרות 'הלוואי שהייתי יכולה להיות קצת אנורקטית', מתוך קנאה בשליטה העצמית שהאנורקטית מפעילה, אך לא מודעות לסבל הפיזי והנפשי שכרוך באנורקסיה", אומרת מירה דנה, פסיכותרפיסטית מהיחידה להפרעות אכילה במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, מחברת הספר "נשים אוכלות את עצמן" (בהוצאת מודן)."פירוש השם אנורקסיה נברוזה הוא 'איבוד תיאבון עצבני'. האנורקטית אינה מאבדת את התיאבון, אלא מתכחשת לכל תיאבון: לאוכל, למין, לאהבה, לחברה, לכל תחושה גופנית ונפשית. הסימפטום של הימנעות מאכילה הוא רק אחד ממספר דפוסי התנהגות אכזרית המכוונת כלפי עצמה", מסבירה דנה."בגיל 14 וחצי הפכתי לאנורקטית", מספרת עינת לוין (25), מטפלת אלטרנטיבית במרכז לרפואה חלופית בתל­אביב, שכיום משתמשת בנסיונה האישי כדי לעזור לנערות אנורקטיות. "הכל התחיל מדיאטה פשוטה. הפחתתי בצריכת מתוקים, רזיתי והחמיאו לי שאני נראית טוב. המשכתי להוריד מכמות האוכל, לקחתי משלשלים והגעתי למצב שאכלתי כמו ציפור. תוך חודשיים הפחתתי 25 קילו. כיוון שאני רחבה, יכולתי לטשטש את רזוני בבגדים גדולים ממידותי ואיש לא ידע כמה אני רזה, רק מי שחיב ק אותי. תמיד ראיתי את עצמי שמנה, לא משנה כמה רזה הייתי"."מדי חודש מגיעות אלינו חמש עד שבע נערות חדשות, מגיל 10 עד 18. ביחידה שלנו נמצאים בטיפול שוטף כ­70 בני נוער שסובלים מהפרעות אכילה, כשליש מהם נערות אנורקטיות", אומרת אילנה ברגר, דיאטנית קלינית מקופ"ח מכבי ואחראית על המרפאה להפרעות אכילה בנוער בצפון. "האנורקסיה פוגעת בכ­%5­%1 מאוכלוסיית המתבגרים. קשה לדעת מה מספרן של הנערות האנורקטיות, כי רובן סמויות. יש הורים שמטפלים לבד בבת בשיטת הפיתוי ('אם תאכלי תקבלי נסיעה לרומא') או ההפחדה ('אבא יקבל התקף לב ממך'), או שלוקחים אותה לדיאטנית השכונתית ולא מטפלים בשורש הבעיה". לדבריה, מספר הנערות האנורקטיות עולה בהתמדה, ושיעור התמותה בשלב הכרוני של המחלה, כשהיא נמשכת שנתיים ויותר, מגיע לכ­%20­%10."האנורקסיה מתבטאת בכך שהנערה רוצה לרדת במשקל ללא משקל מטרה נורמלי. יש התעסקות אובססיבית בקלוריות ובאוכל, עיסוק קיצוני בפעילות גופנית ודימוי גוף לקוי", אומרת ברגר. "ככל שמאבחנים ומטפלים מוקדם יותר, כן גדלים סיכויי ההחלמה. בגיל ההתבגרות הסיכוי להבריא טוב יותר מאשר אצל נשים צעירות או מבוג רות. יש צורך בטיפול אינטנסיבי מיד עם האבחון, גם כשהסימפטומים קלים"."אצלי האנורקסיה נמשכה שנה וחצי. אחר­כך נעשיתי בולימית. בגלל שהגוף שלי זעק למזון, פתאום יום אחד מצאתי עצמי אוכלת בטירוף כל מה שבמקרר, ומיד הרגשתי שאני חייבת להתרוקן, להתנקות פיזית ונפשית. הכנסתי אצבעות לפה והקאתי. במשך הזמן הקאתי כבר בטבעיות", נזכרת לוין. "אני פרפקציוניסטית", היא מסבירה. "רציתי להצליח בגדול בכל התחומים, להיות מושלמת. במקביל היה לי צורך להיות בסדר עם כולם. כיום אני יודעת שאי­אפשר לרצות את כל העולם. הביטחון העצמי שלי היה נמוך, היתה לי ביקורת עצמית גבוהה. תמיד חשתי אשמה. הייתי שקטה ומופנמת, אך כיוון שהייתי חייכנית, איש לא ניחש מה מתחולל בתוכי. אני חושבת שהבעיה שלי היתה שחשתי בוגרת מאוד, ולא נהניתי מהחוויות המשותפות לבני גילי. הרגשתי שונה. חייתי בעולם אחר, פנימי מאוד, כי האנורקסיה גזלה ממני כוחות לחיות כמו בני גילי".מי שתרם לעצירת התהליך ההרסני הזה היתה אמה של לוין. "יום אחד אמי גילתה שהקאתי, ולקחה אותי לטיפול בבית­חולים. הייתי כבר במשקל של 47 ק"ג, כולי עור ועצמות, ומאוד רציתי לצאת מזה. ר ציתי שהמטפלים ישיבו לי את הביטחון באוכל, שבו ראיתי את האויב הכי גדול שלי. השיחות עם הפסיכולוגית לא הועילו. הטיפול לא עזר לי להבין מה באופי שלי מהווה בעיה, למה דווקא אני."אמי עזרה לי לאורך כל הדרך, כי פיזית ונפשית הייתי חלשה מאוד והתעלפתי לעתים קרובות. יום אחד אירע המשבר. לא אכלתי כל היום. כשאמי הגיעה בערב מהעבודה, התפרצתי וצעקתי: אני לא אוהבת את עצמי. אני טפשה, לא יפה. אמי סתרה את הקביעה, קיימה איתי שיחה רצינית וזה מה שעשה לי את הסוויץ' במוח."בהדרגה התחלתי להגדיל את כמות האוכל, הביטחון העצמי שלי התחזק וכאילו אבן ירדה לי מהלב. ידעתי שבחיים לא אכנס יותר למצב אנורקטי או בולימי בגלל בעיות ולחצים, אך עדיין רציתי להבין מדוע זה קרה לי", מספרת לוין.לדבריה, הרפואה האלטרנטיבית נתנה לה מענה. "אחרי שהשתחררתי משירותי הצבאי כמש"קית כוח אדם למדתי שיאצו ורייקי ורכשתי דרכי התמודדות. נערות אנורקטיות זקוקות לטיפול אינטנסיבי כדי לשבור את דפוס המחשבה העקום שלהן לגבי עצמן, וכדי לאזן את מצבן הפיזי והנפשי. הן זקוקות לתמיכה ואהבה בכמויות, למגע. כיוון שאני מכירה את כל התופעות מקרוב, אני י ודעת איך להגיע אליהן, לשוחח על נקודות התורפה. השיאצו מחזק את הגוף והנפש ומעודד פתיחות. באמצעות המגע אני מעבירה למטופלת רגשות אהבה ותמיכה, נוסף על שיחות נפש, וזה מחולל מהפך. אילו הייתי מקבלת בזמנו טיפול דומה, הייתי חוסכת לעצמי הרבה מדרך הייסורים שעברתי"."אנורקסיה זו מחלה", מדגישה אילנה ברגר. "לא מדובר בילדה שמתפנקת ועושה בעיות כי היא רוצה תשומת לב. וכמו לגבי כל מחלה אחרת, אנחנו נלחמים במחלה, לא בילדה. אנחנו מסבירים למשפחת החולה שהם חייבים להתגייס יחד עם המטפלים, כדי לעזור לנערה להילחם במחלה".באיזה שלב הנערות מגיעות לטיפול?"אנחנו משתדלים לאתר אותן בשלב ההתחלתי של המחלה, בבתי הספר, במסגרות של רופאי המשפחה. הן מגיעות אלינו בשלב ההכחשה של הבעיה, והמשפט הקלאסי הוא: 'מה אתם רוצים ממני? אין לי שום דבר. אני פשוט עושה דיאטה. אני יכולה להתחיל לאכול מתי שארצה'."הגיעה אלינו נערה בת 16, שבמבט ראשון נראתה כנערה רזה רגילה, אבל מהר מאוד התברר שבמשך חודשיים היא הורידה 14 קילו. היא שידרה עצבנות וחוסר ביטחון. עיניה היו כבויות מרעב, מבטה לא ממוקד והיא הגיבה בדרכי חשיבה לא מקובל ות, כפי שאופייני לרוב האנורקטיות".היחידה שלכם עושה פעולות מניעה?"יש מקומות מועדים לפורענות, כמו בתי­ספר לריקוד. באחרונה בית הספר לאמנות 'רעות' ביקש את התערבותנו במגמות המחול. עבדנו עם הנערות על שינוי החשיבה הראשונית, שמעריכה את הנערה הרזה ושולטת בדחף לאכול. אנחנו תמיד מוכנים לפעולות הסברה ומניעה".מהם הגורמים לאנורקסיה?"מקובל לראות כיום את האנורקסיה כהפרעה התפתחותית של גיל ההתבגרות, שחוברים לה שלושה גורמים: אישיים, משפחתיים וחברתיים. במישור האישי מדובר בחוסר יכולת של המתבגרת להתמודד עם הדרישות ההתפתחותיות של הגיל הזה, ובעיקר חוסר יכולת לגבש זהות אישית מוגדרת וברורה ותחושה של יכולת אישית. האנורקטית חשה ריקנית, חסרת תועלת, חסרת שליטה, ללא יכולת להרגעה עצמית. ההתמקדות שלה באוכל ובהרעבה עצמית היא דרך להיפרד מהצורך והתלות שלה באחרים ולרכוש תחושת ביטחון וחוזק. דווקא בגיל ההתבגרות, כשהחיים נראים מוגבלים ומבולבלים, היכולת להתגבר על התיאבון וההתמקדות בספירת קלוריות, מעניקה לנערה תחושה מזויפת של שליטה. במישור המשפחתי יש בעיות שונות בתוך המשפחה, הקשורות בדרך כלל להגנת י תר, נוקשות רבה, הימנעות מקונפליקטים, או עירוב של הנערה בקונפליקטים של ההורים, ועוד."במישור החברתי, מגיפת האנורקסיה משקפת את הדו­משמעיות של הזהות הנשית בתקופה של תמורות ומבוכה, כשמצד אחד האשה נדרשת להישגיות ושאפתנות ומצד שני עליה להיות נשית, יפה ונעימה, ומעל לכל רזה. האנורקטית הינה מודל קיצוני לאותה אשת­על המוערכת כל­כך בתרבות המערבית, שבה יש בוז קיצוני לשומן, וההשמנה נחשבת כתכונה בזויה, המשקפת עצלות, רשלנות, חוסר כוח רצון ומועדות למחלות. דעות אלה מושרשות כבר בבית הספר היסודי, בו ההשמנה נחשבת כתכונת אופי שלילית מאוד. בסקר שנערך בתיכון, בו הוצגו לתלמידים תצלומים של נשים שנחשבו בזמנו כאלילות מין, כמו מרלין מונרו לדוגמה, הן נתפשו בעיני בני הנוער של היום כשמנות".איך מטפלים באנורקסיה?"הטיפול חייב להיות טיפול משולב, ולכלול רופא מומחה לגיל ההתבגרות, פסיכיאטר של ילדים ונוער, דיטאנית ומטפלת משפחתית. הטיפול המשפחתי הוא החשוב ביותר, כי התגייסות המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהצלחת הטיפול".איפה ניתן לקבל טיפול כזה?"במרפאות להפרעות אכילה של קופות החולים ובתי החולים. רצוי לק בל הפניה מרופא משפחה או רופא ילדים, אבל אנחנו מקבלים בני נוער לאבחון גם ללא הפניה".מהו חלקה של הדיאטנית בטיפול?"הדיאטנית נותנת לנערה את המסגרת התזונתית ומחזקת את ההורים לשמור על מסגרת זו, גם במצבים של התנגדות מצד הנערה. מהפגישה השנייה ניתן תפריט, שעולה בהדרגה בכמות הקלוריות. חל איסור מוחלט על שימוש במוצרי דיאט, ונדרשת הקפדה על סדרי הארוחות וארוחות הביניים. הנערה נמצאת בהשגחה, ולעתים מגייסים גורם בבית הספר, כדי שיוודא שהיא אוכלת מה שרשום לה בתפריט".מהו תהליך ההחלמה?"החלמה גופנית אפשר לראות תוך שלושה חודשים. החלמה נפשית, כשמדובר במצבים ראשוניים, עד שנה. רק אז אפשר להגיד שהנערה החלימה מהאנורקסיה. ב­%60 מהמקרים שתופסים בשלב ההתחלתי יש החלמה מוחלטת, שמשמעה חזרה לחיים נורמליים של מתבגרים".מה קורה כשנערה מסרבת לקבל טיפול?"בשביל זה יש הורים, ועליהם להביא אותה לטיפול בכל מחיר. הגיעה אלינו באחרונה אם חד­הורית, עולה חדשה בת 35, עם ילדה בת 13 שסירבה אפילו להיכנס לחדר הרופא. הסברנו לאם שעליה להפעיל את כל סמכותה כדי לשכנע את הילדה לקבל טיפול. לבסוף, כשהילדה נכנסה לחדר, היא ישבה בשילוב ידיים, עם הבעה ששידרה: 'אני לא בתמונה'. לא נתנו לה להתחמק. הרופא איים שאם לא יהיה שיתוף פעולה מצידה, נאשפז אותה. במקרה כזה, תפקידנו הוא לתמוך באם במלחמה הזאת, כי אין לה שום עזרה משפחתית נוספת. כיום אנחנו שוקלים לשתף סטודנטים לעבודה סוציאלית, בתקופת ההתמחות שלהם, בעזרה לטיפול ביתי במשפחות שיש בהן נערות אנורקטיות".מי מועדת להיות אנורקטית?"בדרך כלל נערות מגיל 18­12, אבל יש גם ילדות בנות 10 ויש נשים מעל 40", אומרת מירה דנה.מה מאפיין את האנורקטית?"היא פרפקציוניסטית, מסתפקת במועט, אורח החיים שלה מאוד מינימליסטי, היא לוקחת את החיים בפינצטה, ומתכחשת לחלוטין לכל צרכיה. גאוותה היא על ההכחשה העצמית של ה'אני' שלה. היא אפילו לא מודה שיש לה בעיה. בניגוד להפרעות אכילה אחרות, כמו אכילה כפייתית ובולימיה, שהלוקות בהן מגיעות בעצמן לטיפול, את האנורקטית בדרך כלל צריך להביא, וגם כשהיא מגיעה לטיפול היא תטען שהכל אצלה בסדר".יש סימנים מקדימים?"דיאטה מאוד חריפה, התעסקות אובססיבית באוכל, במראה הגוף, ברצון לרזות. הנערה משקרת, מספרת שכבר אכלה, לפעמים זורקת אוכל בלי שיראו, אמירות כמו 'כמה שמנתי', 'אני צריכה לעשות דיאטה'".מה ההורים צריכים לעשות?"להתערב. לא בדרך של שתלטנות, אבל לקבוע גבולות בקשר לאוכל, להקפיד שתאכל הכל ולנסות להתייחס גם לבעיות שמתחת לפני השטח. לא להיכנס לעימותים מיותרים, ולנסות להביא את הנערה לטיפול".