100 האלבומים הגדולים של הרוק הרשימה הזאת, עוד רשימת מילניום מני רבות, מסגירה את נטיות הרוק שלי: גיטרות רבות - לעתים שתיים- שלוש בלהקה. טווח כרונולוגי: שנות השישים עד שנות השמונים גג. אחריהן המבול. בעיניי הבצורת רון מיברג 31/12/99 אני אוהב רוקנרול. אין לי חיים בלי רוק. אינני יכול לחשוב על חיי ללא גיטרות מייללות. אני מנחש שמקצוענים יכנו אותי חובב רוק גיטרות. חובבים יקראו לי נודניק. אין לי בעיה עם זה. הרשימה הזאת, עוד רשימת מילניום מני רבות, מסגירה את נטיות הרוק שלי: גיטרות רבות ­ לעתים שתיים­שלוש בלהקה. טווח כרונולוגי: שנות השישים עד שנות השמונים גג. אחריהן המבול. בעיניי הבצורת.מי שביקש ממני לחבר רשימה כזאת ידע מה יקבל. אין אף אחד תמים בסיפור הזה. אבל הנטייה הטבעית של אנשים צעירים לפרש את הרשימה הזאת, המנומקת לטעמי, כסוג של פרובוקציה, היא בראשו של הזולת בלבד. הרשימה הזאת היא האמת שלי, והיא פחות פרוורטית מרשימות דווקאיות אחרות. אינני מבקש להרגיז אף אחד. מי שהרשימה מרגיזה אותו ­ שיחבר רשימה משלו.האמת היא שלא חשבתי איך זה יהיה להזדקן עם רוקנרול. לא פעם חשבתי שאמות עם גיבוריו הצעירים. אני בן הדור שטבעי היה לחשוב בו שאנשים מתים צעירים ולא גמורים. אבל הנה הגעתי עד הלום וכתבתי רשימה. הייתי יכול לכתוב אחת אחרת, מקבילה, אבל דגרתי ושקלתי וחשבתי, ואני שלם איתה. אני לא טוען שהיא מייצגת את כל חובבי הרוק. אולי היא לא מייצגת אפילו את רובם. אבל אני מכיר לא מעט אוהבי רוק שיראו בי חנקין מודרני, גואל אדמות ושטחים כבושים. כל אחד מהאלבומים המופיעים בה מתנגן אצלי. אחדים יותר, אחדים פחות. לא ביקשתי לרצות אף אחד. לא ביקשתי לריב עם אף אחד. מצד שני, מי שרוצה לריב ימצא אותי מוכן. ידיי מאוגרפות. בוב דילן, "1966 ,"Highway 61 Revisited העימות האידיאולוגי בין בנה היקיר של תנועת הפולק (פיט סיגר, אלן לומאקס ואחרים) ובין המעריצים טהורי האקוסטיקה הגיע לפיצוץ קוסמי בפסטיבל ניופורט 65'. רק לאחרונה נשמעות דעות הסותרות את סיפור המעשה המקורי. אל קופר, שליווה את דילן באורגן בהופעתו החשמלית הראשונה, מספר כי צועקי הבוז לא הגיבו רק נגד הבגידה בפולק אלא גם מתוך הפתעה חיובית. בניופורט 65' חשף דילן לראשונה את "כמו אבן מתגלגלת" הנכלל באלבום זה, בו הוא מלווה בקופר ובמייק בלומפילד המנוח בגיטרה. ההתלבטות האם "בלדה לאדם רזה" הוא שיר גדול ועמוק יותר מ"כמו אבן מתגלגלת" נותרה בעינה עד היום. הלהקה, "1966 ,"Music From Big Pink האלבום שהוקלט בביתה הוורוד של הלהקה בעיירה וודסטוק היה ונשאר כרטיס ה ביקור הרשמי שלה. כמו האחים אולמן, ששינו את הרוק האמריקאי מדרום, שינתה הלהקה את הרוק האמריקאי מצפון. כמובן לא הזיק ששירם המופרסם ביותר, "המשא", נכלל באלבום. נערי החוף, "1966 ,"Pet Sounds לאחרונה ראתה אור גירסה משופצת ­ כיצד בעצם משפצים שלמות? ­ של יצירת המופת הוותיקה הזאת של "נערי החוף", וזה אחרי שכבר כיכבה בקופסה גדולה עם עשרות גירסאות חלופיות ושאר פטנטים אולפניים המעבים קופסאות. אבל האמת היא שנערי החוף בכלל ובריאן ווילסון בפרט סבלו מתדמית רדודה ושטוחה של גולשי גלים שזופים עם יותר מדי מים במוח ורעש רוח הגלשנים באוזניים. האזנה מחודשת ל"סרג'נט פפר" הזה של נערי החוף תגלה שהוא יותר מהגירסה הנאיבית וההרמונית שאנחנו זוכרים. הרבה יותר. קצפת, "1967 ,"D'Israeli Gears אריק קלפטון הקים את קצפת כדי לעבור מבלוז לרוק. הוא לא יכול היה לבחור בצמד הולם יותר מג'ק ברוס, זמר ונגן בס, ומג'ינג'ר בייקר, מתופף ג'ינג'י בעל מזג סוער על גבול האלים. החבילה הרופפת הזאת החזיקה מעמד שנים ספורות בלבד, אבל השאירה מאחוריה את אחד מתיקי העבודות המרשימים ביותר ברוק הבריטי. מי היה מאמין ששלושה נ גנים יכולים להקים המולה כה גדולה ומשכנעת. "D'Israeli Gears" תמיד קסם למאזין הישראלי בשל שמו, אבל מציור העטיפה הפסיכדלי, בסגנון קיץ האהבה של 67', דרך "Strange Brew" ו"זהר אהבתך", זהו אלבום קצפת מייצג בהחלט. הביטלס, "1968 ,"The White Album "מועדון הלבבות השבורים של סרג'נט פפר" אינו מופיע ברשימה זאת מכיוון שלדעת כותב שורות אלה ההיררכיה האמיתית בשלושת האלבומים הטובים של הביטלס הולכת כך: "האלבום הלבן" במקום הראשון, "אבי רוד" במקום השני ו"סרג'נט פפר" במקום השלישי. זה מעט לא מקובל, ואולי ירגיז חוגים מסוימים המכורים להיררכיה המקובלת, אבל גם הביטלס עצמם הודו כי האלבום הלבן היה ההתלקחות היצירתית הגדולה באמת והמוצלחת ביותר שלהם. או במילותיו של רינגו סטאר: "היינו שמחים להקליט אלבומים לבנים נוספים, וגם לבקנים". הרשות שניתנה לג'ורג' הריסון המתוסכל לבקש מאריק קלפטון לעזור לו בסולו גיטרה ב"כאשר הגיטרה שלי מייבבת בעדינות" העלתה את הדיון לגבהים המשובחים אשר בהם הוא מתקיים. בעריכה מאוחרת חובה היה להשליך בבוז את "או בלה די או בלה דה" של מקרטני, שגרם ללנון יסורים עזים, אבל אלה היו ימים בהם אסור היה להרגיז את מקרטני. הבירדז, "1968 ,"Sweetheart of the Rodeo נטייתם המובהקת של הבירדז ומנהיגם רוג'ר מקגווין היתה שילוב של פולק ורוק. כאשר ניגש אליהם זמר וכותב שירים צעיר בן 21, גראם פרסונס שמו, והציע את שירותיו הטובים ורעיון אמיץ להוסיף לתמהיל גם נגיעה של קאנטרי, לא ויתרו הבירדז על ההזדמנות והקליטו את "אהובת הרודיאו". בנתיב שפילסו הבירדז בז'אנר הזה עברו בהמשך להקות כמו פוקו, האחים בוריטו המעופפים וניו ריידרס אוף דה פרפל סייג', אך הבכורה נשארה אצל הבירדז מיום בו קלטו לשורותיהם את פרסונס, שמת צעיר ממנת יתר של סמים. ג'ימי הנדריקס, "1968 ,"Electric Ladyland באותה שנה בה הופיע לראשונה "לאורך מגדל השמירה" הרגוע והאקוסטי ב"ג'ון ווסלי הרדינג" המוצלח של בוב דילן, לקח הנדריקס את הבלדה וחיבר אותה לחשמל. מעולם לא היתה גירסת כיסוי כה מוצלחת, שגם שמרה את רוחו של המקור וגם נשאה אותו לגבהים אחרים. וכמובן "וודו צ'ייל", שכל ילד שאי פעם חלם על גיטרה יודע לייבב בפיו. הרולינג סטונס, "1968 ,"Beggar's Banquet במידה רבה זהו האלבום הלבן של הסטונס לפני הלבן של הביטלס , אבל בתוך העטיפה הלבנה מתנהלת ארוחת שחיתות סטונית במיטבה. בריאן ג'ונס טרם היה מנוח, ואם קורה לעתים שאלבום מגויס להיכל התהילה בשל שיר אלמותי אחד, הרי שאין עילה ראויה יותר לגיוס "סעודת הקבצנים" לרשימת ה­100 יותר מאשר "סימפטיה לשטן". מי עוד, חוץ ממיק ג'אגר, יכול לצרוח: "מי רצח את הקנדים? אחרי הכל, זה היינו אני ואתה". קרוסבי, סטילס ונאש, האלבום הראשון, 1969 דייוויד קרוסבי היה חבר בבירדז; סטיבן סטילס היה בבאפלו ספרינגפילד (עם ניל יאנג); גרהאם נאש היה פליט ההוליס הבריטית. השלושה נפגשו בחדר המגורים של מאמא (האמהות והאבות) קס המנוחה, ושם נולדה הסופר גרופ הראשונה. להרמוניות הקוליות המתוקות, למחויבות הפוליטית והאקולוגית, כמו גם לצליל המתכתי המצלצל של הגיטרות האקוסטיות, לא קמה תחרות עד היום. "ספינות העץ" מהאלבום הראשון רלוונטי וקסום היום כשם שהיה במקור. סנטנה, האלבום הראשון, 1969 כשהם נסמכים על הרפרטואר המוגבל של אלבומם הראשון (בעיקר השיר "קורבן נשמה"), ועם קרלוס סנטנה הצעיר מלהטט בדבקות על הגיבסון שלו ולהקת כלי ההקשה את קורעת עור התופים, הבהירה סנטנה הצעירה עד כמה תק ף, חיוני, מלהיב ומרגש היה הרגע הראשון של הפיוז'ן הלטיני­אמריקאי. באפלו ספרינגפילד, "1969 ,"Retrospective האם הביולוגית של זרם הפולק­רוק הקליפורני, עם סטיבן סטילס וניל יאנג, הוקמה ברמזור בו נפגשו שתי מכוניות של נגנים מתוסכלים חסרי קורת גג. אחרי אלבומים מעטים וסכסוכים רבים אי אפשר לקחת מהם את הימנון שנות השישים ­ "What it's Worth For".הביטלס, "1969 ,"Abbey Road אחרי האפוס הפסיכדלי והקונספטואלי שהיה "סרג'נט פפר", אחרי הכאוס המוחלט של "האלבום הלבן", נכנעו הביטלס ליצר הסדר והארגון של מפיקם ג'ורג' מרטין ורקחו את אלבום האולפן המופק והפילהרמוני ביותר שלהם. פעם נוספת מופנית אצבע מאשימה אל עבר פול מקרטני ו"פטיש הכסף של מקסוול" הקלוש שלו. אבל מקרטני מציל את כבודו האבוד באורטוריית הסיום, אף על פי שלא היה עושה כן ללא "משהו" המרעיש של הריסון. כן, זה התקליט בו היא "נכנסת דרך חלון חדר האמבטיה", לשמחת הרוחצים. אמונה עיוורת, "אמונה עיוורת", 1969אחרי התרסקותה המכוערת והווכחנית של קצפת מיהר אריק קלפטון לגרור לאולפן את המתופף ג'ינג'ר בייקר וחבר לריק גרץ' ולסטיב ווינווד לא לבום בודד. היה סקנדל תקשורתי גדול בעניין עטיפת האלבום ­ נערה בת 12 בחזה בתולי חשוף ­ אבל העיקר היה שהסופר גרופ החד פעמית הזאת שרדה אלבום אחד והותירה אחריה שני שירים ראויים ביותר: "נוכחותו של אלוהים" ו"אינני יכול למצוא את הדרך הביתה". תחיית קרידנס קלירווטר, "1969 ,"Willie and the Poor Boys עם אחיו טום ועם מתופף ונגן בס הנהיג ג'ון פוגרטי מאמצע שנות השישים את אחת מלהקות הרוק המשפיעות בדורה. זה היה רוקנרול אמיתי במובן של צ'אק ברי וריצ'רד הקטן. מה שהיה יפה בקרידנס הוא העובדה שבמספר קטן יחסית של אלבומים היא השאירה מאחוריה ים של להיטים: "מרי הגאה", "מי יעצור את הגשם", "מידנייט ספיישל", "הבן המובחר", "נהר ירוק" ועוד. ג'ו קוקר, "1970 ,"Mad Dogs and Englishmen עם ליאון ראסל בשיערו האפור הארוך כמנהיג הכרזימטי והמוזיקלי הבלתי מעורער, עם ריטה (מלכת הדלתא) קולדיג' בלהקת המלוות, עם בובי קיז בסקסופון וקארל ריידל בגיטרה בס ­ הפמליה המלכותית הידועה בשם הציורי "כלבים שוטים ואנגלים", עם מטוס פרטי וסיבוב הופעות מתמשך, היתה הקנווס שעליו צייר ג'ו קוקר, יוצא פלדת שפילד, את האלבום הכ פול הזה. שיר שהייתם לוקחים איתכם לאי נידח? "היא נכנסה דרך חלון חדר האמבטיה" של הביטלס, בביצועו של קוקר. הרולינג סטונס, "1970 ,"Let it Bleed אין מכסה למספר האלבומים של הסטונס הזכאים להיכנס לרשימת ה­100, אבל אין דבר מתוק יותר מלסיים את חלקם ברשימה מאשר עם "Let it Bleed" . גם אם תדלו מהאלבום המרעיש הזה את "Gimmie Shelter" ,"Midnight Rambler" ו"You Can't Always Get What You Want", תישארו עם אחד האלבומים הטובים ביותר של הסטונס. שפן האנרג'ייזר של הרוק. הביטלס, "1970 ,"Let it Be שירת הברבור של הביטלס המסוכסכים אישית וכלכלית, שפוררה את הלהקה לגורמיה. נוכחותה המעיקה של יוקו אונו באולפן ההקלטות עלתה לכולם על העצבים. הריסון עזב בכעס וצריך היה להחזיר אותו בכוח. אבל למרות פיזור ורסס לא ממוקדים, עדיין קשה לעמוד מול האפיל המתקתק של מקרטני ב"Let it Be". מה גם שזאת הגירסה היחידה בה ניתן עדיין לשמוע את סולו הגיטרה התוקפני של הריסון. בסוף הסשן המסוכסך עלתה הלהקה על גג אולפן ההקלטות ושרה לארבע רוחות השמים את "Get Back", עד שהמשטרה, בלחץ השכנים, הורידה אותם מהגג. ניל יאנג, " 1970 ,"After the Goldrush כנראה אלבום הסולו הטהור, הנדיר, הישיר והמוצלח ביותר של יאנג. נאמן לשורשיו המוזיקליים, נע מהרקע של באפלו ספרינגפילד לחבירתו הרעועה לקרוסבי, סטילס ונאש, ניל יאנג של "אחרי הבהלה לזהב" היה בשיא קולו, חיבר שירים גדולים מבלי שהתעקשו להיות להיטים וניגן בגיטרות אקוסטיות וחשמליות כפי שלא ניגן קודם לכן. העובדה שהשיר המתריס נגד המנטליות השוביניסטית של הגבר הדרומי, "Southern Man", הקים עליו את לינרד סקינרד הנפלאה בתשובה המוחצת "בית מתוק, אלבמה" היא הבונוס. ג'ורג' הריסון, "1970 ,"All Things Must Pass בשנה בה מימשו הביטלס את פירוקם המדכדך ועזבו איש איש לדרכו פרץ ועלה מג'ורג' הריסון, נגן הגיטרה המופנם והמאמץ הגדול באמת בין הארבעה של דרכי הודו, אלבום משולש שאם היה מפעיל איפוק ­ והרי אינך יכול להתאפק כאשר פיל ספקטור הספקטקולרי מפיק אותך ­ ומזקק אותו לאלבום כפול או יחיד, לא היתה סיבה להתלבט אם לכלול אותו ברשימת ה­100 או לאו. אלא שהריסון המשולש, כולל "אלי הטוב" שהוכח כפלגיאט בבית משפט, הוא המונומנט שהקים הביטל השתקן לעצמו ולשתיקתו כפויית הטובה בשירות הלהק ה הפופולרית בעולם. אלבומו המשולש של הריסון נשאר האמירה החדה והחשובה ביותר בקריירת הסולו הלא אחידה שלו: יבבות הגיטרה שהן הימנון המודע לדוושות וואו­וואו; אוהדות הביטלס מ"Apple Scruffs"; וכל אותם שירים נוגים, מלודיים ונוגעים על אלוהים וכפיליו. הראש מסתחרר מהמטען שהצליח יוצר בודד להפיק בשנה בה נסגרה לו להקתו על קצות האצבעות. דייב מייסון, "1970 ,"Alone Together בשנות השבעים המוקדמות נכנס ויצא נגן הגיטרה הווירטואוזי דייב מייסון מלהקת טראפיק. באחת מההסתלקויות לפינתו טווה מייסון את אלבום הסולו הנחשב ביותר שלו. כשהוא נע מהתפרצויות רוק רעשניות עם גיטרה שממרחק הזמן נשמעת מרותקת מדי לסוללת הדוושות תחת מגפו, לשירי אהבה נוגים ואישיים, הותיר דייב מייסון ללא שות' חותם אמיתי שעשה אותו לאיש האלמוני בקיר הרוקנרול. דרק והדומינוס, "1970 ,"Layla אחת ההוכחות המוזיקליות המזהירות לכך שהתמכרות נבזית להרואין אינה בהכרח דבר רע. ללא אקדח צמוד לרקתו יודה אריק קלפטון שאלמלא גיטרת הסלייד המדהימה של דוויין (האחים אולמן) אולמן הדרומי, שגם רקח את ריף הפתיחה האלמותי ל"ליילה" המדמם (קלפטון נתקע ), לא היו דומינוס אלא רק דרעק. "ליילה" הכפול, הבלוזי, הארכני, הצרחני והכאוב היה ונשאר אחד מאלבומי הרוק הגדולים של כל הזמנים. כל שיר בו, כמו דו קרב הגיטרות ­ קלפטון בפנדר סטרטוקסטר ואולמן בגיבסון לס פול ­ הוא מירוץ משאיות במדרון תלול ללא בלמים. מקובל לבוא ל"ליילה" בשביל שיר הנושא ולהישאר בשביל "מפתח לאוטוסטרדה", "בלוז למכנסיים מתרחבים" ו"למה אהבה כה עצובה". ב­95', במלאת חצי יובל לבכורת האלבום, יצאה קופסה המתעדת את תהליך ההקלטה ואת כל הגירסאות החלופיות. נחוץ להיסטוריונים אבל מעט מעיק על הולכי רגל. הדלתות, "1970 ,"L.A Woman אלבום האולפן האחרון של הדלתות ­ להקה שהשאירה אחריה יותר תהיות מתשובות ­ אינו נהוג להיכלל ברשימות המסכמות באשר הן. ועדיין ג'ים מוריסון, לקראת סופו המיותר ממנת יתר בגלות פריז ב­71', הוא כאן בשיאו המהורהר, השיכור, הסוטה אך גם המלודי להפליא. אין כאן שיר בעוצמות הסוחפות של "Light My Fire", אבל "רוכבים בסערה" יכול להפיל תוגה מדברית גם על דני סנדרסון. טראפיק, "1970 ,"John Barlycorn Must Die באחד מגלגוליה הרבים של טראפיק, ללא הגיטריסט הקפריזי והכריזמ טי דייב מייסון ובהרכב רזה ומצומצם ­ ג'ים קפאלדי, כריס ווד וסטיבי ווינווד ­ נכנעה השלישיה לעורק הג'אז שפעם בה והקליטה אלבום ג'אזי, קופצני, נדיר ומיוחד, ששיר הנושא עניינו שד האלכוהול הנורא. ג'יימס טיילור, "1970 ,"Sweet Baby James בנה הצעיר, המרדן והמכור לסמים של משפחה מסודרת ממסצ'וסטס (האב היה רופא), אח לזמר ולזמרת, העלה לדיון ממשי (עם קרול קינג, רנדי ניומן, קט סטיבנס, לינדה רונדסטט ואחרים) את קאדר היוצרים­כותבים­זמרים, ממנו לא ירד כעשור. קול הטנור הגבוה בעל המנעד הווירטואזי שלו, מלוווה בגיטרה אקוסטית ובנגיעות חשמליות רק כשצריך, אוזנו הרגישה לניואנסים ושיריו הטעונים, הבהירו כי טרובדור בודד יכול להגן על עמדתו גם מול כיתת גיטרות בסגנון לד זפלין. ואם אינכם מכירים את "אש וגשם", לא מן הנמנע שחייכם בעצם טרם התחילו. וודסטוק, האלבום המשולש, 1970 באוגוסט האחרון מלאו 30 שנה לקונצרט הרוק המדובר והמאוזכר ביותר בהיסטוריה. מי שרצה להשתתף והחמיץ את חגיגות סוף הסיסקטיז, וגם לא טרח להתייצב לוודסטוק 94' במלאת לו חצי יובל, ראה את החלום נשבר בוודסטוק 3. את הבוץ, הסמים, האהבה החופ שית ותנאי המחיה הפתטיים היה קשה לשחזר בסיר הבשר הממוסחר של משמני הניינטיז. נתח ההיסטוריה העסיסי הזה מתועד להפליא בגירסתו השלמה של הסרט ובאלבום משולש מהפסטיבל. הופעת הבכורה של קרוסבי, סטילס ונאש אכן היתה חלודה מעט; לפיט טאונסנד מהמי לא נותרה ברירה אלא להעיף את אבי הופמן מהבמה בחבטת גיטרה; אבל פיסת ההיסטוריה המצהיבה הזאת ראויה להיכל התהילה של הרוקנרול בעיקר בשל גירסתו הבלתי נשכחת של ג'ו קוקר ל"עם מעט עזרה מידידיי" של הביטלס ובשל הופעת הנעילה הנהדרת של ג'ימי הנדריקס על רקע הקהל המתפזר. גרייטפול דד, "1970 ,"American Beauty בהיעדר שנות פנאי לפשפש בעזבונם המרתק, ייאלץ הארכיבר החובב להידרש לדעת רבים ולחזור ל­70', שנה בה הוכיחו הגרייטפול דד שביד אחת הם יכולים להפיק אלבום חשמלי שהפך מיתוס מיידי, וביד שנייה אלבום אקוסטי בעל נטיית קאנטרי מוצהרת, "Dead Man's Working", שגם הוא אינו רחוק מיצירת מופת. ועדיין, "אמריקן ביוטי" הוא האלבום­קלטת­8 ערוצים המתנגן ביותר בתולדות הלהקה. כולם רוצים עדיין להאזין ל"'Truckin". ג'יי.ג'יי קייל, "1970 ,"Naturally טרובדור ממולמל ונמוך קול מא וקלהומה שהתעקש שנים ארוכות, בעצם כל הקריירה שלו, שצילום בודד שלו לא יתפרסם, הוא מחברם המיתולוגי של השירים "קרא לי הבריזה" ו"אחרי חצות", שעשו קריירה גדולה בידי ידידים לנשק כאריק קלפטון. האלבום הזה כה מחושב, נוגע ללב, מהורהר, חרישי ונוקב, ששנים אי אפשר היה להסיר את העיניים מעטיפתו המצוירת, בניסיון לנחש כיצד נראה קייל עצמו. סטיבן סטילס, האלבום הראשון, 1970 בין האלבום הראשון עם ידידיו החדשים ל"דז'ה וו", השני המשותף שלהם, הקליט סטילס, הילד הטקסני העצל בחבורה, אלבום סולו אנרגטי, ממוקד ומוקף בקולות הטובים ביותר בעיר. "אהוב את מי שעמך" ליווה את שנות השבעים ומעבר להן, אבל בשני שירים עוקבים בצד א', מאחורי שמות בדויים, התחבאו שניים מנגני הגיטרה הגדולים של כל הזמנים: אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס. זה לא מוגזם לקבוע שהגיטרה של הנדריקס מטיילת בין הרמקולים במיטב הפעלולים של התקופה, והאורגן הכנסייתי גורם ללסת התחתונה לצנוח בהשתאות. הלהקה, "1970 ,"Stage Fright מי שיודע כי ריצ'רד מנואל, בעל הקול הנפלא, התאבד בתלייה עשר שנים מאוחר יותר, אינו יכול להאזין לו שר את "דניאל ומפוחית הקס ם" בעיניים יבשות. המי, הופעה חיה בלידס, 1970 ההוכחה המתבקשת לכוחה של להקת אולפן בעלותה על במה להבהיר שהמגע עם קהל חי ונושם הוא כחמצן בריאותיה. סיימון וגרפונקל, "1970 ,"Bridge Over Troubled Water כך נשמעת שלמות מוזיקלית. אלבומם המשותף האחרון של הצמד ההרמוני והמוצלח, שרוב חייו המשותפים עברו בדיסהרמוניה אישית, הוא רקמת תחרה עדינה של מוזיקה אישית, פרטית, נוגעת ללב, מאקוסטית ועד קונצרטנטית. חוץ משיר הנושא המהמם "גשר עם מים סוערים", שרים סיימון וגרפונקל את "המתאגרף", "סיליה", "תינוק נהר" ו"הנשר עובר". רוד סטיוארט, "1971 ,"Every Picture Tells a Story כשהוא מחובר עדיין ללהקת הפנים, כתב והפיק רוד סטיוארט את אלבום הסולו הטוב ביותר שלו. זה היה בימים לפני ששתה את השנדי של דוגמניות בלונדיניות צעירות וגם נשא אותן לאשה, מה שהופך את "מאגי מיי", הלהיט הגדול שלו מהאלבום, על רומן של תלמיד עם אשה מבוגרת, ליותר מבדיחה פרטית. עם קולו הצרוד והמיוחד לפני שהתקלקל, ותנועה יפה במרחב האקוסטי והחשמלי, "כל תמונה מספרת סיפור" הוא אלבום אישי מרגש שאינו מבשר על דעיכתו של היוצר המוכשר הזה לכדי זמר דיסקוטקים גרוע. ג'ון לנון, "1971 ,"Imagine ג'ון לנון לא התאפק כאשר הצטלם על העטיפה האחורית של אלבומו האלוהי "אימג'ן" כשהוא מחזיק באוזני חזיר ­ פרודיה על צילומו של מקרטני מאלבומו "אייל", שם החזיק בקרני אייל. בכך זיהם לנון שלא לצורך אלבום מושלם ונדיר ביופיו. עם "אימג'ן" הנהדר, "בחור קנאי", "נכה מבפנים" ואחרים, היה "אימג'ן" אלבום הסולו הטוב ביותר בקריירה של לנון. רולינג סטונס, "1971 ,"Sticky Fingers בעימות האידיאולוגי הנצחי בין "גלות ברחוב הראשי" (72'), הפייבוריט של המומחים, ובין הרזון הרוקיסטי המושחז של "אצבעות דביקות", אשאר נאמן לעד ל"אצבעות". לא רק בגלל העטיפה הגאונית של אנדי וורהול, עם הריצ' רץ' והפין קינג סייז הנוטה ימינה ומתארו שובה העין ומכמיר לב נימול, אלא בגלל ש"סוסי פרא" האקוסטי היה ונשאר הבלדה הענוגה והטעונה ביותר של הסטונס. ולחשוב שכל הרוק הנהדר הזה, כולל "סוכר חום", "פרחים מתים" ו"אחות מורפין", עם הסקסופון הנפלא של בובי קיז הנספח המבורך, בא לעולם ב­1971. קרול קינג, "1971 ,"Tapestry קשה היום להבהיר עד כמה קריטית ונדירה היתה תרומת ה של כפילת הרוק של שחקנית הקולנוע דברה ווינגר ­ שלפני כשנה שהתה בקיבוץ קטורה שבערבה והצליחה לשמור על אלמוניותה ­ לעיצובו של היגד היוצר הבודד. היא ניגנה בפסנתר כמו מלאך, היה לה קול חם ועז למרות עדויות לפחד במה, והאלבום כולו היה מלאכת מחשבת של אריגה מתוחכמת ורב שכבתית. כמעט כולם, אני מניח, זוכרים את "יש לך חבר" ואת "האדמה נעה מתחת לרגליי". אלטון ג'ון, "1971 ,"Tumbleweed Connectionשני בריטים ­ אלטון ג'ון והתמלילן ברני טופין ­ מתחברים לאמריקנה ולעלילות ומיתוסי המערב הפרוע. אינטרפרטציה משכנעת, לירית ומרובת שירים קליטים ובלתי נשכחים. הקינקס, "1971 ,"Musewell Hillbillies הדבר הקל ביותר הוא לבחור באלבום של הקינקס שבו מופיע השלאגר ההיסטרי "לולה". אבל לא התאספנו כאן כדי לחפש פתרונות קלים. "Musewell Hillbillies" הוא אלבום לא אופייני של הקינקס, וחבל שכך. הוא מוסר אותם כלהקת פאבים משוחררת, ששרה שירי שיכורים נגועים במוזיקת עם מוצלחת, עם ניחוח שמרים של לאגר וביטר באוויר. יכול להיות שבמחשבה שנייה ניתן היה לבחור באלבום הכפול החי של הקינקס מלפני שלוש שנים, אבל במובנים רבים זה היה פתרון קל מדי, כי הוא כולל את כל שיריו הגדולים של ריי דייוויס מבלי לדרוש מהמאזין כל מאמץ. אלטון ג'ון, "17/11/70", 1971 האמת המרה היא שאלטון ג'ון נפל מעגלת חיי בערך עם "הנקי שאטו". ג'ון של תחילת דרכו היה נגן פסנתרן רזה, מחבר שירי רוק עם נטייה הימנונית, שכלי הנגינה העיקרי של אלבומיו הראשונים היה פסנתר וסביבו אנסמבל קאמרי של בס ותופים. "17/11/70" הוקלט בהופעה חיה בתחנת רדיו בניו יורק בשנת 70'. הכל בקשר לאלבום הזה היה ספונטני; ההופעה, הרפרטואר, העוצמה של ג'ון והעובדה שהטייפ הסתובב. התוצאה היתה ספונטנית ומדהימה בהתאם. "צידו האפל של הירח", "אמורינה", "קח אותי לטייס", "עוד 60 שנה", "נשות שעשועים" של הסטונס ו"Get Back" של הביטלס ­ ג'ון חבט ושר בקול צעיר וצלול, והטייפ הקליט. היה ונשאר נפלא. האחים אולמן, "1971 ,"The Fillmore Concerts בהיסטוריה של האלבומים החיים תישאר הגירסה המשולבת הזאת ­ של ערבי הופעות שונים באולם פילמור איסט של ביל גראהם המנוח בניו יורק ­ כאלבום חי שמקומו לעולם לא ייפקד מהחמישיה הפותחת. זה היה האלבום החי האחרון של הלהקה בו השתתף דוויין אולמן לפ ני מותו, והוא מוסר את האחים אולמן, ללא ספק הלהקה האמריקאית הגדולה של כל הזמנים, במיטבם המאולתר, הסוחף והקצבי. שם נולדו הגיטרות התאומות המתכתבות ביניהן ­ דיקי בטס ואולמן; שם נולדה סוללת התופים רבת המשתתפים ­ בוץ' טראקס וג'יימו; ושם זהר כיהלום באפר קול הבלוז הלבן הטוב ביותר של גרג אולמן. ברבות השנים קמו מבקרים לז'אנר סולו התופים הארכני, אבל אנחנו בעידן נטול סבלנות בכל דבר ועניין. קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, "1971 ,"4 Way Street באלבום הכפול שהוקלט בהופעה חיה ­ הנחלק לסט אקוסטי ולסט חשמלי ­ מסתתרת ההקלטה היחידה של "אוהיו" הפוליטי בתקליט אריך נגן (חוץ מאשר בתקליט האוסף של יאנג). השיר שנכתב בידי יאנג במשך ארבע שעות, בתגובה לטבח הסטודנטים באוניברסיטת קנט באוהיו בידי קלגסיו של ניקסון, בנוסף למיקוד נדיר של הארבעה, הופך את "4 Way Street" לאחד האלבומים החיים הגדולים של כל הזמנים, וכמובן לפיסת נוסטלגיה שהיא קעקוע קבוע. המי, "?1971 ,"Who's Next הרגע הנדיר בקריירה הארוכה של הלהקה שבו חברו כל גלגלי השיניים, השתלבו ופעמו בהרמוניה. לא מן הנמנע שהבלדה "מאחורי עיניים כחולות" מחז ירה קרב הוגן ל"מדרגות לגן עדן" של לד זפלין, אבל "לא ישטו בנו שוב" אינו זקוק למתמודד בזירה. הוא מנצח בנוק אאוט טכני כל מי שעולה נגדו. הפנים, "1971 ,"A Nod's as Good as A Wink to a Dead Horse בתסריט אחר, וללא צילם הכבד של הרולינג סטונס, היתה הפנים אמורה להיות יריבה שווה בקרב על צמרת הרוק הבריטי. אלא שהימים היו ימי הסטונס, ולהקת הליווי האנרגטית של רוד סטיוארט לקתה ברוח שטות קלילה מדי. ועדיין, אלבומיה המעטים, ובעיקר זה הנסקר ונזכר כאן, הם הדבר הקרוב ביותר לתשובה מוחצת לשלטון העריצות שת הסטונס. עם סטיוארט בשיא קולו, רוני ווד מלהטט בגיטרה ורוני ליין המנוח (טרשת נפוצה), היו הפנים נציגי מעמד הפועלים של רוק בריטי נטו נטול שטיקים. ג'ון פריין, האלבום הראשון, 1971 ג'ון האמונד גילה את בוב דילן. דילן גילה את כריס כריסטופרסון. כריסטופרסון גילה את ג'ון פריין: פולקיסט טהור, ציני, מילולי להדהים, מוכשר ומושחז, ששיריו על וייטנאם, זקנה ואמריקה הדוהרת אל אובדנה, הקימו לו כת סודית ודלת חברים של מעריצים. "מלאך ממונטגומרי" הוא שירו המפורסם ביותר, בעיקר מכיוון שהוא צף ועולה בדואטים מ רגשים עם בוני רייט ואחרים. לונג ג'ון בולדרי, "1971 ,"It Ain't Easy ענק קנדי בהיר שיער וזקן, שינק בלוז באנגליה של ג'ון מאייל ואלכסיס קורנר, והוא עדיין חי, בועט ונושם, אם כי מעט מקשיש. "זה לא קל" היה ונותר אלבומו הנמרץ והמשובח של לונג ג'ון בולדרי, כולל גירסאות כיסוי לשירים של ווילי דיקסון, אלטון ג'ון ורוד סטיוארט. קול הבס הגרוס שלו, בליווי מיטב הנגנים וזמרות רקע שחורות, אחראי לאלבום בלוז­נשמה מרתק. את צד א' הפיק אלטון ג'ון, ואת צד ב' רוד סטיוארט. לד זפלין, "4", 1971 אינני יכול ואינני רוצה לייצר אהדה רטרואקטיבית מזויפת לרוק הגרנדיוזי, האופראי והבומבסטי של ג'ימי פייג' ורוברט פלנט. אבל אף אחד, ממש אף אחד, אינו יכול להישאר שווה נפש כאשר הוא מאזין ל"מדרגות לגן עדן", גם בפעם האלף ואחת. בוני רייט, "1972 ,"Give it Up נגנית הגיטרה הגדולה ביותר של כל הזמנים ­ אפילו סלייד, למי שמתעקש ­ נמצאת בסביבה כבר 30 שנה, ועדיין מוכר שמו של וואליד ג'ומבלט בארץ יותר משמה. למה? ככה. היא ידעה עליות ומורדות, ולמרות העובדה שאלבומיה הגדולים הוקלטו לפני שזכתה להכרה ממסדית, מאז זכתה ב פרס גראמי לפני כעשור, היא הדרלינג של הממסד המוזיקלי. ההכרה הזאת הקהתה מעט את העוקץ הבלוזי שלה, אבל מי שרוצה אותה במיטבה יכול תמיד לחזור ל"Give it Up" ודומיו מתחילת שנות השבעים, שיא הקריירה שלה. טוד רנדגרן, "?1972 ,"Something/Anything במעבר הכפוי מתקליטי ויניל לדיסקים איבדתי את האלבום הכפול והיחיד של טוד רנדגרן שהיה ברשותי. רנדגרן ­ קוסם אולפן, נגן קלידים וגיטרה, זמר מוכשר ובעל השפעה בחוף המזרחי ­ הפיק באלבום הזה יצירה שלמה וחזקה, לירית ורוקית, מעניינת ולא קלה לפיענוח, שבמובנים רבים אני מתגעגע אליה. ג'פרסון איירפליין, "1972 ,"Bark תמיד היה משהו מעט נידח בקריירה הארוכה והלא מבוטלת של ג'פרסון איירפליין. אולי הצל המעיק מדי של הגרייטפול דד. אולי העובדה שקיץ האהבה בסן פרנסיסקו 67' היה קצר מדי. אולי שינוי ההרכבים הרבים, התפצלותה של טונה חמה מהלהקה והקמת ג'פרסון סטארשיפ הפופית מדי תחתיה. אבל "נביחה", אולי האלבום הגדול האחרון של האיירפליין, היה מופתי. טיול מן האקוסטי לפסיכדלי לחשמלי. ניל יאנג, "1972 ,"Harvest שנה אחת בלבד אחרי "אחרי הבהלה לזהב" החליט ניל יאנג ל הקליט אלבום שיוכיח שגם הוא יכול, כשהוא רוצה, להשחיל שיר למצעד. השיר היה "לב של זהב". לא רק שיאנג צדק והשיר היה להיט ענק, הוא גם היה שיר טוב, אף על פי שיאנג מרבה לברוח ממנו עד היום. את הלהיט ההכרחי הזה הקיף יאנג כמובן בשירים יאנגיים אופייניים כמו "אלבמה" ו"המזרק והנזק שנגרם". האחים אולמן, "1972 ,"Eat a Peach האלבום הכפול הזה, שחלקו הקלטות אולפן וחלקו הופעות חיות, הוא הפעם האחרונה בה ניגנה הלהקה בהרכבה הראשוני המלא. בשנתיים לאחר מכן נהרגו בהפרש של שנה דוויין אולמן וברי אוקלי בתאונות אופנוע באותו מקום עצמו. "אכול אפרסק" היה פריצת דרך מרהיבה מבחינה גרפית (העטיפה) ומלאכת מחשבת של פיוז'ן דרומי­ג'אזי ורוק קלאסי. דייוויד בואי, "1972 ,"The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Marsכי לא היה לי אומץ לא לכלול את בואי ברשימה. הרולינג סטונס, "1972 ,"Exile on Main Street בפתח הדברים הבהרתי ש"גלות ברחוב הראשי" הכפול והשאפתני לא מנצח אצלי את "אצבעות דביקות". ועדיין, מעט מאוד טענות ניתן לנסח מול פרץ העוצמה והיצירה שתקף את הסטונס עם פרוץ הסבנטיז. כשהם מס גירים את חובם לריתם אנד בלוז, נשמה ורוק אמריקאי, ארגו הסטונס יצירה מרשימה, גם אם לא אחידה לכל אורכה. אני מניח שהייתי מחבב את האלבום המוצלח הזה הרבה פחות אלמלא "וירג'יניה המתוקה" והשורה הממליצה לגרד את הצואה מהנעל. ראיי קודר, "1972 ,"Into the Purple כתבתי "ראיי" ולא "ריי" כדי ששמו, Ry, יבוטא נכון. קודר הוא אחד מנגני הגיטרה הרבגוניים והמחוננים ביותר ברוק האמריקאי, ומעורבותו המוזיקלית בפרויקט בואנה ויסטה סושיאל קלאב הקובני (שהופיעו לאחרונה בישראל) העלתה אותם על המפה. אחרי התחלה רוקית סטרייטית, שהיתה שילוב מרתק של גוספל, רוק, ג'אז, בלוז, פולק, טקס­מקס וקליפסו, נטש קודר מוקדם יחסית את נתיב הלהיטים והאלבומים הממוסחרים ועבר למוזיקה אישית, משהו בסגנון הפסקולים של מרק קנופלר. הרולינג סטונס גנבו ממנו את ריף הפתיחה ואת הגרוב של "נשות שעשועים". פינק פלויד, "1973 ,"Dark Side of the Moon מעולם לא הבנתי אותם. קורה. אבל אני מבין כי אי אפשר בלעדיהם. ואם כבר חייבים ­ ניסיתי שלא, אבל איימו עליי ­ אז רצוי "צידו האפל של הירח". אולי מכיוון שהמוזרות הלהטוטנית המיותרת שלהם והעמו סה לעייפה בכל מכשור שנות השבעים זוכה כאן להנמכת פרופיל ולניסיון לגעת במשהו טהור ובסיסי יותר. בוב דילן, "1973 ,"Planet Wavesדילן שבין מעקף הקאונטרי של "נשוויל סקייליין" ליצירתו המהממת "דם על המסילה". הלהקה מקיפה את דילן באהבה ובכישרון כה גדולים, שקשה להחליט מי היה בשיא כוחו וכושרו: דילן או הגיטריסט רובי רוברטסון. הנשרים, "1973 ,"Desperado הלהקה הקליפורנית האולטימטיבית (אף על פי שדון הנלי בא מטקסס וגלן פריי מדטרויט) הביאה למימוש מלא את מה שהחלו הבירדז וק.ס.נ לפניהם: מוזיקת "פאק יו" יהירה; הרמוניות קוליות על גבול הפגיעה בסתימות השיניים; התרסה נגד סגנון חיים הדוניסטי תוך כדי טבילה בג'קוזי עם שש נשים עירומות וחמישה בקבוקי שמפניה. "דספראדו" היה אחד מאלבומי הקונספט הראשונים של זמנו; מעשה בכנופיית פורעי חוק מערבונית ודו קרב מאובק בצהרי היום. שיר הנושא "דספראדו" ­ יש אנשים שחייבים לחדול מכל מעשה כאשר הם מאזינים לו ­ כמו הלהקה המצליחה והמכניסה ביותר בכל הזמנים, הפך ברבות השנים לפרודיה קבועה ב"סיינפלד" וב"ביג לבובסקי", שק אגרוף לשונאיהם. אם אתם מסוגלים להניח בצד את הניסיון להכתיב לכם העדפות תרבותיות, האזנה אובייקטיבית תגלה לכם שמדובר בתקליט מושלם מאת מחברי שירים מושלמים ונגנים מושלמים עוד יותר. וכמובן "זריחת טקילה", הימנון השיכורים האוניברסלי. ג'קסון בראון, "1973 ,"For Everyman יוצר עצמאי ומחבר שירים קליפורני נוסף שלא הצליח לחצות את סף התודעה של חובב הרוק הישראלי; ג'קסון בראון, שחיבר לנשרים את "קח את זה בקלות", גבה אותו בחזרה באלבומו זה, שר בזכות חברו אדום הצוואר גרג אולמן והטביע במלל משובח ביותר את כל מי שהאזין לאלגוריה הנפלאה שלו "לכל אדם". ולא לשכוח את תרומתו המכרעת של דייוויד לינדלי, אחד מאשפי הגיטרה­כינור­בנג'ו ושאר כלי מיתר של כל הזמנים. האחים אולמן, "1973 ,"Sisters and Brothers מכיוון שנגזר על אוהד הרוק הישראלי להיות מנותק לעד מהמסר המקורי, הייחודי, המרקיד והמתגלגל של הרוק הדרומי באמריקה, חייבת רשימה זאת קידה ליואב קוטנר, שלא הרפה מ"ג'סיקה" האינסטרומנטלי מ"אחים ואחיות" בגל"צ. בלי דוויין אולמן המנוח, נאלץ דיקי בטס לתפוס את מקומו בקדמת הבמה. הוא עושה זאת נפלא ב"Travelin' Man" וב"Southbound". השמעתו הלולאתית של אלב ום זה בקול השלום של אייבי נתןחפפה את פרוץ מלחמת יום הכיפורים. היא לא עשתה את המלחמה טראומטית פחות, אבל "אחים ואחיות" נצרב איכשהו בזכרונם הקולקטיבי של רבים וטובים. ליאון ראסל, "k 1973 ,"Carneyמי שאינו יודע שהיה קיים, מיותר להזכיר שליאון ראסל עדיין חי וגם הקליט השנה אלבום חדש. אבל ג'ו קוקר, כמו אריק קלפטון, דילייני ובוני וג'יי.ג'יי קייל, יודעים מה היתה תרומתו הגדולה של ראסל, יליד אוקלהומה, לרוק האמריקאי המתעצב בתחילת שנות השבעים. "קארני" היה חריגה מעט אגוצנטרית ומוזרה של ראסל ­ גיבור הזרם המרכזי ­ מהרוקנרול הבסיסי והג'רי לי לואיסי שלו, מה שאינו גורע במאומה מהמגוון המהמם של השירים והסגנונות השונים באלבום המכושף הזה. ג'ים קרוצ'י, "1973 ,"I've Got A Name ספק אם ג'ים קרוצ'י, שנהרג בתאונת מטוס קל ב­73', היה מגיע להרבה יותר מהשירים המתוקים, הקליטים והמיוחדים שכתב באלבומיו המעטים. "יש לי שם" היה שיר הנושא לסרט על מירוצי מכוניות בכיכוב ג'ף ברידג'ס הצעיר. שיריו האחרים, כמו "זמן בבקבוק", יישמעו לכם מוכרים, בעיקר מכיוון שבוצעו בידי אחרים אחרי מותו של מחברם. פרנק זאפה , "1973 ,"Overnite Sensation קשה ללקט מתוך עיזבון של עשרות אלבומים מרעישים את פיסת הזיכרון האולטימטיבית, מה גם שדווקא ביציאה חריגה זאת מ­73' השתולל זאפה ללא להקתו, אמהות ההמצאה. אבל הסנסציה היתה בקומוניקטיביות של השירים, בעוקצנותן של המילים ובעבודת הגיטרה, המופלאה כתמיד, של הפרובוקטור המנוח. גם הגסויות הגובלות בפורנוגרפיה מולחנת לא הזיקו. ג'קסון בראון, "1974 ,"Late for the Sky ב­74' הגיע ג'קסון בראון, בנו של נגן ג'אז שהתחיל את הקריירה שלו בגיל רך ביותר, לבשלות ולבגרות מוזיקלית ומילולית הנדירה אצל אמנים בגיל כפול משלו. עם דייוויד לינדלי הנפלא בגיטרה וכשהוא טובע במגוון השירים הטוב ביותר שכתב לתקליט אחד, "מאחר לשמים" הוא מסוג יצירות המופת הנטולות גיל, סימני מתיחה ושיער שיבה. "מעיין הצער" עדיין מצער אותי, כמו גם יכולתו של בראון לבכות את הזמן החולף. בוב דילן, "1975 ,"Blood on the Tracks הוויכוח העקר לטעמי, מהו אלבומו המוצלח ביותר של בוב דילן, אינו חייב להתנהל כאן. מי שרוצה להתעקש יכול למנות ברשימה אחת את כל אלבומיו ולתרץ את בחירתו במילה אחת: "ככה!". לחלופין, א ני מעדיף להבהיר בנימוס שפל רוח כי "דם על המסילה", עם "Tangled up in Blue", לא יכול להיות אלא אחד משלושת תקליטיו הטובים ביותר. זה עד כדי כך פשוט וחיוני. בוב דילן, "1975 ,"Desireבתחילת שנות השבעים, במשך מספר שנים של יצירה צפופה ואיכותית להפליא, הותיר בוב דילן לדורות הבאים את מיטבו. אין טעם לשוב ולהזכיר את האלבומים שכבר נזכרו כאן מאותם ימים, אבל "תשוקה", עם "הוריקן", "ג'ואי", "שרה" ואחרים, הוכיח שדילן הוא המתעד הגדול של מיתוסים אמריקאיים וכי לא נס לחו במאבקים פוליטיים אחרי שמעריציו החרופים כבר ויתרו על פן זה של עשייתו המוזיקלית. מצד אחד הואנלחם לשחרר מכלאו את המתאגרף השחור רובין "הוריקן" קארטר; מצד שני חוטא לאמת ומציג את ג'ואי גאלו, רוצח ומאפיונר נחות, כקורבן של שלטונות החוק; מצד שלישי ניסח את שיר האהבה היוקד ביותר לאשתו, או­טו­טו בנפרד. "תשוקה" הוא ספר שירים בעל מילים עוצמתיות שבמקרה זכו להלחנה ולהגשה מרגשות. לינדה רונדסטט, "1975 ,"Heart Like A Wheel טרובדורית בעלת מנעד קולי מנצח, שיצאה עם כל מי שהיה ראוי בקליפורניה של תחילת שנות השבעים, היא האם הרוחנית המובהק ת של שריל קרואו, אלאניס מוריסט ושאר דיוות. ב"לב כמו גלגל" נהנתה רונדסטט משירותי ליווי של הנשרים, ג'יימס טיילור, בוני רייט ואחרים. מה שכה מסעיר וממכר באלבום, שהופק בידי פיטר אשר הבריטי, הוא גירסאות הכיסוי שלה ל"Faithless Love" ,"You're So Good" ואחרים. להאזין, לרקוד ולבכות. ניל יאנג, "1975 ,"Tonight's the Night להגיד שניל יאנג היה פיכח בעת הקלטת האלבום החורק והגולמי הזה ב­75' תהיה הגזמה פרועה, מה גם שיאנג מתעקש לשיר בו על סמים, הזיות וחברים שנפלו לצידי הדרך. מלווה בלהקת קרייזי הורס במיטבה הצרוד מדיסטורשן, זהו יאנג באחד מרגעיו הפחות קומוניקטיביים והיותר גולמיים ולא מלוטשיםוזיכרון נפלא מלילה של הקלטה ספונטנית ללא שיפוצים רטרואקטיביים ומיקס תוקפני. בוב דילן והלהקה, "1975 ,"The Basement Tapes במרתף הבית שחלקו בוודסטוק (המקום, לא הפסטיבל) ב­67' הפעילו דילן והלהקה מכשיר הקלטה ביתי ופרימיטיבי והניחו לסלילים להסתובב ללא עריכה, הכוונה או תשומת לב. דילן היה חופשי ומהורהר; הלהקה היתה בין שני תקליטים; הטייפ, כדרכם של טייפים, קלט. חומר הגולם המיתולוגי הזה שכב בארגזים עד שנ ת 75', שנה שבה נערך, עבר מיקס והוכן להפצה כאלבום כפול עם עטיפה המנציחה להפליא את רוח הימים ההם. גרייל מרקוס, אחד ממבקרי הרוק הנחשבים והמקוריים ביותר, כתב לפני שנתיים ספר שלם ("רפובליקה בלתי נראית") המבאר את התופעה הנדירה והחד פעמית ששמה "הקלטות המרתף". ברוס ספרינגסטין, "1975 ,"Born to Run מההנחה הגרפית המרעישה שעטיפת אלבום מודרני יכולה להיות גם בשחור­לבן, דרך מקבץ השירים הטוב ביותר של ספרינגסטין מאז ועד עולם ושערים ב"טיים" וב"ניוזוויק" ועד האושר ש"נולד לברוח", "ג'אנגלנד" ו"Tenth Avenue Freeze out" מעניקים למאזין כמעט חצי יובל אחרי הבכורה המהממת, זאת היתה ונותרה הסיבה שג'ון לנדאו כתב כי ראה את עתיד הרוקנרול וכי קוראים לו ברוס ספרינגסטין. ג'ואן באאז, "1975 ,"Diamonds and Rust באופן כללי ניתן לטעון כי פולקיסטית צלולת קול יהלומי כג'ואן באאז תישאר בצד העממי­פולקיסטי של המסילה. אבל ב"יהלומים וחלודה" חצתה באאז את הקווים אל הרוק, עם שיר הנושא, שיר אהבה­אכזבה לא מוסווה לבוב דילן ולצידו גירסת כיסוי נהדרת ל"שמים כחולים" של האחים אולמן (דיקי בטס) מ"אכול אפרסק" וחיקוי נפ לא לקולו של דילן בשירו "Simple Twist of Faith". הנשרים, "1977 ,"Hotel California ב­76' הבשילו הנשרים והיו ללהקת הפופ­רוק הפופולרית ביותר באמריקה, אף שהקרב מול פליטווד מק הבריטית לא היה קל כלל ועיקר. השנים שחלפו בנתיב המהיר חימשו את החמישיה ההדוניסטית והאנוכית בציניות נרכשת והכרחית, והיא שהעמידה את "מלון קליפורניה", השיר והאלבום, באור פחות מגוחך משאר אלבומי הנשרים. מי שכתב שורה אלמותית כמו "אתה יכול לצאת אבל אינך יכול לעזוב" כנראה ידע מה הוא עושה. לינרד סקינרד, "1977 ,"One More from the Road זהו סיפור עצוב על אחת מלהקות הרוק האמריקאיות הגדולות, שפצחה בסוף שנות השישים בקריירה מפוארת שהסתיימה בהתרסקות מטוסם באוקטובר 77'. רוני ואן זאנט, הסולן ומחבר השירים, נהרג ואיתו נגן גיטרה נפלא בשם סטיב גיינס ואחותו, קאסי גיינס, זמרת ליווי. מאז ועד היום עברו ניצולי הלהקה גלגולים רבים, אחד טוב ממשנהו, כאשר ג'וני ואן זאנט, האח הצעיר, נכנס לנעליו הגדולות של אחיו הבכור. האלבום הכפול הזה, המתעד הופעה חיה של הלהקה בג'ורג'יה, הוא לינרד סקינרד במיטבה. איפה שלאחים אולמן היו גיטרות תא ומות הציבה סקינרד שלוש. השירים כמו נחצבו מגזע המוח של האתוס הדרומי, ו"Sweet Home Alabama" אינו מפסיק להרעיש ככל שמקשיבים לו, מה גם שהוא שם את ניל יאנג במקומו. ואן מוריסון, "1979 ,"Into the Music לכאורה לא אחד מאלבומיו הבולטים של הזמר האירי שהשתקע בצפון קליפורניה. באלבום זה התעצם אצל ואן מוריסון הממד הדתי­מיתי­מהורהר; הוא נטול נטיות ג'אזיות; קשה לזהות את הערפילים הרגילים שנחו על האחו המוריק שלו. אבל "לתוך המוזיקה" מגיש, לשם שינוי, ואן מוריסון נמרץ, שמח בחלקו, מאוהב ומגלה את אלוהיו, למי שיכול לשאת נולדים מחדש. דייר סטרייטס, האלבום הראשון, 1979 עד היום קשה לקבל מענה תבוני לקושיה מדוע היו דייר סטרייטס כה גדולים ונחשבים בישראל של סוף שנות השבעים וכה נחותים וראויים לבוז במהלך האייטיז. בשביל מי ששמע את "סולטני הסווינג" בפעם הראשונה ונאלץ לעצור בצד הדרך כדי להבהיר לעצמו האם זה דילן חדש או חיקוי מוצלח, נשאר האלבום הראשון של הלהקה הבריטית עדות לכשרון הכתיבה, השירה ונגינת הגיטרה של מרק קנופלר. ברוס ספרינגסטין, "1980 ,"The River אלבומו הכפול הראשון של ספרינגסטין ה פחיד את אוהדיו, שחששו כי הבוס החדש שלהם לא יצליח למלא ארבעה צדדים בסחורה משובחת, מה שכמובן הוכח כחשש מופרך ומגוחך, שכן "הנהר" הוא אחת היצירות השלמות, השלובות והקולחות ביותר של ספרינגסטין ולהקת אי סטריט. וכן, השיר "הנהר" הוא עדיין השיר העצוב ביותר באלבום, אם לא בקריירה של ספרינגסטין. בוב סיגר, "נגד הרוח", 1980בוב סיגר יצר שנים ארוכות זן מקורי של רוקנרול תעשייתי, כחול חולצה, פרולטרי ונטול גלאמור. עם קולו הצרוד, הגיטרה האפקטיבית שלו ושירים כמו "נגד הרוח", "אגם האש" ואחרים, נשאר סיגר אחד הפועלים השחורים של הרוק האמריקאי. דון הנלי, "1984 ,"Building the Perfect Beast בדיעבד, ובלי לגרוע כהוא זה מתרומתו של גלן פריי, היה דון הנלי מרכז הכובד והמשקל הסגולי של הנשרים. הטקסני הרציני הזה, מוזיקאי אמיתי הכותב בייסורים עזים, הוא שהציל את הנשרים מהשתטות מוחלטת. "בונה את המפלצת המושלמת" הוא חשבון אישי רטרואקטיבי שעורך הנלי עם ימיו כנשר. כל מה שהיה אז בשפע ­ נשים, סמים, חיים בנתיב המהיר, תהילה וסכסוכים ­ זוכה כאן לטיפול ציני מוכשר. ג'ון פוגרטי, "1985 ,"Centerfield אלבום הקאמבק הראשון של ג'ון פוגרטי, מקים ומפרק להקת קרידנס קלירווטר, אחרי שתיקה רועמת של יותר מעשור, הבהיר כי פוגרטי ישב בפינתו וכתב שירים גדולים ולא ספר קורי עכביש. הוא שיפר את נגינתו בגיטרה ובכלי מיתר אחרים (דוברו ובנג'ו) ובעיקר הצליח לשחזר את הדרייב הייחודי של קרידנס בגפו. שיר הנושא "סנטרפילד", הימנון חובה לאוהדי בייסבול, הוא אחד מהשידוכים המוצלחים ביותר בין שני זרמים בתרבות האמריקאית: ספורט ורוקנרול. למרות מאבק משפטי שבו ניצח כך שמילות השיר שונו יודע המפיק ההוליוודי סול זאנץ כי השיר המשעשע והסרקסטי "זאנץ לא יכול לרקוד" נכתב עליו. פול סיימון, "1986 ,"Graceland זה לא היה אלבום הסולו הראשון של פול סיימון, שלא חיכה לראות כיצד מתאושש ארט גרפונקל מהפירוק, אבל החבירה המוצלחת והאמיצה שלו לנגנים דרום אפריקאיים (הימים ימי האפרטהייד) ושירים טובים כ"גרייסלנד" ו"אתה יכול לקרוא לי אל" עשו את האלבום הזה לגיחת הסולו הטובה ביותר של סיימון עד היום. ג'ון לי הוקר, "1989 ,"Healer אין דבר המשמח רוקר לבן הסוגד לבלוזניק שחור יותר מיכולתו להתגייס ולהשיבו לחיים. זה מה שעשו חברים טובים ל ג'ון לי הוקר באלבום הקאמבק חוצה הז'אנרים שלו. זה נפתח בסולו גיטרה, מהמרהיבים בתולדות הבלוז, של קרלוס סנטנה, ממשיך בדואט עם בוני רייט, נהנה משירותיו של רוברט קריי וכן הלאה. הווילבוריז הנודדים, חלק 3, 1990 רוי אורביסון מת מהתקף לב ונותרו ארבעה: בוב דילן, טום פטי, ג'ורג' הריסון וג'ף לין. האפיסיונאדוס מתגעגעים בוודאי לקול הפלצט של אורביסון המנוח, אבל מה שהיה ונשאר אפקטיבי בחבירה המשונה הזאת היה תחושת החופש והשחרור שנפלה על דילן בכל מה שקשור בקולו, בנגינתו ובכתיבת השירים. מוקף בשלישיה המוכשרת הזאת, חש דילן חופשי מהסמלים שאוהדיו נוטים להעמיס עליו כשהוא בגפו. לכן נשמע האלבום השני של הווילבוריז כה פאנקי, חופשי ונטול חשבונות. כולם באו ליהנות, ולכן זה עלה יפה. ג'ון מאייל, "1992 ,"1969­1974 Room to Move הגישה המקובלת לתרומתו של ג'ון מאייל הבריטי להעלאת קרנו של הבלוז השחור בבריטניה היא לבחור בכל רשימה המכבדת את עצמה את הרכב הבלוזברייקרז שלו מ­64', שבו השתתף אריק קלפטון הצעיר. מכל הבריטים שצבעו פניהם בשחור וניסו לבלוע עם דגני הבוקר את מצוקת השחורים כדי לנגן בלוז, מאייל הו א האותנטי והנוח לעיכול. הוא יוצר מעניין, בעל קול דק ושביר, נגן גיטרה סביר ונגן מפוחית מעולה. החדשות הטובות הן שהוא חי ומקליט עד היום; החדשות הרעות הן שהיו לו שנים לא טובות. האנתולוגיה מאגדת את מיטבו בין 69' ל­74' ומוסרת את מאייל האקוסטי והמאלתר הייחודי. אריק קלפטון, "1992 ,"Unplugged מעט הקלטות ראויות בלבד נותרו מהגימיק הלא בלתי מוצלח הזה של אם.טי.וי לפני שדעכה לקקופוניה הלא קוהרנטית שהיא היום. קלפטון, בתספורת קצרה, מהורהר וחמוש בגיטרת מרטין אקוסטית (שנמכרה לאחרונה), השביח את להיטיו החשמליים ואף עיבד את "ליילה" לבלדה איטית נוגה (לוקח לא מעט זמן להבין באיזה שיר מדובר). סמוך למות בנו יחידו קונור בנפילה מחלון של גורד שחקים ניגן קלפטון גם את "Tears in Heaven" שנכתב לזכרו. קונצרט המחווה לבוב דילן, 1992 הדיון כאן הוא פחות בדילן ויותר בחבורה הבלתי אפשרית שהתאספה ערב אחד ב­92' במדיסון סקוור גארדן בניו יורק כדי לקוד לו קידה. אין יוצר בעולם שהיה מביא את החבורה הזאת. ולא רק שזה היה מרגש, אמיתי, מוצלח ונפלא, זה גם שודר בשידור ישיר וחי בטלוויזיה הישראלית (אני יודע כי נשא רתי ער). בחירת השירים והתאמתם למבצעים היתה נדירה. נכון ששינייד אוקונור סולקה בבוז מהבמה, אקט אנטי דילני בעליל, אבל חוץ מזה, טום פטי, קלפטון, ג'וני קאש, פרל ג'אם, ג'ורג' הריסון, ניל יאנג, ג'ון מלנקמפ, סטיבי וונדר, כריסי היינד, ווילי נלסון ודילן עצמו נתנו הופעה מהממת. רוד סטיוארט, "1993 ,"Unplugged and Seated זה קרה ממש בימים שבהם אף אחד בדעה צלולה לא ציפה מסטיוארט למשהו רוקיסטי אמיתי, ולכן היה זה כה מרעיש ונפלא שהוא חזר וכרה את הרפרטואר הוותיק שלו בגירסה אקוסטית. כולם היו כאן, כולל רון ווד, חברו מהפנים, בגיטרה, "Stay with Me" ,"Mandolin Wind" ,"Reason to Believe" ,"Maggie May" ,"Handbags and Gladrags" ואחרים. נכן שהיו כמה הערות מעליבות מצד סטיוארט בעניין תהליך ההתקרחות של נגניו, אבל למה אתם מצפים מאחד המאורות האינטלקטואליים הקטנים ביותר של הרוק? ד"ר ג'ון, 1993 ,JOHN ANTHOLOGY .THE DR ,SCOCIUOS 'MOS מאק רבאנק, הלא הוא ד"ר ג'ון, אינו הזמר הפופולרי והנחשק ביותר בפסטיבל ערד ובלילות אהבה בצמח. ועדיין, עם קולו החם והציני, שליטתו המופלאה בפסנתר הונקי טונק ושיריו הנ פלאים, הדוקטור הוא אחד הקולות הייחודיים ויוצאי הדופן בתפר שבין רוק, בלוז ונשמה. ווילי נלסון, "1993 ,"Across the Borderline בגיבוי המפיק דון ווז ובהשתתתפות בוב דילן, בוני רייט, פול סיימון וקריס קריסטופרסון, אלבום הקאנטרי חוצה הז'אנרים הזה של ווילי נלסון הישיש (בן 58 בעת ההקלטה) הוא מלאכת מחשבת של חיבורים שעולים יפה בין קאנטרי לרוק. יצירת מופת יפהפיה. צ'רלי דניאלס בנד, "1993 ,"A Decade of Hits לעתים נדמה, ולא בכדי, שרוק אמריקאי הגיע לישראל משני חופיה של היבשת בלבד ­ המערבי והמזרחי. כל מה שבאמצע הלך לאיבוד. כמובן גם צ'רלי דניאלס. לא כולו, כי "כשהשטן ירד לג'ורג'יה" ו"באמריקה", שני להיטים פטריוטיים על גבול השוביניזם הפוליטי, עברו דרך משטרת הגבולות בלי שנתפסו. בסדרה של אלבומים שתחילתם ב­74' הרקידה נציגת הרוק הדרומי המשובחת הזאת את הדרום באותם ריקודי עם של בוקרים חנוטים במכנסי רנגלר ומגפי שפיץ ובוקרות זקורות חזה. אוסף הלהיטים של דניאלס נותן את טעם הבייקון, הגריטס וסטייק הבקר העסיסי על קצה המזלג. להקת מרשל טאקר, "1994 ,"The Capricorn Years ציטוט מ"רולינג סטון ": "כלהקה מדרום קרוליינה, הפגינה מרשל טאקר שליטה במוזיקת קאנטרי אותנטית שאף להקת רוק דרומית לא הגיעה לרמתה. מתחת לצלן הכבד של לינרד סקינרד והאחים אולמן, השישיה הנינוחה יחסית הזאת יכולה לטעון לכמה מהאלבומים הטובים ביותר שעלו מביצת הבוגי באמצע שנות השבעים. מרשל טאקר הציגה רבגוניות נדירה". ואני מוסיף: כפי שקרה לרבות מלהקות הדרום, ספגה מרשל טאקר אבידות רבות בנפש, כולל מנהיג הלהקה טוי קולדוול ואחיו. האנתולוגיה מוסרת את כל מה שהקליטה הלהקה תחת התווית הייחודית לדרום: "קפריקורן". ג'רי לי לואיס, "1995 ,"Young Blood ותיק האלטע רוקרים­קאקרים, שראה ימים יפים כרעים, שמר על שתיקה רועמת שנים רבות עד הקאמבק המהדהד עם "דם צעיר". לא היה כאן ניסיון פתטי להיות רוקר צעיר בעור זקן, אלא מחזור ראוי ויאה של כישרון ותיק בהפקה מחודשת. "מתגעגע למיסיסיפי ואלייך" יכול לגרום לכל אחד לבכות, ו"דם צעיר" לא נשמע כה טוב מאז שר אותו ליאון ראסל בקונצרט למען רעבי בנגלדש. שריל קרואו, "שריל קרואו", 1996 טועה מי שחושב שהבימבו המוכשרת הזאת באה משום מקום ותבעה לעצמה מעמד ומיקום במצעד הלהיטים. שריל קרו או שילמה את חובה לרוק במלואו. היא היתה זמרת בהרכבי ליווי רבים, כולל של הנשרים. האלבום הנושא את שמה היה הפתעה נעימה. הוא היה רציני ותוקפני יותר מכל השטיקים הארוטיים של מדונה. הוא היה כבד במובן הטוב. הוא היה ממוקד ורציני ומרשים ביכולת השירה, הנגינה וההפקה. האם יש מישהו שבאמת לא אוהב את "האם זה משמח אותך"?. מחווה לסטיב ריי ווהן, אמנים שונים, 1996 סטיבי ריי ווהן, שנהרג בהתרסקות מסוק, חזר על עצמו לא מעט באלבומים רבים אך לא תמיד מחדשים, עם להקתו ההדוקה בסגנון של ג'ימי הנדריקס. ריי ווהן גם שאל מהנדריקס שיר או שניים והעניק להם חיים חדשים. כאשר חברו בי.בי קינג, אריק קלפטון, רוברט קריי, באדי גאי, ד"ר ג'ון, בוני רייט ואחרים בהשראת האח השכול ג'ימי ווהן והקליטו אלבום מחווה לשיריו של ריי ווהן, היה סך כל הפרטים גדול מהיוצר שאותו באו לחגוג. וורן זיבון, "1996 ,"I'll Sleep When I'm Dead וורן זיבון, מבכירי זמרי הגונזו האמריקאים, הוא הצנטרום של החור השחור בהשכלת המאזין הישראלי. עם עולם דימויים מקאברי, ציניות ביחס להוויה ההוליוודית שבמרכזה הוא חי, כישרון מילולי נדיר משולב ברוק לי רי ותוקפני לחלופין, זיבון הוא התשובה המוזיקלית לעיתונאי הגונזו ד"ר האנטר ס' תומפסון ("פחד ותיעוב בלאס וגאס"), שרק במקרה הוא גם ידידו הטוב. עם שירים בעלי שמות כ"פרנק וג'סי ג'יימס", "רולנד, הרובאי ללא ראש", "זאבי אדם בלונדון" ו"עורכי דין, רובים וכסף", לא קשה לנחש מה מרגיז את זיבון. האנתולוגיה הזאת היא סוג של קיצור דרך והיא מכילה 44 שירים ראויים, כולל את "דספראדוס מתחת לעלים" המכיל את אחת השורות האהובות עליי ברוק האמריקאי: "וגם אם קליפורניה תגלוש אל האוקיינוס, כמו שהמיסטיקנים והסטטיסטיקנים מנבאים/ המוטל הזה יישאר עומד על תלו עד שאשלם את החשבון". לינרד סקינרד, "1997 ,"Freebird קונצרט רוק ענקי בנבוורת, אנגליה, שאמור היה להיות משחק מכור של הרולינג סטונס, ברח מידי הבריטים ההמומים לידיה של לינרד סקינרד. בסט ארוך שלא חדל להפגיז הסתערו רוני ואן זאנט וחייליו על הקהל הבריטי המופתע ומסרו לו גירסה עדכנית שוצפת של רוק אמריקאי בגלגולו אדום הצוואר. לקח זמן עד שהבריטים הבחינו שהם נמצאים בנוכחותה של גדולה, אבל כשירד להם האסימון והגינס תפסה אחיזה, הם יצאו מגדרם. הסטונס היו כה כעוסים, עד ששקלו להישאר מאחורי הקלעים. בוב דילן, "4 .1998 ,"The Bootleg Series Vol הקלטה נדירה ומרגשת של קונצרט של דילן שהוקלט ב­17 במאי 1966 במנצ'סטר, אנגליה, וראה אור כאלבום במסגרת אוצרות העבר המשוחררים בקמצנות של דילן. האלבום הכפול מכיל את שני עבריו של קו השסע שנפער תחת רגליו של דילן כאשר חיבר את הגיטרה שלו לחשמל. האלבום הראשון אקוסטי, מה שגורם לקהל האנגלי לאהוב אותו בדציבלים גבוהים. האלבום השני חשמלי, מה שגרם לקהל לצעוק לעברו "בוגד!". מי שאוזניו אינן משוחדות יבין שלפניו אחד האלבומים החיים המרתקים של כל הזמנים. מצד אחד, הנהמה האקוסטית של "Desolation Row" ו"Just Like A Woman"; ומצד שני, גירסה חשמלית נפלאה ל"כמו אבן מתגלגלת" ו"בלדה לגבר רזה" (מיסטר ג'ונס עבורכם). בוב דילן, "1998 ,"Time out of Mind תהליך אובדן קולו של דילן ­ מהאנפוף המערב תיכוני, דרך צלצול הקאנטרי ועד המכונה לגריסת החצץ שהוא היום ­ הוא בדיקת מציאות קשה ומייאשת, המוכיחה שבסופו של דבר נכנע המוח הפורה ביותר לבגידת הגוף. בדיוק כאשר נדמה היה שדילן כבר לעולם לא ימצא את הסולם שבו מנגנת להקתו, בא "Time out of Mind" והוכיח שבבחירה נכונה של שירים המביאים בחשבון את מגבלותיו הקוליות הוא יכול עדיין להפיק את הבלדות הנרגנות והמרגשות ביותר לצד אפוס של 16 דקות, שהוא תשובה לשיר משנות השישים מאלבומו "בלונד און בלונד". רורי גאלאגר, "הקלטות הבי.בי.סי" , 1999הגיטריסט האירי זריז האצבעות, שסגנונו היה הכלאה קלטית של ג'ימי הנדריקס וסטיבי ריי ווהן, היה סוד שמור וכמוס בחייו ונשכח להרגיז במותו. הוא היה מזן הגיטריסטים שגרמו לאגדות גיטרה כקלפטון ובי.בי קינג להבהיר עד כמה קשה לנגן מתוך התת הכרה היכן שהם זקוקים להרהור מזדמן כדי לחשב לאן לקחת את סערת המיתרים.חסרי תאריכים:הרולינג סטונס, "Stripped", באמצע שנות התשעים הפיקו הסטונס מעין גירסת אנפלאגד משלהם. לא אקוסטית עד הסוף, אבל נטולת חשמל במידת האפשר. חוץ מהעובדה שליקוט השירים מהקריירה הארוכה שלהם העיד על יכולת מיקוד מופלאה, הדבר הטוב ביותר באלבום המרעיש והצלול הזה הוא סופו של האיפוק שהפגינו הסטונס יותר מ­25 שנה, עד שהרימו את הכפפה שהשליך בוב דילן וענו בגירסת כיסוי משלהם ל"כמו אבן מתגלגלת", שכה התבקשה. הוולפלאוורז, "1997 ,"Bring ing Down the Horse כשקוראים לך ג'ייקוב דילן, אתה בנו של בוב דילן והבחורות גורסות שאתה גם יפה תואר בצורה יוצאת דופן, קשה לך לצפות שהמבקרים ייקחו אותך ואת להקת הרוק הצעירה שלך ברצינות. זה מה שקרה לדילן וללהקת הוולפלאוורז שהוא סולנה ומחבר השירים המרכזי שלה. האלבום השני נדלק כשריפה בשדה קוצים. אתה יכול לזהות את קולו של האב וחלק ממניירות ההגשה והדיקציה שלו בקולו של דילן הצעיר, אבל שיריו עומדים על דעתם בזכות ולא בחסד. ג'וני ווינטר, "1994 ,"Rockn'Roll Connectionגם לבקן, גם מטקסס, גם רזה כגפרור, גם מקועקע ועם אח בשם אדגר שזינב בו עם הרכבי רוק שונים בעלי נטייה ג'אזית, התקשה ג'וני ווינטר לשמור על מקומו בקרב אגדות הרוק המיתיות. בבואך לבדוק את המהירות והמיומנות של אצבעותיו על צוואר הגיטרה כשהן משודכות לאחד הקולות הצרודים והייחודיים ברוק החשמלי ואת עוצמת הנגינה ומקוריותה של האמירה כשהיא אינה מסתירה את שורשי הבלוז שלה, ווינטר ראוי ­ ולו רק בשם יושרו האינטלקטואלי ­ לכל רשימה.