עברי על הגל הוא נאלץ להחליף את מספר הטלפון שלו כמה פעמים, וכשהוא יורד לגינה עם הכלב, הוא מגלה שמסתכלים עליו במשקפת. אבל המעריצים לא מפריעים לעברי לידר. להפך. הם ההוכחה שלו לכך שהוא שווה. כי למרות ההצלחה, לידר נשאר אותו בחור מופנם וביישן, שגר דלת ליד אמא. עד שהוא מגיע לבמה שרי מקובר 21/01/00 להקת הרוק הראשונה של עברי לידר פרצה לעולם לפני 18 שנה. לידר, אז בן שמונה וקצת, היה הזמר, המלחין, המעבד והמפיק. כל שאר חברי הלהקה ­ שכנה, בן דוד וכמה חברים, היו התפאורה. "עשינו הופעות מה­זה מדליקות", מתמוגג לידר בנוסטלגיה. "השכנה תופפה על סירים, הבן דוד עבד על המחבתות, החבר נתן ליווי עם הבקבוקים, ואני ניגנתי על מטקה. הצלחנו מאוד. כבר אז היה לנו קהל נלהב וגם מעריצות ­ אמא שלי, החברות שלה וכמה שכנות, שישבו בסלון, הקשיבו ליצירות שלנו ומחאו כפיים במרץ".מאז ועד היום הספיק עברי לידר לייסד ולפרק עוד כמה להקות עם פוטנציאל, עד שנחת עם הגרסה הסופית ב"הליקון", והפך לכוכב התורן של המוסיקה הישראלית. בתור כוכב, לידר הוא לגמרי ילד טוב הרצליה. ראשית, הוא במקור קיבוצניק. שנית, הוא גר עם אמא'לה. וחוצמזה, הוא נורא נורא ביישן.אבל על הבמה, עברי החנון הופך ללידר החיה. חסר מעצורים הוא רוקד ומשתולל, מענטז ומתפרק, קורע את הסאונד לחתיכות קטנות, מתנפל בחיבוק דוב חינני על חברי הלהקה, ומבצע, בשידור חי, מעשים מגונים מאוד עם המיקרופון.­ הכיצד?"יש משהו באורות הבמה שהופך אותי לשובב. ב מהלך ההופעה אני מאבד את כל העכבות ומשתמש, בכיף גדול, בצד הפחות מוכר של עברי לידר. זו השתוללות מוטרפת, שקיימת אצלי רק כשאני שר. בחיים אני קצת חסר ביטחון ומאוד ביישן, אבל על הבמה אני לגמרי משוחרר, לגמרי פריק".­ ומיהו עברי לידר האמיתי?"שילוב של השניים". אמא שלי היא לווייתן החיים מחייכים לעברי לידר. הוא צעיר, הוא מצליח, תקליטו הראשון, "מלטף ומשקר", נמכר ביותר מ­35 אלף עותקים, וגם השני, "יותר טוב כלום מכמעט", מתקרב לזהב. מבקרי המוסיקה מתייחסים אליו בהערכה, בני הנוער מעריצים אותו, והמבוגרים מוצאים בשיריו משהו שמדבר אל לבם. השירים שלו עוסקים באהבות וכישלונות, חלומות ושברונם, נשים וזוגיות, מציאות ודמיון. הטקסטים שלו גבוהים, והמוסיקה מקורית, ולא פשוטה להגדרה."אני לא עובד על פי הגדרות", הוא מתנצל. "אני יכול ללכת ברחוב, ופתאום לראות משהו שיקפיץ לי איזה רעיון, וישמש טריגר למשפט שיגרור אחריו משפט נוסף ושיר שלם. בדרך כלל יש לי תמונה ראשונית בראש, ואני מנסה לעצב אותה בלחן, במילים, בסאונד או בעיבוד. בכל פעם היא יכולה לצאת בצורה אחרת. פעם ברוק, פעם בפופ. לכן, אני לא אוהב שמנסים למסגר את המוסיקה שלי בתחום אחד. אני רב­תחומי. אני יוצר נטול הגדרה".­ מאיפה ההשראה?"מהחיים האישיים שלי, או ממה שאני רואה סביב. למשל, השיר 'אשה לווייתן' מושפע מאוד מאמא שלי, ובעצם נכתב עליה. אמא שלי היא לווייתן ­ נורא חזקה וגדולה במובן הנפשי, אבל יש בה גם טיפה'לה ע צב. לוויתן הוא לא נמר, הוא דג מפואר. כך גם אמא שלי. מלכותית, אבל גם פגיעה".­ חלק מהשירים שלך עוסקים בנשים מנקודת מבט נשית."כשאני כותב שירים על נשים, אני מרגיש כאשה, ושר כאשה. יש משהו טיפה משחקי בלהיות זמר. בכל שיר אתה מלביש את עצמך בתחפושת של האיש שעליו אתה שר. אפילו כשאתה שר על גבר, זה לא תמיד אתה. להיפך, בדרך כלל האני שלי מתחלף במי שאני שר עליו. לפעמים אני כותב שיר עם בית אחד על אשה, ובית שני על גבר. אני יכול לשחק עם הדמויות שבשיר, וזה משעשע אותי. בתקליט השני שלי יש שיר שנקרא 'צוחה ובוחקת'. כתבתי אותו על אשה שעדיין חולמת, ועדיין רוצה, אבל מדשדשת במקום שבו היא נמצאת. למה לכתוב עליה כגבר? למה לא לנסות להיכנס לתוך העולם שלה, ומשם לנסות להתחבר אל החוויה שלה?"אני אוהב לכתוב על נשים ולשיר מנקודת מבטן. אני חושב שטבעי ליצור ככה. אבל אנשים שואלים שאלות. היו שאפילו אמרו: 'עברי, זה מרמז עליך', ואני צחקתי, ולא היה אכפת לי בכלל. יש משהו נורא מעניין בנשים. יש בהן משהו שמגרה אותי לכתוב עליו. לנשים קל יותר להחצין רגשות, כי החברה מקבלת את זה בטבעיות. כשאני מדבר עם בחורה, ו היא אומרת לי משהו רגשי, לפעמים ההגיג שלה מוביל אותי לכתיבת שיר, כי שיר הוא, לרוב, הגיג רגשי. גברים, לעומת זאת, פחות מוחצנים רגשית, אם כי לאחרונה יש הרבה מאוד גברים שמונעים רגשית, ובכלל לא מתביישים בזה".­ השיר "מרי לנצח" עוסק בגבר שמשתוקק ללבוש בגדי נשים. איפה אתה בחוויה הזו?"הרעיון של 'מרי לנצח' בכלל לא קשור אלי. היו שמועות שאני אוהב ללבוש בגדי נשים. ולמרות זאת אני יכול להבטיח לך, שאף פעם לא ניסיתי ללבוש את השמלה של אמא שלי. סורי שאני מאכזב. אני אוהב בגדי גברים יפים עם טאץ' אופנתי".­ אז מי זה מרי לנצח?"לפני כמה שנים ראיתי סרט איטלקי מצוין שנקרא 'מרי לנצח', והיתה שם דמות שהקסימה אותי. זה היה גבר שנורא רצה להפוך לאשה, והיה כל כך מסכן, כי הוא לא הצליח. אז הוא לבש בגדי נשים, וקיווה שאיזשהו נס יהפוך אותו לאשה. יום אחד נזכרתי בו, וכתבתי לו שיר". משחקים של ילדים על אף שהוא יוצר מחונן, יפה תואר, נעים שיחה וטוב שכל, ההצלחה והפרסום לא הרסו אצל לידר את הענווה הבסיסית. לא רק שהוא אינו יהיר, הוא אפילו מופנם למדי, וקצת קשה לדובב אותו. הוא מתנסח בזהירות, ובורר את משפטיו הקצרים בקפידה ובקמצנות איומה. בשנה האחרונה הוא חי בתל­אביב, דלת ליד אמא, מעבד שירים ישנים וחדשים, ומשקיע את רוב כספו בהרחבת האולפן המקצועי שבנה בביתו, והפיכתו לחדר הקלטות מצויד ומשוכלל. בין שיר לשיר הוא מלחין נעימות ללהקות מחול נחשבות, בראשן להקת "בת שבע", וכחובב ספורט מושבע, הוא מבלה שעות ארוכות ברכיבה על אופני מירוץ מקצועיים. בחודש האחרון אף הוזמן להפיק תקליט חדש לשרון חזיז, מטלה שהסתער עליה בהתלהבות רבה."חזיז היא נורא נחמדה ונורא יפה ונורא מוכשרת", הוא אומר. "יש לה הרבה דברים חכמים להגיד, היא לא פושרית, היא מאוד מעורה במה שמתרחש באולפן, והכי חשוב, היא מבשלת שחבל על הזמן".הוא או­טו­טו בן 26, ונולד בקיבוץ גבעת חיים מאוחד. כעבור כמה שנים התגרשו הוריו, ובגיל חמש עבר עם אמו, אחיו ואחותו להרצליה. בערך באותה תקופה נוצר החיבור הראשון בינו לבין המוסיקה, כשאמו שלחה אותו ללמוד פסנתר אצל מורה אנגלי קפדן. "קראו לו סם, והוא היה איש מדליק, עם מונוקל על העין ומרצדס ענקית וישנה. הוא תמיד לבש חליפות כבדות, גם באמצע הקיץ, ולימד אותי יצירות קלאסיות לפסנתר. מאוחר יותר, התחלתי ללמוד נגינה גם על אורגן".­ מתי חל המעבר מקלאסיקה לרוק?"בסוף בית הספר היסודי ייסדתי להקת רוק וקראתי לה 'פיפס'. היינו נורא מצחיקים ונורא תמימים ואהבנו להופיע ולהתפרע. מאוחר יותר, לקראת סוף התיכון, כבר היתה לנו להקה ממש רצינית. הופענו במועדון 'רוקסן' בתל­אביב, ובעוד כמה מועדונים, והצלחנו מאוד".עם סיום התיכון התפרקה הלהקה, וחבריה התגייסו לצבא. גם לידר התגייס, אבל החזיק מעמד חודש וחצי בדיוק. "חשבתי שאוכל להתפתח בתחום שלי בלהקה צבאית, אבל לא התקבלתי. האמת היא, שכבר באודישנים, הרגשתי שאני לא מציע סוג של מוסיקה שמנהלי הלהקה הצבאית רוצים. הם חיפשו מישהו שבקי בשירים ישראליים, אבל אני לא ידעתי לנגן אפילו שיר ישראלי אחד. אז ניגנתי להם שיר שלי, שהלחנתי לבד, וזה לא התאים להם."בסוף, שלחו אותי לתפקיד צבאי ג'ובניקי, שלא התאים לי. חשבתי שאני יכול להיות הרבה יותר פרודוקטיבי ל סביבה אם אעשה משהו אחר, ועזבתי. הייתי אז בן 19 וקצת, ותכננתי לנסוע לארצות­הברית, ללמוד כתיבת מוסיקה לקולנוע. התחלתי להתכתב עם אוניברסיטאות באמריקה, שלחתי להם קלטות עם השירים שלי, אבל בסוף נשארתי כאן".­ למה?"הלימודים היו נורא יקרים, ולא היה לי מספיק כסף. לכן נשארתי בבית והתחלתי לעבוד קשה ולחסוך כסף לנסיעה וללימודים. ואז, כמו באגדות, התחילו לקרות לי כל מיני דברים טובים, שסילקו הצדה את חלומות חו"ל. התחלתי לכתוב מוסיקה ל'בת שבע' ולעוד להקות ריקוד. כתבתי כמה שירים, הקלטתי אותם עם חברי הלהקה, ושלחתי אותם לחברות תקליטים גדולות. כמו כל יוצר שחולם על הכרה, קיוויתי שיחזרו אלי. בוקר אחד אני מרים את הטלפון, ואודי הניס מהליקון על הקו. הוא אמר: 'שלחת חומר טוב. שווה שניפגש'".­ התרגשת?"תיארתי לעצמי שאני הולך על משהו גדול. מצד שני, ידעתי שלא מקבלים טלפון מהליקון, והופס, אתה כוכב. מדובר בתהליך ארוך, שנמשך לפחות שנתיים. שנה עד שחותמים חוזה. עוד שנה לוקח להפיק תקליט, ועוד חצי שנה חולפת עד שהשירים יוצאים לרדיו. זו דרך ייסורים מקובלת, ואני, שידעתי עליה, התאזרתי בסבלנות".הפריצ ה הגדולה היתה בגיל 24. הדיסק הראשון, "מלטף ומשקר", זכה להצלחה רבה, ושנה לאחר מכן יצא הדיסק השני "יותר טוב כלום מכמעט", והפך אף הוא ללהיט. לידר הוזמן לתוכניות טלוויזיה, התראיין בהרחבה בעיתונות, ולאט לאט הפך לפנים מוכרות בנוף המוסיקה."הפרסום בא לך בהדרגה", הוא אומר. "בהתחלה, לא מזהים אותך ברחוב, אבל הקול שלך מוכר. אחר כך מתחילים לזהות גם פנים, אבל לא מקשרים לשם. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים: 'בוא'נה, הפנים שלך מוכרות. אתה לא... אתה לא איזה מפורסם אחד?'. בכל פעם זה נהיה יותר ויותר צפוף. כשאתה מתחיל להופיע בשש תוכניות אירוח ובארבעה עיתונים שונים, כולם כבר זוכרים אותך הרבה יותר טוב".­ וזה מביך?"לרוב זה נחמד. אבל לפעמים אנשים עוצרים אותי, לוחצים לי את היד, מחבקים ומנשקים אותי, ואני חושב לעצמי, רגע, רגע, מה הקטע, הרי אני בכלל לא מכיר אתכם. יש אנשים שנורא חשוב להם לשתף אותי ברעיונות שהם מצאו בשירים, גם אם מדובר בכל מיני פרשנויות שבכלל לא חשבתי עליהן בזמן הכתיבה. אבל לא אכפת לי, כי זה יופיו של שיר, שאפשר לראות אותו בכל מיני צורות. אם זה בא ממקום טוב, אז אחלה. לפעמ ים אנשים ניגשים אלי ואומרים: 'עברי, היינו מדוכאים ומדופרסים, הרגשנו רע, והשירים שלך עשו לנו טוב על הנשמה'. בכלל, בזמן האחרון אני מרגיש שכמות המעריצים שלי גדלה, ויותר אנשים מזהים אותי ברחוב".­ טפו, טפו."מעריצים נורא מלטפים לי את האגו", מסמיק לידר. "הערצה היא הכרחית למי שעוסק ביצירה. מדהים איזו כמות של חוסר ביטחון יש במקצוע שלי, ועד כמה אני תלוי באהבת הקהל. ככל שאני יותר מצליח, כך אני הופך ליותר תלוי בהערצה הזו. היא ההוכחה לכך שאני שווה. לפעמים, כשאני חושב על זה לעומק, אני מתחיל לפחד, כי אני מבין שבלי המעריצים אני לא שווה הרבה, ושמערכת היחסים שלי עם הקהל היא דו­צדדית. האנשים שנהנים מהמוסיקה שלי ואוהבים אותי בגללה, בכלל לא מעלים על דעתם, שאני צריך אותם הרבה יותר משהם צריכים אותי."פעם ישבתי במסעדה, ולקראת סוף הארוחה יצא אלי הטבח, והתחיל לדבר איתי על השירים שלי. הוא ניתח אותם, אמר לי מה הוא חושב עליהם, ובסוף הוא אפילו צ'יפר אותי באיזו גלידה טובה. דברים כאלה מנפחים את האגו, מחזקים את הביטחון העצמי שלי, והופכים אותי למאושר".­ ועשיר?"אני מסתדר, ברוך השם, אבל אל ת חשבי שאני מרוויח מיליונים. יוצרים בישראל לא נוסעים ברחובות עם מרצדס פתוחה. אפשר לומר שאני חי טוב. אני קונה ציוד לאולפן הפרטי שלי בבית. אני מתעמל בקאנטרי, מבקר הרבה במסעדות יקרות, הולך לקניות חופשי, רואה סרטים והצגות, ובינתיים, טאץ' ווד, לא סופר את הגרושים".­ מעריצים מטרידים אותך?"עקרונית, המעריצים הם חבר'ה טובים. מדובר בעיקר בקבוצות של ילדים ובני נוער, שמחכים לי מתחת לבית, מנסים לדבר איתי, לשאול שאלות, להסתחבק. אני נחמד איתם. משתדל להיות חברותי, ובסך הכל אני אפילו נהנה. גם אחרי ההופעות יש הפנינג שלם של מעריצים ומעריצות. לפני כמה חודשים הופעתי באילת, ובכלל לא חשבתי שהם יגיעו עד שם. שכבתי לי על החוף, משתזף, מבסוט, ופתאם פקחתי עינים וראיתי את כל החבורה, עומדת מולי וצוחקת. הרגשתי מה­זה טוב."אבל לפעמים גם המעריצים עוברים איזה גבול, ואז אני הרבה פחות נהנה. למשל, כשאני יורד לגינה עם הכלב, וקבוצה של ילדים עוקבת אחרי עם משקפת. אז אני מתעלם מהם, והם הולכים באיזשהו שלב. גם את מספר הטלפון שלי בבית נאלצתי להחליף כמה פעמים. ילדים היו מתקשרים אלי, אומרים שלום בקול מצחיק ומציקים . זה היה מטריד קצת, אבל לא ממש מעצבן, כי זה רק משחקים של ילדים, ובסך הכל גם אני הייתי לא מזמן בגיל שלהם".­ ואת מי אתה הערצת?"את יהודה פוליקר, ריטה וברי סחרוף. היום, ההערצה הפכה להערכה אמנותית, אבל גם כשהייתי ילד לא הטרדתי אותם, ובוודאי שלא קפצתי עליהם וחיבקתי ונישקתי אותם". שיחשבו עלי מה שרוצים הם משפחה אמנותית, משפחת לידר. אחיו הגדול של עברי, עמיאל, 40, כוריאוגרף וחי בארצות­הברית, ואחותו, רעיה, 33, עובדת בתיאטרון הקאמרי. "אצלנו בבית כולם קשורים, איכשהו, לאמנות", הוא מציין.­ ומה הם חושבים על המוסיקה שלך?"הם מבסוטים מאוד. אני חושב שהם אוהבים את המוסיקה שלי. אמא שלי מאוד מעורבת בכל מה שקורה בחיי, והיא די מבינה בתחום. כשאני מסיים לכתוב שיר, אני משמיע לה אותו, והיא מחווה את דעתה. יש לי ולאמא שלי תחושת ביחד מאוד עמוקה. היא חברה טובה שלי, ובגלל שהיא מאוד מקורית ופתוחה, יש לה תפקיד נכבד בשירים ובחיים שלי. אמא בעניינים, אבל אבא קצת פחות, בגלל שאני לא גר לידו ומתראה איתו מעט. אבל אני מניח שגם הוא מרוצה מהמוסיקה".­ יש לך חברה?"לא".­ מרננים שאתה גיי."אני לא מאשר, ולא מכחיש. מצדי, שיחשבו עלי מה שרוצים. פעם מצמידים לי רומן עם אשה, ופעם מצמידים לי רומן עם גבר. אין כמעט מישהו על הבמה ששר איתי, ושלא הצמידו לי רומן איתו. הרינונים האלה הגיעו גם אלי, אבל לא אכפת לי. זה כאילו סוג של משחק, שהוא, במידה מסוימת, אפילו מחמיא".אין זו הפעם הראשונה שלידר, בד רכו החיננית, משמר את הערפל המכסה על נטיותיו המיניות. לפני שבועות אחדים, כשהתארח בתוכניתו של טל ברמן, "פרפר לילה", מצא לידר את עצמו מול שאלה דומה, ענה כי שיריו הם "מהחיים", ופחות או יותר סגר את הנושא. וכך גם עכשיו."החיים האישיים שלי הם פרטיים לגמרי", הוא אומר ומיד מסתער על צלחת המרק שלו. אחרי המוסיקה, הקולנוע והספורט, האהבה הגדולה של לידר היא האוכל. לידר, הרזה עד כדי סגפנות, אוהב לאכול טוב. פסטה, פירות ים, בשר אדום, פאי תפוחים, הכל הולך. אחרי האוכל, לידר יקנח יפה את פיו במפית צחורה, ויחזור אל האולפן שבבית. חיי הזוהר לא מעניינים אותו. מסיבה זו הוא מקפיד להדיר רגליו ממסיבות, פבים, דיסקוטקים, וכל שאר טובה הלילי של תל­אביב. "אומנם אני מתעסק במוסיקה, ואפילו קצת סלבריטי", הוא אומר וצוחק בשובבות, "אבל זה לא מחייב אותי להתחבר אל הברנז'ה. אני חי לי בעולם הישן והטוב, מצויד במעגל חברים, שבבסיס שלהם הם פשוטים נורא. ממש ממש כמוני".