 | | | בעקבות אטלס | |
|  | | מרוקו היא ארץ ערבית השונה מארצות ערביות אחרות: תרבותית, פוליטית, וגם ביחסה לישראל: שאף- פעם לא היה עויין. מקום חשוב בטיול תופסת יהדות מרוקו: קהילה בעלת מורשת מפוארת | |
| | | | |  | צלילים נוגים עלו מן ה'עוד' שעל מיתריו פרטו אצבעותיו של עלי. חוסיין, לצדו, ניגן עלי רבאכה והוסיף נופך עליז משהו לעצבות הנעימה של המדבר. מכוסות התה עלה ריח חריף של נענע, שהעניק למשקה טעם מוזר. מתוק ומר.גברי הטוארגים, הבדווים הכחולים של מרוקו קיבלו אותנו בחמימות רבה. נשותיהם, רעולות למחצה, הציצו בנו בביישנות ונמלטו בצווחה בכל פעם שמישהו כיוון לעברן את מצלמתו. בעבר הלא רחוק, הסתובבו רק הגברים בפנים רעולות, כפי שהם נוהגים לעשות עד היום בצ'אד הסמוכה. גברים רעולים אלה היו עמוד התווך במחקרה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, שניסתה להוכיח כי הרעלה איננה בהכרח אלמנט משפיל, אלא דווקא מכבד.האנשים כחולי הגלימות השלימו ספקטרום שלם של צבעים. סלעי גרניט אדמדמים, חול מדברי צהבהב והרבה הרבה ירוק. המצוק הצחיח נופל בתלילות אל גוש חיים ענק, המורכב מתשבץ של צבעי ירוק. נאת המדבר של אתמנסור (Ait Mansur).הדרך לאתמנסור התחילה בעצם הרבה קודם. שוחחתי על מרוקו עם חבר יוצא קיבוץ, ג'ינג'י, שייתכן מאוד שבגלגול הקודם היה מרוקאי. לא סתם מרוקאי אלא ברבר בן ברבר. ששורשיו היו נעוצים בעומק אדמתה של מרוקו, מאות ואולי אלפי שנים לפני שהגיעו לכאן בני ערב. רציתי לשמוע על מקום מיוחד, הרחק מנתיבם הכבוש של המטיילים, משהו מן הדברים ששנינו אוהבים באמת. חברי חייך ופלט מלה אחת, מבלי לפרש: אתמנסור.אחרי עשרה ימים של טיול במרוקו, אחרי שסיירנו באגמים הכחולים שבהרי האטלס. במפלי המים ברמות הנמוכות הנקראות מסטה (Meseta), המכוסות במרבד צפון וצבעוני של פרחים, שחינו בחופי הים החוליים של אגדיר הגענו אל הרי האנטיאטלס שבדרוםמערב המדינה ברגע שראיתי את הבולדרים האדומים, שמשך אלפי שנים גולגלו ביד נעלמה מראשי ההרים, הבנתי למה הוא התכוון: הפסגות האדמדמות של הגרניט, הזכירו לי, כמו לו, את הימים היפים של סיני.תחושה חמימה של נוסטלגיה שטפה אותי פתאום. הזיות סנטה קתרינה התאימו לנוף הפראי שמסביב. הזכרונות והכיסופים ערבבו באורח פלא את המוסיקה המקומית עם השירים הרוסיים שנהגנו פעם לשיר סביב המדורה, בין הרי הגרניט, בנאות המדבר של סיני. דומה שגם אני, דור שלישי בארץ, נכד ליוצאי תימן ורוסיה, מוצא במרוקו את שורשי.בחביוני הרי האנטיאטלס נמצאת טפראות (Tafraut), עיירה ברברית ציורית שבתיה ורדרדים, הנ חבאת לצל גושי סלע ענקיים שדומה ועוד רגע יימחצו אותה על יושביה. השמים היו כחולים ללא עב, ועל הכל היתה נסוכה שלוות המדבר. ליד טפראות, עמק אמלן ובו כפרים קטנים מוקפי עצי פרי מטופחים וגנים המושקים בתעלות. כפרים הדומים לכפרים הרריים רבים ברחבי העולם השלישי, אך בהבדל אחד גדול: אלו כפרים ללא גברים. זהו עמק שכל תושביו הם נשים, ילדים וזקנים.הגברים בגיל העבודה נמצאים בקזבלנקה, רבאט או מרסיי, ופעם בשנה הם שבים לכאן לחודש ימים ומביאים עמם פרנסה למשפחה, מתנות לילדים, נשיקה לבן שנולד בהיעדרם ומעט רומנטיקה, שמן הסתם תוביל לילד נוסף בשנה הבאה.מהעמק, בדרך הררית ומשובשת המתפתלת מעל צוקים רמים, לצד נחלים זורמים ובתחתיתם של גאיות, הגענו אל אתמנסור. קילומטרים רבים של דקלי תמר, בוסתנים קטנים של פרי הדר ונשירים, גניירק מטופחים בקפידה ומספר משבצות זרועות חיטה. כל סנטימטר מעובד בסבלנות, באהבה. פיסה צפופה, רוחשת חיים בלב מדבר. אנו פוסעים בשורה עורפית. איש איש ומחשבותיו. אחרכך התברר שכולנו חשבנו על דבר דומה: "לא יאומן, אנחנו במרוקו, בלב המגרב"...זו לא היתה הפעם הראשונה שצבטנו את עצמנו בת דהמה. זה קרה לראשונה כשרגלינו דרכו במישורים היםתיכוניים, הפוריים, של מרוקו. בארץ ההספרידות, שומרות כדורי הזהב אולם חיפש הרקלס. כשהגענו למקום בו לפי המיתולוגיה היוונית עמד אטלס ונשא בדממה את היקום, חשנו שחלום נוסף מתגשם.בפעם השניה חשנו כך בקזבלנקה, שהיא כמעט האסוציאציה המיידית למשמע השם 'מרוקו', מושא לגאוות בני הארץ ויוצאיה. קזבלנקה היא מרכז העצבים של מרוקו, ובה רחובות סואנים, מרכזי קניות בעלי חזות צרפתית ושרשרת ארוכה של בתי קפה. האמת היא, שקיים פער עצום בין שמעה של העיר לבין מה שהיא יכולה להציע לתייר. למעט המסגד החדש, הגדול בעולם, אין בה אתרים היסטוריים, לא ארכיטקטורה מעניינת ואפילו לא נופך של אקזוטיקה. שום דבר ממה שיכול לעניין את התייר. בכל זאת, כאן, מול בתי הקפה המפוארים, לאורך הטיילת ובכיכרות מרגישים ביתרשאת: אנחנו במרוקו.זוהי ארץ ערבית השונה מארצות ערביות אחרות, תרבותית, פוליטית, וביחסה לישראל, ארץ שאףפעם לא היתה עויינת. ישראלים המשוטטים ברחוב, נשאלים לפעמים "מאין אתם". "מפריז" עונה אחד, "מספרד" עונה חברו, ולאחר חילופי משפטים נפרד מהם השואל בברכת "בוקר טוב" בעברית צחה...אפשר, אולי, להסביר את היחס האמיוולנטי של מרוקו לישראל, על רקע ידידות מסורתית של בית המלוכה והיהודים, או אולי על רקע אמביציות פוליטיות של המלך חסן ה2, להוביל את מהלך השלום.המגרב, "צפון אפריקה" בפי הערבים, רחוק מארצות ה"משרק", המזרחהתיכון, מבחינה גיאוגרפית, היסטורית, אתנית ובמיוחד מנטאלית. הרעיון לטייל בארץ ערבית מזמן התלהבות השמורה בדרךכלל לבלתי אפשרי. לראות ערבים לא כפועלים ולא כאויבים, גם לא כבעיה, אלא בציבור גודל של אנשים: בני אדם טובים ורעים, רחבילב וחמדנים, עם אהבות ושנאות, יתרונות וחולשות. האוכלוסיה במרוקו מורכבת מערבים ומברברים. קשה להגדיר מהם 'ברברים'. קל יותר לומר מה הם לא. הם אינם ערבים. מעבר לגורם משותף זה, מדובר בשלוש קבוצות הטרוגניות, הנחלקות ל600 שבטים, השונים זה מזה באזורי המחיה, בתרבות החומרית, בשפה ובפולקלור. הברברים לא עשויים מיקשה אחת. יש מעט מן המשותף בין יושבי הריף לנוודי הסהרה.האוכלוסיות השונות מציגות כלפי חוץ חזות אחידה ומלוכדת, מרוקאיםמוסלמים, אך בעין בוחנת ניתן לחוש אצל הברברים התמרמרות על התנשאות הערבים מעליהם. פה ושם נתקלים בתחושה של קיפוח המהולה בגאווה על מוצאם. הברברים מפוזרים עלפני כל שטחה של מרוקו, בהרים ובעמקים, בכפרים, ואפילו בערים. במקומות רבים קיימת השפעת הדדית של האוכלוסיות, מה שהופך את הסיור במרוקו למורכב יותר, מרתק יותר.מרוקו היא מלוכה אמיתית. המלך חסן ה2 היה מאחרוני המלכים האמיתיים בעולם. לא מדובר כאן במלך סמלי כדוגמת האנגליה או דנמרק, אלא במלך שמעבר למנעמי החצר וגינוני הטקס, נהנה מסמכויות ועוצמות בלתי מוגבלות. בכל מקום: על הגבעות החשופות ועל קירות המסגדים, מתנוססת סיסמא המכריזה שוב ושוב על "השילוש הקדוש": האל, המולדת והמלך. אדם שידו בכל ועל פיו יישק דבר, מלך כמו באגדות.מקום חשוב בטיול תופסת יהדות מרוקו. מדובר בקהילה בעלת מורשת מפוארת, עם חיי יצירה רבישנים, שתרמה תרומה מכרעת להתפתחות השפה העברית. ידועים בה שמות כמו אבן חיוג, אלפסי ובן לברנט. חיה פה קהילה בת 350 אלף איש שעזבה, למגינת לבם של המקומיים והשאירה אחריה חלל ריק.היהודים הגיעו למרוקו בעקבות הפיניקים, מייסדי קרתגו. הם השפיעו והושפעו, שגשגו ונרדפו, קיבלו תגבורת רוחנית מרשימה עם הגעת מגורשי ספרד, נאבקו בהם עד שיד האחרונים היתה על העליונה, סבלו מפוגרומים לפרקים, אך גם תפסו עמדותכוח פוליטיות וכלכליות.המשבר הרוחני שמדובר בו רבות כלכך, לא החל עם עלייתם ארצה אלא קודם לכן. המסגרת המשפחתית והקהילתית התרופפה עם הגעתם של הצרפתים והמודרניזציה שהביאו עמם. התרבות המעודנת החדשה אפשרה לעזוב את הדת מבלי לצאת לשמד, מה שהוביל אצל חלקים להשכלה ופלורליזם, ואצל אחרים למשבר ואובדןדרך. יוצאי מרוקו מתרפקים לעתים על העבר, כדרכם של מהגרים ודרכם של זכרונות, שהם צובעים בוורוד חיים שבמקומות רבים היו מלאים באפור. סיבה טובה לצאת עמם, לחזור ולחפש את שורשיהם, שהם בעצם גם שורשינו.שרידים לקהילות יהודיות שהיו במקום, מוצאים במרוקו אפילו בעיירות הנידחות ביותר. מבקרים רבים שבים ומתארים מחזה החוזר על עצמו: המקומיים מקבלים את המבקר בסבר פנים יפות, מוליכים אותו לבית הוריו, הוא נרגש ולעתים פורץ בבכי, שלפעמים מדביק גם אותם.עבור מטיילנו אלברט, היווה הטיול מעין עליה לרגל, חזרה לקהילה שוקקת בכפר מלא חיים. לאחר 14 יום של ציפיה מתוחה, הגענו לכפר הולדתו ארפוד (Erfud) שבנאת המדבר תפילאלת (Tafilalt) אלברט ירד מהאוטובוס בפיק ברכיים ואץ כאחוז תזזית להנציח במצלמתו להביא הביתה, מה שהשאיר בארפוד לפני 30 שנה, יחד עם נעוריו. הביקור הסתיים במפחנפש: מהר מאוד התברר לו שממרחק הזמן התווסף למקום מימד של זוהר ופאר. אלברט רצה לחזור למשהו שלא קיים. ליוויתי אותו באכזבתו, ולרגע לא ידעתי אם לבכות עמו את אותו עולם שהיה ונעלם, או להתנחם בכך שזוהי בעצם תכלית הציונות.מרוקו היא ארץ גדולה ששטחה, יחד עם סהרה הספרדית, הוא למעלה משבע מאות אלף קמ"ר, גדולה מישראל פי 35! היא נמצאת בקצה הצפונימערבי של אפריקה, אך נחשבת, בצדק, לאי בין היםהתיכון, האוקיינוס האטלנטי ואוקיינוס השממה של הסהרה המדבר הגדול ביותר בעולם.מלבד הסהרה, בולטים במרוקו ארבעה רכסי הרים, וכולם שייכים למערכת הרי האטלס שרשרות של הרים צעירים בקצה היבשת הקדומה. צפונית מכולם היא שרשרת הריהריף. הרים גירניים גבוהים וירוקים, המשכם של הרי ה"סיירהנבדה" שבדום ספרד. ההרים זרועים כפרים קטנים המסויידים בלבן. היפה שבכפרים הוא שפשואן (Shefshuan), כפר שסימטאותיו הלבנותכחלחלות בוהקות בניקיונן, מטופחות להפליא, ומזכירות מאוד את אלו שבדרוםספר ד. "טיפו אנדלוז" קוראים להן התיירים הספרדים.דרומית להריהריף, מעבר לאגן הפורה של הנהר הגדול סבו (Sebu), מתרוממים הרי האטלס התיכון. רכס המגיע לגובה של 3,340 מ', וידוע, בין היתר, במפלימים, שמורותטבע, אתריסקי ויערות ארזים. טיול ביערות הארזים, בין מטליות השלג שעוד לא נמס, לקול צרחותיהם של הקופים המלקטים מזון, מנוגד בקוטביות לסהרה, לאנטיאטלס, לחוף.בלב היערות, לחוף האגם, נמצאת איפראן (Ifran) עיר בעלת חזית אלפינית, שאלמלא כמה ברברים לבושי ססגונים שפסעו ברחובותיה, ניתן היה לחשוב שאנו בשווייץ. מעל הקסם המיועד הזה מתנשא ארמונו של חסן ה2. כאן אירח את ידידו שמעון פרס.יתכן שהמציאות נראית פשוטה יותר והבעיות פתורות יותר מחלון הארמון הנשקף להרים. מדרום להרי האטלס התיכון מתרוממות הפסגות המושלגות של האטלס הרס. גבוה מכולם הוא ג'בל טובקאל (Tubkal), המתנשא לגובה של 4,165 מ'. הפסגה הגבוהה במרוקו. גבוהה גם בסנטדרטים שוייצרים. בדרך להרים מטפסים בנופים חומים יבשים, ההולכים ומוריקים על העליה בגובה. הטרסות נהיות תלולות יותר; הכפרים קטנים ומכונסים יותר; התושבים הססגוניים ידידותיים יותר.אילו הם השלוחים תושבי ההרים. "שלוח" היא מילה שהוראתה המקורית היא כינוי של כבוד, וכיום היא כינוי גנאי שמשמעותו כפרי, בור, פרא. גבוה בהרים, רכבות כבלים, המובילות לפסגות גבוהות יותר, הצפות אל נוף אינסופי של שלג עולמים, תחושה משכרת של הוד קודמים.בחלקם הדרומי, הנמוך, של ההרים, מתחרים קניונים ענקיים. הדאדס (Dades) המפלס את דרכו בין מצוקים גירניים, המעיקים על המטייל מגובה אנכי של אלף מטרים, והטודע'ה, שהבלייה חוללה נפלאות בסלעיו ויצרה בהם גן של פסלים. מעבר להרי האטלס הרם, ומעבר לעמק הסוסג (Sous), מתרומם הרכב של הרי מול האטלס, שכבר הוזכר, ומעבר להם משתרע האינסוף. המישורים זרועי הסלעים של הסהרה.למרות שסבורים בטעות כי מדובר בים של חולות, ולמרות שאכן קיימות בסהרה דיונות ענקיות יפהפיות, הרי הוראת השם "סהרה", סחרא בערבית, היא סלע. זהו מדבר של סלעים, שפה ושם פזורות בו מספר נאות מדבר, איים של תקוה בלב הישימון.חופי הים התיכון, האטלנטי, העמקים הפוריים, המסטה, ההרים והמדבר כולם חלק מהפסיפס העצום, הרבגוני, ששמו מרוקו. לא רק הנופים משתנים בקיצוניות מטנג'יר (Tanger) שבצ פון עד לשווקי הגמלים של גוילימין (Guilimin) שבדרום.גם הארכיטקטורה, הלבוש ואורחות החיים משתנים מאזור לאזור. בקזבלנקה גורדי שחקים; בהרי האטלס נצמדים לצלע ההר בתי חומר חומים; בצפון הארץ בונים מלבנים וערי האוקיינוס האטלנטי צבועות בלבן ובטורקיז; העיר פס כחלחלה, מרקאש אדומה ולמקנס גוון ירקרק כלשהו. התלבושות המסורתיות משתנות מאזור לאזור, מעמק להר, מכפר לכפר ומשבט לשבט.ההבדלים העצומים באים ליד ביטוי בריבוי דיאלקטים ובהשפעות תרבותיות שונות. באזור הצפוני ניכרת עד היום ההשפעה הספרדית, וברוב המדינה ההשפעה הצרפתית. החברה המרוקאית בנויה רבדיםרבדים, קבוצותקבוצות. לא רק ברברים מול ערבים, אלא גם אזור מול אזור. האוכלוסיות מאוד ברורות, ומגדירות את עצמן "מרקאשים" "מקנסיים", "רבאטיים" ועוד.חצר המלוכה, מבחינתה, מנסה להפגין חזית אחידה: כולנו ברברים, מוסלמים. האיסלם המרוקאי שונה מהאיסלם הערב המוכר לנו בארץ יש בו הרבה השפעה ספרדית, השפעה אפריקאית, הרבה מאד השפעה ברברית והשפעה דרוישית של המיסטיקנים המוסלמים. ההשפעה באה לידי ביטוי בקברי הקדושים, מוסלמים ויהודים, המציפים ממש את המדינה. מונים במרוקו 700 קברי קדושים יהודים, מספר קברי קדושים נוצריים אלפי קברי קדושים מוסלמים ופעילות רבה של עליות לרגל (זיארה), המתרחשת סביבם. כל קדוש כמעט זוכה להילולה. ביום מותו, יום כלולותיו עם האלוהים, נוהרים אליו חסידיו, מקריבים קורבנות, נודרים נדרים ומרבים בתפילות ובקשות.כמה קברי יהודים מושכים אליהם עולירגל מוסלמים, כמו זה של להסולליקה, נערה שסרבה להתאסלם ולהינשא למלך, ומתה על קידוש השם. כמה קדושים יהודים, כמו ר' חיים פינטו, רבי שלמה בלחנאס, רבי אבן עטר והמפורסם מכולם רבי עמרם בן דיוואן, זוכים להילולות ענק, המושכות צליינים ומבקרים מכל העולם. חלק מן הקדושים היו שד"רים (שלוחי דרבן), שהגיעו במאות הקודמות למרוקו כדי לאסוף תרומות עבור יהודי ארץ ישראל. חלקם, שנפטרו במרוקו, הפכו לקדושים.פולחן הקדושים הברברים מגיע לשיאו במווסמים. "מווסם" הוא עלייה לרגל המונית, הקשורה לעתים לסיומה המוצלח של עונה חקלאית; הכוללת גם יריד גדול, שירה וריקודים בתלבושות מסורתיות. בעבר הלא רחוק, נהגו נשות הכפרים דרכם עברו השיירות, לארח את עולי הרגל ולהעניק להם מחסדיהן. המנהג כנראה עבר מן העול ם לצערם של כמה מטיילים, אך חוקרים צרפתים מראשית שנות העשרים, מתארים כיצד יוצאות השערות, נשואות כרווקות, ומזמינות לביתם את הגברים, להם אסור היה לסרב. עד היום שונים הרגלי החיזור בכמה משבטי הברברים, ממה שמקובל בארצות האיסלם: הנערות נועזות יותר ולא מהססות להביע את רצון ברמזים עבים ואף יותר מכך. באחד הטיולים, כשחנינו במרכזו של כפר קטן, ניגשה אלי נערה כבת 16 ושאלה אותי אם חברי לג'יפ נשוי, כאשר התברר לה שלא, ניגשה אליו וללא כחל ושרק, הזמינה אותו לסעוד עמה ארוחת צהריים בביקתתה, לאחר שהתאושש מתדהמתו, הציע שגם אני ושותפתנו למסע תצטרף. הנערה לא התבלבלה ובטון נשי פגוע, השיבה לו שעדיף שלא יבוא בכלל... לא נותר לי אלא להציע ללגום תה באווירה של פיוס, בעוד ילדי הכפר אופפים אותנו ביללות חתונה.אחד הדברים המרתקים בביקור במרוקו הוא ההתמודדות עם הרחוב. קיימת אוכלוסיה רחבה שמתפרנסת מתיירות, והמתקפה על התיירות ממש לא תיאמן. המקומים עטים על התייר במתקפות חסרות תקדים, גם בהשוואה לארצות אחרות בעולם השלישי. בסמטאותיה של טנג'יר ראיתי מטיילים מתקרבים לאיבוד שליטה, נוכח המוכרים והקבצנים העטים ע ליו מכל עבר.הם רגישים מאוד לשפת הגוף של העוברים ושבים, להבעתם, לאינטונציה, ולא מהססים להשתמש בהן לצרכיהם, אך ללא אלימות. זוהי ארץ רגועה ששליטיה מקפידים על שלומם ורווחתם של התיירים. פעמים רבים אני נשאל איזו עיר אני מעדיף במרוקו, ותמיד מוצא את עצמי מתלבט בין פס למרקאש.בפס (Fes) אני אוהב את השילוב שבין הסגנון הקרייווני (טוניסאי) לאנדלוסי. את הבאזאר, שהוא אולי המרגש בעולם, את עושי הגבינה, מפטמי האפרוחים ובעיקר את הבורסקאים, מעבדי העורות, מלאכה ההולכת ונעלמת מן העולם. נערים מגרדים עורות בשומן, שיער ולכלוך, וטובלים אותם בבריכות. שבמימיהן מעורבבים חומרים מרככים, מסוגים שונים. רסק ספלולי אלונים, סיד, פירות אוג הקרוי על שם הבורסקאים, וצואת כלבים, שבאים לידי ביטוי בצבעים שונים ובעיקר בצחנה החריפה.פס היא גם שוק הצמר, שוק הצבעים, חרשי הנחושת והקדרים סימפוניה של קולות וצבעים, חזרה במנהרת הזמן אל העולם של פעם. פס הינה תזכורת למאות הראשונת לכיבושי האיסלם, עת היה כאן אחד ממרכזי הידע המערבי; פס היא שמורה היסטורית של ימי הביניים, עם רובעים אוטרקיים, גילדות של אומנים והמוני אד ם הדרים בצפיפות ומתרוצצים ברחובותיה העקלקלים כנמלים עמלניות.מרקאש היא נאתמדבר. ניצבת בלב העימות שבין הרי האטלס לסהרה. כאן מתמזגים הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר. מרקש מכונה, כאמור, 'העיר האדומה', אדומה כצבע הטיט מלבניו הוא בנוייה, ער שדומה כאילו צמחה מתוך הקרקע.כל כולה מבנים אדמדמים שהזכירו לנו להפליא את רג'סטן, ארץ הנסיכים שבמערב הודו, וזהו סימן שהתאהבנו בה באמת. ניכרת במרקאש ההשפעה הברברית וההשפעה האפריקאית; במוסיקה, בלבוד ובטיפוסים השונים. מרקאש היא מוזיאון ארכיטקטוני נהדר של ימי הביניים שהתארכו כאן עד המאה העשרים. התיירים הרבים נוהרים לכאן כדי לחזות בשכיות החמדה של העבר, בבוסתנים, בהיכלות הקבר ובארמונות, שם באות לידי ביטוי אומנויות אנדלוסיה, צפוןאפריקה, אירופה, ערב, ומשהו חדש תרכובת של כל אלו.מדי ערב עוזבים כולם את האתרים ואת בתיהמלון, ונוהרים אל הכיכר המרכזית, ג'מעאלפנע (מילולית: חבורת הגולגלות). כאן נהגו להוציא להורג פושעים ומורדים במלכות. בכיכר הענקית, המוקפת כולה בתיקפה ציוריים, מתרחש מדי ערב תיאטרון חי, המוני אדם נוהרים הנה. רוכלים שונים, תזמורות "אפריקאיות" ו"ספרדיות", רקדנים, זמרים, אקרובטים, מאלפי נחשים וקופים, קוסמים, רופאי אליל ומרפאי שיניים בשיטות עממיות. האווירה מחשמלת ממש.עם שקיעת השמש, כשבתי הקפה נצבעים באדום לוהט של שקיעה, מתגודדות בכיכר חבורותחבורות סביב עוקרי השיניים, מגידי העתיקות, הפאקירים, הלחשנים והיידעונים. עבורם אין זה רק משלח יד אלא אמנות, כמעט ייעוד.עוקר השיניים משתמש אמנם בצבת ענק, אך מרכך את הפחד בסיפורים מרגיעים. מגדילים לעשות מספרי הסיפורים המקצועיים שבנוסף להרמתקול והנמכתו לפי הצורך, מוסיפים לסיפור אנחות, גניחות וצקצוקי לשון. לא הבנתי דבר; אך המימיקה, המבטים החודרים ואולי אפילו כח ההיפנוזה, סימרו אותי מרותק למקומי.מגדת עתידות באה בימים בוחנת מקרוב את כף ידי: אט אט היא משבחת את תכונותי התרומיות ואת עושרי העתידי, כשכל משפט מלווה בתרועות הקהל. הקול המחוספס, המשפטים השבורים המתורגמים מברברית לערבית, לצרפתית ולבסוף לאנגלית, מצליחים לשכנע גם אותי.הכל קרוב וצפוף. במעגל החיצוני של הכיכר כרכרות מצועצות רתומות לסוסים: במעגל הפנימי, דוכנים הסוחטים מיץ תפוזים טרי, ובתווך חגיגה עצומה. נחש הנאבק עם נמיה, תוכי מדבר, חמישה אחים יוצרים פירמידה, נער אוסף מעות מכובע הפוך, נוכל למציע לתמימים להמר ולגלות היכן חבוי מטבע מתחת לקלפים, ברברית קמוטת פנים בוחנת בקפידה את כף ידו של זקן פעור פה, ובתוך ההמולה הזו שני אנשים מוסתרים על ידי שמשיה. אחד מדבר והשני רושם טיפול פסיכולוגי על גבי שטיח מרופט.מולי זוג מתאגרפים הולמים זה בזה. לצידם "רוקח" המוכר תרופות פלא המקובלות בהרי האטלס מקדמת דנא. פופלריות במיוחד, כמו בכל מקום, הן אלו המשבחות את האון הגברי או המעוררות את תשוקת האשה לבעלה. בנו של הרוקח מקפל את רגליו מאחורי עורפו, אולי כדי להוכיח את יעילות התרופות, אולי כחלטורה נוספת. בצד, מנותקים מההמולה, ספונים זה אל זה, חכמי דת המשננים את שיעורם.ניחוחות השיפודים עולים השמימה, באזנים עולים תופי המחוללים, בפה שמור עדיין טעמו של המיץ הסחוט, מכל עבר נדחפים רוכלים וקבצנים, לקול יללות שמחה השמורות בדרך כלל לחתונות, עוברת ההצגה הטובה בעיר. אף במאי, יצירתי ככל שיהיה, לא היה מסוגל לביים משהו כה דמיוני וחושני.הכותב הוא רכז ההדרכה של החברה הגאוגרפית נאות הכיכר. | |  | |  |
|
| | |
