טיסת הצפליני האביר השחור, רח' לישנסקי 1, אזור התעשייה ראשון- לציון, טל': 9618726- 03 רון מיברג 04/02/00 הייתם מצפים מעלייה גדולה כמו העלייה ממה שהיתה ברית המועצות, שתרבותה, מנהגיה ואורחותיה ­ אוכל ושתייה בולטים תמיד בין כל אלה ­ ישפכו לרחוב הישראלי ויזרמו בו באותה הורת פיוז'ן בת 50 ומשהו שנה ויחלחלו אל חיינו. ועדיין, הטילו על הסועד הישראלי הממוצע להצביע עבורכם על מסעדה רוסית ראויה, ורוב הסיכויים שהוא ימשוך בכתפיו וישאל אם אתם מוכרים את הטויוטה. קוסקוס ומפרום? בלי עין הרע. מטבוחה ושקשוקה? ברוך השם, יום­יום. כבד קצוץ ורגל קרושה? שבו בבקשה. אבל מסעדה רוסית טובה, אחת שהיא יותר מאולמי השמחות הקודרים ורחבי הידיים ששגשגו כאן בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה בעיקר בסופי שבוע, היא עניין של קשרים טובים, מידע מודיעיני מוקדם ואינפורמציה העוברת מפה לאוזן. ועדיין, גם אם גונב לאוזניכם מקום הימצאה של רוסית כזאת ­ לרוב יטבלו הסיפורים עליה באגמים של מיתוסים שמאלציים ­ אל תופתעו אם תגיעו אחרי נסיעה מסובכת ורבת הוראות באחת מערי הפריפריה הקיצוניות של גוש דן, למסעדה חשוכה ואטומת וילונות, לרוב בקומת קרקע בבניין מסחרי באזור תעשייה, שבערב יום חול תהיה כניסתכם בדלתה דומה מבחינת האפקט לכני סת האחים ארפ (כשהם כועסים במיוחד) מבעד לכנפי הדלת של המסבאה בטומבסטון, כשהזונה יושבת על ברכי אייק קלנטון והפסנתרן נרדם על קלידי פסנתר ההונקי טונק.ובכל זאת, שוחרי אתניות שכמונו, טרם הרמנו ידיים למרות שלעתים נדמה כי הגיעה העת להיכנע. כמו כולם, גם אנחנו נושאים איתנו מיתוס רוסי; מעשה בטאורס, מסעדה ממוצא ליטאי שהיתה ממוקמת בבית דירות בשכונת אושיות ברחובות, שהרוסי מבינינו גילה לפני כמעט 15 שנה ושאליה סחבנו ברבות השנים את מיטב חברינו, או לפחות את אלה שהיו ראויים לכך. כמו שמסעדה רוסית טובה היא מצרך נדיר ויקר מציאות, כך גם חבר שאינו מכסה על אהבת האוכל והחיפוש הסיזיפי אחריו במין אנינות שהיא דוגמה רעה לחוסר יושר אינטלקטואלי, והמוכן (כמונו) לקרוע את הארץ בחיפוש אחרי מישהי שיודעת להכין צפליני כהלכתו, אינו מישהו שמוצאים מתחת לכל אבן. אין משהו יותר מייאש בעינינו מלהביא מישהו שאכפת לנו ממנו למסעדה נפלאה כמו טאורס המנוחה, רק כדי לראות אותו מתבונן סביבו בשוויון נפש ובחוסר עניין כאשר משקפי שמש שחורים (באמצע הלילה) מכסות את עיניו המרושעות. כמנהגן של מסעדות רוסיות, שהן לרוב עסק משפחתי שהסיפור מאחוריו מעניין לעתים יותר מהאוכל, נעלמה טאורס יום אחד מהנוף הקולינרי שלנו כלא היתה.לאחרונה הצטבר אצלנו מידע מוצק על מספר מסעדות רוסיות. אחת בבת­ים. שתיים בראשון, אחת בחדרה. מבחינת יכולת הפענוח, היו אלו מסוג הת"צות שגם בעזרת האמצעים האלקטרוניים המשוכללים ביותר, המקסימום שאתה רואה זה את המחפורות של הסקאדים ולא את הטיל עצמו. עשינו אן דן דינו מאוד לא מקצועי; חברנו (מילה שאנחנו נורא אוהבים עוד מימי השירות) בתחנת הדלק הסיירים; משם דלקנו אחרי המוביל במהירות,תוך כדי החלפת נתיבים וסיבובי פרסה מסמרי שיער, עסק מסוכן ומסובך למדי, שכן המוביל הצטייד זה עתה במכונית חדשה עם נפח מנוע של אף 16, ואת מיומנות הנהיגה שלו רכש בקורס משותף של הק.ג.ב, המוסד והסי.אי.איי. השעה היתה שמונה וחצי בערב והאביר השחור נראתה מבחוץ כמו מסעדה שחבל בה על הזמן. אני מתכוון ל"חבל על הזמן" של בני דורנו ולא בהטייתו הצעירה שמשמעה "זה מצוין". האביר השחור היא בדיוק מסוג אולמי השמחות עם במה בירכתיה, מגברים ומערכת קול. היה חשוך, קר וקודר בעיניים. מסוג הדכאונות החזותיים המסתערים על הנשמה כמו כרישים רעבים. ר ק מכיוון שאנחנו סועדים מנוסים שחרשו את חצי יבשת צפון אמריקה כדי לגלות שמה שהבטיחו לנו שהוא הברבקיו הנפלא ביותר בדרום קרוליינה הוא בעצם שפונדרה מכובסת בעיירה שנישואי קרובים דפקו לה את הדי.אן.איי מעבר לכל תקנה, נטענו רגלינו באביר השחור וישבנו לשולחן. בדיעבד נדמה לי כי אילו היינו נסוגים בנימוס אל הדלת (כמו האחים ארפ), אף אחד לא היה כועס עלינו. ודאי לא הטבח והמלצרית שכניסתנו הפתיעה אותם עד כדי הלם קטטוני. אבל כאמור, היה חורף, ואוכל רוסי עושה לנו משהו בלב. אוכל רוסי נחשב בעינינו הבטחה לדבר מה טוב. בעיקר אוכל ליטאי, שזה מה שמגישים באביר השחור. במפגשים הללו אנחנו תמיד שלושה: רופא הומניסט; איש עסקים נמרץ ששפן האנרג'ייזר נראה לידו כבוריס ילצין ועיתונאי הלוקה בעייפות כרונית ומורבידיות פטאלית. ואף על פי כן, אף אחד מאיתנו אינו מוכן לוותר על המפגשים הללו. במובנים רבים הם דומים להמלצת הרופאים בימי הביניים: הקזה הדדית של כמות דם סבירה מדי פעם טובה לבריאות.יליד וילנה מבינינו, שהוא גם יהודי קומוניקטיבי עד כאב, החל מיד לגשש אצל המלצרית ברוסית שוטפת לגבי מה שהיא יכולה לייצר עבורנו במ טבח. בהשוואה לפעלתנותו הגועשת, נדמתה המלצרית למי שגופה נרדם זה מכבר או לפחות אוכלס בידי חייזרים חוטפי גופות. צריך להבין כמה נתוני יסוד בעניין המסעדות הרוסיות בארץ; הוודקה לעולם לא תהיה קפואה. לך תבין. הבנתי מהבעת פניה כאשר חברי אמר "פריזרשקי", כנראה מונח קוסמופוליטי והמלצרית התעקשה: "נייט, נייט". גם כוסית הוודקה היתה כמו כוס גבוהה רגילה שנוסרה לשניים. מכיוון שהיה תחילת השבוע ואנחנו מתחילים לשתות רק לקראת סופו, שתינו חצי מנה וודקה חמה וסודה קרה.מעורבותי בהזמנת האוכל היתה אפסית. זה היה מסוג המקומות שאני אוהב שמפתיעים אותי. רצוי לטובה. יחסית למראה הקודר בסגנון השב"ס של המקום, היה הדג המלוח בבצל טוב. הגישו אותו עם תפוחי אדמה מבושלים וחמים. סתם חצי תפוח אדמה מבושל. כך, אמרו לנו, אוכלים דג מלוח בליטא. בצלחת החמוצים שכנו מלפפון חמוץ (בסדר גמור), עגבניה חמוצה (בסדר גמור) וסלט כרוב חמוץ (בסדר גמור). הגישו לנו שני כיסונים גדולים מטוגנים, שפעם התרשמתי שנהגו לקרוא להם פירושקי. הם היו ממולאים בבשר טחון ומתובל. הם להטו משמן והיו טובים. לידם נחה צלוחית שמנת. אחר כך הגיעו בליני גד ולים ממולאים בתפוחי אדמה. גם הם מטוגנים ועם שמנת. לא רעים.בעת המצעד מהמטבח התרשמתי שהמלצרית מביעה פליאה מסוימת על היקף ההזמנה שלנו. פליאה שמאוד העציבה אותי כיוון שהזמנו מעט מאוד אוכל, דבר שהיווה עדות עגומה לשיני הגיל המכרסם ולחשבון שאנו עורכים עם המשך הלילה כאשר אנחנו אוכלים בימים אלה. הצפליני היה בדיוק כמו שזכרנו אותו; שלוש תפיחות סולת מאודות בצורה של פוטבול אמריקאי, במילוי בשר, עם מעט בצל מטוגן לתיבול. בליל חורף, כמו אלה שהיו לנו בשבוע שעבר, הצפליני הוא בהחלט מאכל ראוי. זה לא שגמרנו את הכל, אבל לא היתה מנה שלא השארנו בה סימני שיניים. אני מנחש שאם היתה הוודקה קפואה וזורמת כמים, היה הערב זורם בכיוונים אחרים לחלוטין; אולי עד כדי שירה בציבור של שלושה. אבל דאגתה של המלצרית הרשימה אותנו וכפינו על עצמנו איפוק. בין המנות העיקריות זכיתי לראות את הציפלונה טאבאקה, שהוא אפרוח, די מסכן אם תשאלו אותי, ששוטח במכות פטיש לפנקייק עוף, נאפה וטוגן ומוגש עם הרבה שום. לידו היו עוף ממולא, ושוק של חזיר שלדעתי בושל בסגנון של מרק עוף. האפרוח היה מעט פאתטי ולא מה שאני זוכר מהימים שהייתי מכ רסם אותו בתאווה בטאורס; העוף הממולא היה מסוג המנות שהיו להיט בסביבות שנות הששים של המאה שעברה; דווקא שוק החזיר, המלצת הבית, הפתיע לטובה. הכל היה יכול להיות הרבה יותר משכנע אלמלא שפכו על כל המנות רוטב אלף האיים או משהו ורוד מתקתק אחר. ניתן היה להסיר את הרוטב בתבונה ולהגיע למהות, אבל הוא היה מיותר לחלוטין. כמו אותו עלה חסה רטוב שמגישים אצלנו מתחת לסטייק או דג. כמובן שבסוף הארוחה הגיח בעל הבית ממקום מחבואו (המטבח?) והתגלה כישראלי ורוסי לשעבר, חביב, טוב שיחה, אינפורמטיבי להפליא ומי שיהיה מוכן לארח אותנו בליטא בכל הזדמנות. הוא הקרין את העצב המסוים הזה, יותר לאות קיומית מאשר דיכאון, שמשדרים רבים מהעולים שתקוותם נכזבה. התה בלימון בכוסות חרסינה עם פרוסות לימון דקות היה מבחינתי שיא הארוחה. תה ללא שם, ללא הדר, ללא טעם מיוחד. אבל עם הסוכר מצלוחית הפיירקס והלימון, הוא היה זיקוק של החיים למשהו לגים. הכל ביחד עלה 300 שקל, שזה 100 שקל לסועד. גם אם לא אחפש מחר את האביר השחור מחדש, היה בארוחה משום מבוא לחידוש ההיכרות עם אוכל רוסי. במיוחד עכשיו, שאנחנו יודעים איפה מתחבאות המסעדות הר וסיות הטובות באמת. כבר קבענו.