פרס ישראל לפרופ' אסא כשר ולפרופ' ירמיהו יובל - המצפן המוסרי של החברה הישראלית שניהם אנשי אקדמיה בעלי שם בינלאומי, ועם זאת לא מסתגרים במגדל שן אלא מעורבים בשיח הציבורי ובתקשורת. אסא כשר הפך את הלוגיקה משרשרת סימנים מתמטית למעין ציווי מוסרי: חשוב נכון, אל תכזב, אל תעשה קיצורי דרך; ירמיהו יובל הביא לחברה הישראלית כמפעל חיים את הצלילות של תורת שפינוזה, וניסה להערות לתוכה בשורה של מחשבה רציונלית רוביק רוזנטל 04/02/00 היה משהו מרנין ממש בימים האפורים האלה, כאשר נודע ביום רביעי על כך שאסא כשר וירמיהו יובל זכו יחדיו בפרס ישראל לפילוסופיה. כמעט בכל תחומי האקדמיה מוענק פרס ישראל לאנשים אלמונים כמעט לציבור, שעשו דרך מפוארת בשבילים הצרים של המעבדות והספריות של האקדמיה. אסא כשר וירמיהו יובל הם ידוענים במובן הטוב של המלה, חלק מהנוף התרבותי, פילוסופים שהם גיבורי תרבות, שניים שנמצאים בשיחה מתמדת עם קהל המשכילים הרחב.לי זו היתה חגיגה כפולה ואולי משולשת, שכן הייתי תלמיד של שניהם, ומכל אחד לקחתי צידה אחרת בדרכי, ואחר­כך, במקומות שונים ובנקודות זמן שונות, הייתי ועודני עורך של שניהם. הם אנשים שונים מאוד זה מזה, תחומי העיסוק והעניין שלהם שונים, דרך ההתפלספות ודרך ההוראה שונה, אבל הם מתחברים במקום חשוב מאוד, שיש בו חלל גדול המחכה לעוד רבים כמותם: הם מדברים איתנו ממקומם כפילוסופים, ואומרים לחברה הישראלית משהו חשוב. קול צלול מול שיח מעורפל אסא כשר היה פרופסור צעיר, מתוך חבורת פרופסורים צעירים מאוד שכבשו את האוניברסיטאות בשנות ה­70. הוא הוריד אז את הכיפה מראשו כאות מחאה על מה שעשה בעיניו גוש אמונים לשם שמיים ולקולה של היהדות. במפגש הראשון עם מאות תלמידים, באולם 144 בבניין 'גילמן' באוניברסיטת תל­אביב, כבר היה כמעט כל מה שיש בכשר עד היום. הלוגיקה הפכה באמצעותו משרשרת סימנים מתמטית למעין ציווי מוסרי: חשוב נכון, אל תכזב, אל תעשה קיצורי דרך. אחר­כך, בשיעור המופלא 'פילוסופיה ונושאים אקטואליים', היה מבתר את הטיעונים הדמגוגיים שצפו בחלל הפוליטי אז, ובעיקר את הערפל המיסטי שאחז בציונות הדתית נוסח "יש לנו זכות היסטורית על ארץ ישראל". השאלה, הסביר, איננה אם יש לנו או אין לנו זכות כזו, אלא אם הטענה עצמה עומדת במבחן התקפות, והיא לא, שהרי 'היסטוריה' איננה מערכת חוקים או מוסד המעניקים זכויות. הטיעון, למדנו ממנו, הוא כלי פוליטי, הוא דרך להבחנה בין טוב לרע, ואם משתמשים בו שלא כהלכה, הוא כלי משחית. אולי אין החשיבה המדוייקת מלמדת אותנו מהו המעשה הנכון, אבל היא ודאי אומרת לנו מהו המעשה הלא­נכון.הוא היה אז איש חד ונ שאר עד היום איש חד, רחוק מדרך החשיבה הפוסט­מודרנית, שבה כל שיח ראוי ואין ערך לטיעון כלשהו. על כן, ומפני שהיה מבקר גדול של השיח הדתי שממנו יצא, ראו בו רבים ממשיך של איש חד אחר, ישעיהו ליבוביץ, שגם אצלו אי­אפשר היה לעמוד נגד הטיעון הביקורתי, וגם אצלו התקשרה החשיבה המדוייקת והחמורה לטיעון המוסרי. עם הזמן, כך נראה, התרחק כשר מליבוביץ. השיח שלו נותר חד, אבל היום יש בו נסיון בלתי­נלאה ושנוי במחלוקת לכוון באמצעות הכלים הפילוסופיים את החברה, להציע דרך פעולה, ולא רק לבקר ביקורת נוקבת את הקיים. ליבוביץ, וכשר איתו, היו מבקריה הגדולים של הציונות הדתית, בימים שבהם התנהלה תנועת גאולה פורצת גבולות. הציונות הדתית היום היא צל של התנועה ההיא, המרקדת בסבסטיה, והצללים על החברה הישראלית באים ממקומות אחרים.ירמיהו יובל הביא לחברה הישראלית כמפעל חיים את תורתו של שפינוזה, פיענח אותה, סיפר את סיפורה ואת סיפורו של האיש, והפך אותו רלוונטי. הוא הקים את 'מכון שפינוזה', שבו אין עוסקים רק בשפינוזה ותורתו, אלא באתגר שהוא מעמיד עד היום ליהדות הרבנית וליהדות החילונית כאחד. יובל הסיר במו ידיו את החרם שה טילה על שפינוזה היהדות הדתית, בחייו ודורות אחרי מותו, ורק על המפעל הזה, אותו עשה בכוונת מכוון, מגיע לו פרס ישראל.שפינוזה יצא מן היהדות המסורתית, השטופה באמונות ונוהגים שאינם עומדים במבחן השכל, וניסה להערות לתוכה בשורה של מחשבה רציונלית, בהירה. גם שפינוזה קשר בין המחשבה ובין המעשה המוסרי ואהבת החיים, וגם קולו היה צלול מול השיח המעורפל והדמגוגי של אותם ימים. ירמיהו יובל הצליח להביא מעט מהצלילות הזו, המפגש בין הרציונלי והמוסרי, אל החברה הישראלית, ולא רק באמצעות שפינוזה, אלא גם באמצעות דרך ההתפלספות שלו עצמו.יובל שונה מכשר באופן הדיבור. כשר חותך את האוויר בסכין, יובל קודח באיטיות את קרקע הדיון, כל מלה נמדדת ונשקלת, אופציות של אמירה נבדקות ונזרקות תוך כדי דיבור. כשר זורק שאלות ותשובות באוויר כמו לוליין הזורק בקבוקים. יובל חותר באיטיות אל התלמידים. הטיעון של כשר מושלם יותר. הטיעון של יובל פתוח יותר. כשר הוא כותב טבעי, היוצר חומרים כתובים בהיקפים מדהימים. יובל, ועל כך אני מעיד כעורך, חוצב משפטים בעמל. חדוות המחשבה, האהבה למחשבה גם מכשר וגם מיובל למדתי את חדוות המחשבה, את האהבה למחשבה. שהרי הפילוסופיה, אהבת החוכמה, היא תחום הידע היחיד שבו הרגש, רגש האהבה, הוא מרכיב לגיטימי והכרחי של הידע. אצל שניהם מצאתי גם נסיון לפרוץ את כבלי המחשבה ולחפש דרכים נוספות לספר את הסיפור שעסקו בו. יובל מצא את הדרך לכך כאשר הפך את שפינוזה, בעיקר בספרו 'שפינוזה וכופרים אחרים', מהוגה דעות גרידא לאדם חי, שסיפור חייו מרתק וטרגי, שאין דרך להפריד בינו לבין מחשבותיו והגותו. במוסף 'שנות אלפיים' שיצא במעריב בראש השנה, שאל את השאלה אם היה שפינוזה מבשר החילוניות וכתב, "על מנת להיות יהודי חילוני חייב אדם לחיות בתוך איזו קהילה, חברה או מדינה יהודית. יהודי בודד כשפינוזה, שאין שותפים לעמדתו, היה יהודי אובד, יהודי מנוכר".אצל כשר גיליתי יותר ויותר את החיפוש אחרי הסיפור, את הכתיבה על אנשים חיים, ואת היכולת לבטא רגש. באותו מוסף, 'שנות אלפיים', בחר לדבר על "היהודים האמיתיים של האלף, מספרי הזכרונות האלמונים". נראה שהחיפוש הזה אחרי דרך הביטוי הרגשי התעצם אחרי שנפל בנו, יהורז ז"ל. כשר לקח על עצמו להיות אדם שכול 'ציבורי', חשוף. גם כדרך הנצחה לבנו, וגם כדי שהחווייה של השכול תהפוך מעט נחלת אלה שלא עברו אותה, אבל יהיו אולי מסוגלים להבין אותה טוב יותר. "בכו ליודע אשר יקרא לבו ממדבר ועל שפתיו תפרח הדומיה, כי נאסף אל לב הדומיה. ליהורז בכו. בכו ליהורז", כתב בדף החותם את הספר שיצא לאחרונה בעריכתו, 'משמעות החיים'. שתי אסכולות הנלחמות זו בזו כשר ויובל הם פילוסופים מעורבים, במודע וללא התנצלות. הם יוצאי דופן בכך שמעולם לא בחלו בתקשורת ולא התנשאו עליה. אחד החוליים של התקשורת הישראלית, ובעיקר הטלוויזיה, הוא הפחד מפני המלה. המילים בעלות המשמעות, המשפטים הטעונים, השיחה, המדיה העתיקה והנוגעת ביותר, הופכים היום מטען עודף קוטל רייטינג, ובמקומם באים ריקודים, העוויות, שורות מחץ וקלישאות. הפחד הזה העמיק את התהום בין 'ההמון' לבין האקדמיה. האקדמיה מתייחסת לתקשורת כאל 'זירת ההמון', המקום שבו רצוי לה שלא לקחת חלק. המונח 'פרופיל ציבורי' באקדמיה הוא נקודת חולשה, והנוכחות התקשורתית היא מושא ביקורת מתמדת. התהום הזו היא טרגית. האקדמיה מרכזת את גרעין החוכמה האנושית, ואם תתנתק מהחברה, הגרעין הזה לא ינבט. יובל וכשר, ולא רבים אחרים, מנסים לגשר מעל התהום המסוכנת הזו.ירמיהו יובל התחיל את דרכו דווקא כעיתונאי רדיו בראשית שנות ה­60, אבל המעורבות החברתית נבטה בו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. במחצית השנייה של שנות ה­70, בימי שלוט הערוץ הראשון, הנחה תוכנית טלוויזיה מדוברת, 'השעה השלישית'. התוכנית עסקה בשאלות שאז כמעט איש לא נגע בהן, מ עמד האשה, השאלה הפלשתינית וזכויות ההומוסקסואלים.יובל נפרד קצת מן המרקע, וחבל, ואולי התקשורת מחזרת היום פחות אחרי השיח האיטי והמתחבט שלו. המעורבות החברתית הישירה היתה אצלו תמיד עיסוק משני לעבודה העיונית, ובשנים בהן עסק בתוכנית הטלוויזיה כתב גם את הספר על עמנואל קאנט, שהקנה לו שם בינלאומי. בסוף שנות ה­70 השתתף בנסיון פוליטי קצר בתוך מפלגת העבודה, ופרש. היום הוא שייך לקהילייה הפילוסופית הבינלאומית, מלמד בניו יורק ובירושלים.אסא כשר כותב בעיתונים, מופיע בתוכניות רדיו וטלוויזיה. עבודתו המדעית מוכרת הרבה פחות לציבור, וכמו יובל, גם הוא זכה להכרה כחוקר בקהילייה הבינלאומית. כשר הוא הפילוסוף הנוכח. הוא הפילוסוף היחיד הנוכח, והנוכחות שלו רק מתעצמת. הוא מעורר רוגז לעתים. לא תמיד לבי שלם עם העמדות שהוא נוקט, כמו במחלוקת שבין הצבא וחלק מן החברה הישראלית. אבל הוא מגשים את אידיאל החכם היווני: לא אידיאל השליטה, אלא אידיאל הנוכחות, כאשר הזירה אינה כיכר העיר אלא העיתון והמסך. יש מקום בתקשורת ובשיח הציבורי לעוד פילוסופים על ידו, אבל חלק גדול מעמיתיו מעדיפים בדרך­כלל לעקם את אפם במקום ל הצטרף אליו או להתעמת איתו.יובל וכשר שונים מאוד במקום הפילוסופי שאליו הם מתייחסים. יובל מתייחס יותר לפילוסופיה הקונטיננטלית, החותרת באמצעות המלים והטיעונים אל מהות הדברים, אל מה שמעבר למלים. מן הפילוסופיה הזו צמחו ענקים כמו הגל, ניטשה וסארטר. כשר קרוב ברוחו לדרך ההתפלספות הבריטית­אמריקנית, שמקורה בחשיבה הנסיונית הבהירה והספקנית של יום והובס, ולה ממשיכים בני המאה הזו כמו ברטרנד ראסל וישעיה ברלין. בפילוסופיה הזו תהליך הטיעון ובהירות הטיעון הם ערך מקודש. מירמיהו יובל, וגם ממורי לפילוסופיה רן סיגד ויוסף הורוביץ ושילי ברץ ואחרים זכיתי להרבה מזון לנפש. אצל אסא כשר זכיתי ליהנות מהכלי של חידוד כלי הביקורת עד דק. שתי האסכולות האלה נלחמות זו בזו, אבל המלחמה מיותרת. יופייה של הפילוסופיה הוא שחיים בה, אלה לצד אלה, השיחה של סוקרטס, השיטתיות של אריסטו, ההרצאה המדודה של דקארט, הגיאומטריה של שפינוזה, הספקנות של יום, החזון של הגל, הפרגמנטים המטלטלים של ניטשה והדיוק המרגש של ראסל. יכולים לחיות בה. גם הוגו ברגמן וגם גרשון ויילר, גם ירמיהו יובל וגם אסא כשר, ורבים אחרים. הפילוסופיה אינ נה דיסציפלינה. היא יקום של מחשבה. פילוסופיה חילונית ושאלת "הישראליות" המקום החשוב ביותר בו נפגשים אסא כשר וירמיהו יובל הוא מקום ההתייצבות הנחושה מול עדר הקרנפים השועט של החברה הישראלית בדרך אל הבערות, האמונות הטפלות, גסות הרוח המחשבתית והדמגוגיה. הם, ואחרים איתם, בעיקר סופרים ואמנים, פחות אנשי אקדמיה, ניצבים בראש וראשונה נגד השילוב הבלתי­קדוש של אמונה דתית נטולת ספקות וקנאות לאומית. השילוב הזה אינו עובר את שני המבחנים המשולבים: החשיבה הרציונלית והמוסר האוניברסלי. הקנאות הדתית הלאומית הביאה איתה את אש המלחמה, את שנאת הזרים ואת הכיבוש, שאינו עומד במבחן המוסר והמעשה של שום אומה מודרנית ודמוקרטית. יובל מנסה לבסס פילוסופיה חילונית, והוא שותף בנסיונות של החילוניות הישראלית להציב שיטת חשיבה, השקפת עולם, פרשנות מודרנית של היהדות ולא רק שלילת הדת. בימים האלה מתחילה עבודה על פרוייקט מיוחד ביוזמת יאיר צבן, האנציקלופדיה של התרבות היהודית החילונית. יובל ישמש כעורך ראשי ויו"ר המועצה המדעית שלה.כשר שותק באשר לעמדתו הדתית, אבל עוסק הרבה ביהדות כמקור תרבותי ומחשבתי. היום כשר נמצא בחזית כפילוסוף, אבל הקנאות הדתית­לאומית כבר אינה במרכז הדיון. מה ש במרכז הדיון הוא ה'ישראליות', או איזו תרבות נוצרת בשלב הזה של קיום החברה הישראלית. הבעיה של הישראליות היום איננה קני מידה מוחלטים וידיעה נטולת ספקות מה נכון או לא נכון, אלא להיפך, ההיעדר של קני מידה ושל קוד מוסרי ונורמטיבי. הקוד של ההלכה אינו תקף, הקודים שקבעו האבות המייסדים החילונים של היישוב היו טובים לזמנם. הפוליטיקאים נכשלו במבחן המנהיגות הנורמטיבית. מורי ההלכה מסוגו של עובדיה יוסף מציעים עולם המפנה עורף למודרניות. המחנכים נאבקים על פת לחם.האם יכול פילוסוף בודד כמו אסא כשר להתוות קודים פעילים לחברה, כפי שניסה לעשות בצה"ל? האם יוכל לקום כאן בישראל גוף של אנשי רוח, פילוסופים, אנשי משפט שיכולים להוביל את החברה באמצעות מחשבה בהירה ומצפן מוסרי ואמונה בדמוקרטיה? האם יוכלו להכניס סדר בכאוס של נורמות מעוותות, עירבוב בין הגבוה והנמוך וריבוי תרבויות? אם אני לא טועה, גם כשר וגם יובל ספקנים באשר לכוחו של היחיד לעשות זאת, אבל פרס ישראל הוא חיזוק נאה למאמציהם.