 | | | ידיעה מועילה מאד | |
|  | | יונתן בן נחום, אינדיאנאפוליס, הספריה החדשה, 151 עמ'; ניצה סלונים, כי מתוק האור, עם עובד, 180 עמ' | |
| | | | |  | נעים לחשוב שהמאה החדשה נפתחת בספרות ישראלית רלוונטית המנסה לומר על העולם דברים בעלי ערך. הספרות המגיעה אלי בזרם בלתי פוסק אינה מצטיינת במבט מרחיקראות או בשימוש בחומרים יוצאידופן. רוב רובה שקוע בחיים האינטימיים ובעיקר בשיקוף הקורה סביב המחבר עצמו. שני הספרים שלפנינו מדגימים שתי אפשרויות שונות מאד להצלחה: האחד מרחיק עדות ומקיף עולם, ובכל זאת עומד איתן בקשר שלו 'אלינו', ואילו השני עוסק בחיים האינטימיים עם מגע משמעותי של חוכמה ולקח. שניהם מוכיחים שידיעה וידע הם חומר מועיל ביד היוצר.'אינדיאנאפוליס', ספרו השני של יונתן בן נחום, מגדיר את עצמו בצדק כאפוקליפסה. הספר בנוי משש תמונות המתמקדות בפרשה אחת מזוויות שונות. הסיפור עוסק באוניית המלחמה האמריקנית 'אינדיאנאפוליס', העושה את דרכה באוקיינוס השקט לקראת סופה הנורא של מלחמת העולם השניה בחזית היפנית. היא נושאת את פצצת האטום שעתידה להיות מוטלת על הירושימה, ושתיפרק ממנה בדרך בטרם תיפול האוניה טרף להתקפת יאוש יפנית. כל התמונות מאירות על התרחשויות אנושיות. המסופר אפשרי ובדיוני לחלוטין ומושתת על בסיס מצע עובדתי נכון בעיקר ו, תוך שינויים חשובים. אשת ימאי אמריקני נתקלת באשת מדען בפרויקט הגרעיני בלוס אלאמוס. יפנים מנהלים את חייהם כבימים ההם, חלקם בצי, חלקם בארצם, וגם מתמודדים עם ההיסטוריה ועם המציאות. אנו קוראים על אהבת המלח האמריקני ואשתו, הנפגשים לעתים נדירות, ונמצאים איתם בימיהם האחרונים יחד, לפני ההפלגה האחרונה שלו על ספינת המוות. ונמסר לנו סיפור טביעתה ונסיונות הישרדותם של חלק מאנשי האוניה. לסיום, כמובן, הפיצוץ הקטלני מעל הירושימה, הנראה לאנשיה כאילו השמש היפנית החליטה להחריב את העולם.כתיבתו של בן נחום הדוקה ויפה, דרכו להאיר את התמונות עדינה ומוקפדת והתוצאה אסתטית מאד. אך זהו רק הבסיס למעלותיו העיקריות של הספר.בן נחום מוליך את הקורא בשביל מוגדר, שהוא סולל לכל אורך הספר. ליבו של 'אינדיאנאפוליס' הוא הרגש האנושי הכללי, האמפתיה לאדם, ללא קשר להשתייכותו התרבותית או המערכתית. בן נחום מפעיל מניפולציות מתוחכמות כדי לערב את הקורא בבנייה הספרותית המורכבת שלו ולגרום לו להיות דרוך וקשוב כל העת. והיות שהקורא הוא קורא עברי, המניפולציה החכמה מושגת באמצעות שזירת טקסטים עבריים ותכנים יהודיים לאורך העלילה. הליפוף העדין הזה מנטרל כל אפשרות שלנו להעדיף צד זה או אחר במלחמה. כולם מוארים בשביבי אור יהודי: אמריקנים ויפנים כפרטים, תרבות אמריקה ותרבות יפן, ואפילו הכרישים בים. והנה, מוצא בן נחום שימוש מועיל וחכם בפריזמה היהודית הפרטית שלנו. במקום שאצל רבים היא מגבילה את ראיית העולם, אצלו היא מרחיבה אותה, הופכת את החומר ואת הבנתו לרלוונטיים שבעתיים.קריאה שניה בספר עלולה לראות בו גם פן שוביניסטי, כאילו טוען המחבר שהיהודים הם נצחיים וישרדו כתוכן בעולם אפילו לאחר הפצצה. אך האם לא הציגה לנו ההיסטוריה ראיות התומכות בגירסה כזו, בעקבות ארועי אמצע המאה שעברה? הפריסקופ של בן נחום מחכים ופותח אפשרויות ספרותיות רבות לעתיד לבוא. ברמה הרעיונית הוא מתמודד עם השאלה הגדולה של ימינו: רלטיביזם לעומת אבסולוטיזם. אפשר לומר שהוא מוצא שביל זהב כשהוא אומר, שתרבות היא אמנם ספציפית, אך האדם הוא אחד, ולכן גם תרבויות נבדלות זו מזו רק עד גבול מסוים, שבספר זה מיוצג עלידי המטען העברייהודי המבקש לשבות את לבנו ולשכנע אותנו.הערה מתחייבת לנוכח ספר יפה ורציני זה, שגם עטיפתו מתאימה ומדויקת: חבל על שגי אות הניקוד בשמות הזרים וחבל על שגיאה או שתיים בהבאת דברים בספרדית. אפשר וצריך להקפיד, ולא בשמיים היא.בספרה הראשון, 'כי מתוק האור בעיניים', עוסקת ניצה סלונים בתחום האישי, המטופל עד זרא ולא תמיד בכישרון עלידי כותבים ישראלים רבים, ביחוד בספרים ראשונים. אך ספרה מציג סגולות ספרותיות ועקרוניות המבדילות אותו מתוך הזרם הכללי הסוחף. זהו ספר המביע עמדה אחת ויחידה, ובבהירות רבה. סלונים אומרת לנו שיש תקווה, גם מתוך האובדן והשכול. ותקווה זו טמונה ביכולתנו להיפתח, להשתחרר ולקלוט אפשרויות. העולם הוא עגול ומסתורי, ואיננו יודעים להביט עליו מלמעלה ולפסוק בוודאות מה טוב ומה רע, והרי לכולם יש אסונות בחייהם ואף ביחס אליהם אין לדעת מה יולידו. עלינו לחיות בעולם זה ולמצוא את דרכנו הפרטית לטובתנו, כי תמיד יש אור, ומתוק הוא לעיניים.סלונים חוזרת על עמדתה בכל הסיפורים. זוהי גם חולשה מסוימת בספר, שכן הקורא מבין את המסר כבר לאחר שני סיפורים. כתיבתה יעילה, לא פעם קולחת, לעתים מעט עצורה ומהוססת. אין היא מפגינה כישרון אמנותי גדול, אך יש בחוכמתה הישירה ובעמדתה הברורה דבר מה מרענן ותחושה של מתנה הני תנת לקורא. כשהיא מנסה לברוא טיפוסים, שכנראה רחוקים מעולמה, כמו צעירה מעיירה בדרום, אין הדבר עולה בידה במיוחד. באחד הסיפורים ('מעשייה') היא מנסה את כוחה בכתיבה המזכירה את בשביס זינגר, ואינה נכשלת. נטייתה למשול משלים, שהינם למעשה סיפורים ישירים, נראית מיותרת ודידקטית מדי.כבספרים ראשונים רבים, אפשר להניח את כל הסיפורים זה על גבי זה ולחלץ את הרכיבים האוטוביוגרפיים המשותפים, אך במקרה של סלונים אין בספר שמץ של נרקיסיזם או העמדת עצמה במרכז, ואפילו לא התחנפות לקורא. הדבר מעלה את השאלה כיצד תתפתח הכותבת כסופרת, אם יש בה ניצוץ אמנותי ואם תוכל להרחיק את עצמה מחומריה הבסיסיים וליצור יריעה בדיונית רחבה. התוצאה הנוכחית היא ספר קריא, חכם ובדרך כלל יפה, שימצא לו קוראים רבים אשר ישמחו לשתות מנסיונה של סלונים, כפי שהוא משתקף בסיפורים. יתכן שמעלתו העיקרית של הספר ושבחה של המחברת הן הנכונות לומר דברים כהווייתם ומתוך ידיעה, וזה הרבה. | |  | |  |
|
| | |
