דלת מס' 15 בשנת 95' קיבל קריאל גרדוש (דוש) מחברו הצלם צבי קלר תמונה של דלת בית ילדותו בהונגריה. זמן קצר אחר כך כתב את הסיפור היפהפה על הדלת, שהתפרסם באותה שנה במוסף חג של "מעריב". השבוע, עם מותו של דוש, אמן דגול ואדם נפלא ואהוב, מתפרסם סיפור זה שוב, לזכרו קריאל גרדוש (דוש) 03/03/00 קיבלתי במתנה דלת. ליתר דיוק, צילום של דלת. זה התחיל והיה צריך להיגמר בכך שסיפרתי פעם לחבר שלי, צלם אמן, איפה נולדתי וגדלתי. כשהזדמן למקום, לבודפשט, הוא חיפש ומצא וצילם את הכניסה לבית. אני מתבונן בתצלום, שחור­לבן כמו האורגינל, וממתין לנחשול של זכרונות. בתחילה ­ לא כלום. אינני איש נוסטלגיות וזה בסך הכל פתח של מבנה ישן בן שלוש קומות שהוקם במאה הקודמת, זמן רב לפני שנולדתי, ולא השתנה מאז ילדותי, עברו עליו שתי מלחמות, מצור אחר, שלוש מהפכות ולא הזיזו לו. ככה זה שם, בעולם ההוא.הבית ניצב בשכונה הדרומית של עיר הבירה ההונגרית, ברחוב צדדי, באזור מאוד לא יהודי. הורי היו מתבוללים מושבעים, חלוצים, שנטשו את הגטו והלכו לגור בין הגויים, בכור מחצבתה של קבוצת הכדורגל המפורסמת פרנץ וארוש. היה זה גם רחוב ספרותי. תחת שמו הקודם, ראקוש אוצה, בבית מספר 3, חי ומת נמצ'ק הקטן, גיבורו הטרגי של הספר "מחניים" מאת פרנץ מולנאר. היינו מאוד גאים בכך.אז הנה זה בא. משתלט עלי הקסם של דלתות, פתחים, שערים. קשר­גשר מפה לשם, מאז לעכשיו. הדלת מספר 15 פתוחה ­ פה פעור, שחור, ללא שיניים, ומזמין אותי לשיחה. אט­אט, בעל כורחי, אני מסתבך איתה בדיאלוג חרישי.הסתכל בתמונה, אומרת הדלת, למטה בצד שמאל, במקום שהאבן מתחברת עם הלבנים, שברת את הפינה. מעשה בריונות!כן, כן, אני זוכר. הבן של הסנדלר, ממספר 8, יאנוש היה שמו, העליב אותי. כעסתי נורא, אבל לא היה לי אומץ להרביץ לו. אז אחרי שהלך בעטתי בעיטה חזקה בקיר. עם הנעליים החדשות שלי. קיבלתי עונש מאמא.­ לא ידעתי שהיתה לך אמא.נכון. היא נפטרה כשנולדתי. לדודתי קראתי אמא. היא, בעלה ואבא שלי היו הורי.דיירים שקטים, העירה הדלת. גם אתה היית ילד נחמד עד הבעיטה ההיא. שמתי לב אליך בפעם הראשונה כשישבת בחלון ימים ארוכים והשקפת לכיוון קצה הרחוב. חיכית למישהו בהתרגשות. מה זה היה?ציפיתי לאיש עם הסירה. שיחקתי בבוקר בכיכר קורבין הסמוכה, על יד שלולית גדולה. השטתי בה סירות קטנות מנייר. ובאה דודתי וקראה לי לבוא הביתה ולא רציתי. ואז ניגש אלינו אדם זר והתערב. אמר לי שאם אלך הביתה מיד הוא יבוא אלי, אולי עוד היום אחר הצהריים, ויביא לי במתנה סירה אמיתית, עם מנוע, מאלה שמוכרים בחנויות הצעצועים היקרים. אחרי ארוחת הצהריים התיישבתי בחלון והתחלתי לחכות. האיש עוד מעט יופיע בפינת הרחוב עם חבילה גדולה בידו. הורי אמרו, שטויות, הוא לא יבוא, סתם דיבר יפה, אבל אני לא זזתי ממקומי. גם למחרת וגם מחרתיים. הוא הבטיח! אבא ואמא הסתכלו זה בזו עם חיוך מרגיז של מבוגרים. היה לי עצוב נורא. מדוע האיש עשה את זה? והתחלתי לא להאמין.כמה שנים אחרי זה למדת עוד משהו, קבעה הדלת והצביעה על המרפסת מעל לראשה. זה קרה שם, בדירת העשירים.הבנתי את הרמז ותקפה אותי מבוכה מטופשת.הייתי אצלם בסלון היפה, מרופד כולו, עם פטפון גדול בפינה. שיחקנו שלושתנו, הבן הבת ואני, לוטו עם קלפים. ההורים שלהם יצאו. היה כבר חצי חושך, אבל לא הדלקנו את האורות. ישבנו על השטיח העבה בשקט, בחום המחניק של תנור החרסינה. הבן, גדול ממני בשנה, שאל בקול צרוד: "אתם רוצים?". הנענו בראשינו להסכמה. "אז הנה המודד חום ואני הרופא". "תן לי הפעם לעשות את זה", הפצרתי בו והופתעתי שהוא ויתר. הבת היפה, עם צמה עבה וסרט ורוד ­ איך קראו לה? ורה? קטי? ­ קמה בשקט ותפסה את מקומה ליד אדן החלון, עם הגב אלינו. "אני הרופא ומודד את החום", לחשתי את נוסח הטקס, והאח הרים לה את החצאית. ראינו את התחתוני ם הלבנים שלה עם פרחים קטנים. הלב שלי דפק. ירדתי על הברכיים, הושטתי יד רוטטת כדי למשוך למטה את הגומייה, וקירבתי את המודד חום. האח רכן עלי והביט.­ ואז... צחקה הדלת.ואז ורה, או קטי, דחפה אותנו אחורה וצרחה: "הם באים! אני שומעת אותם!" והסלון נהפך לגיהנום רועש, עם אור מסנוור והתרוצצויות וצעקות ואני לא זוכר את הפרטים, רק את הבושה, אני עומד שם באמצע והבן והבת מצביעים עלי והאב מסנן משהו נורא בין השיניים ותופס אותי בצוואר ומסלק אותי החוצה, לפרוזדור, "קדימה, להורים שלך!".­ אל תתרגש, צוחקת ממני הדלת. אבל אני מתרגש, מה אפשר לעשות, הסיפור הזה בכלל לא מצחיק. הדלת מרחמת עלי;­ היו לך עוד שכנים. מה עם חברך הטוב, פישטה אנדרליק, עם השיניים הבולטות?הוא היה בסדר גמור. לימד אותי לקלוע סכין בארגז חול ולסמן מדינות וכיבושים. האנדרליקים היו אנשים פשוטים, אבל האבא עסק במקצוע מעניין, הוא היה פועל במה באחד התאטרונים בעיר. חזר הביתה מאוחר בלילה, שיכור, והעיר את השכנים בצעקות אימים. גם הרביץ לאשתו. אנחנו, המשפחה היהודית היחידה בבית, הקשבנו למהומות האלה דרך הקירות הדקים שהפרידו בין דירות ינו בדאגה וגם בצחוק סלחני. "כאלה הם...", אמר אבא, ושוב למדתי משהו.הדודה אנדרליק הרזה, עם פנסים סביב עיניה, היתה אורחת קבועה במטבחה של אמא. היא פרצה פנימה פעמיים­שלוש ביום, תמיד עם אותה הסיסמה: "החיים מזופתים גברת גרדוש, תאמיני לי!". ולעתים ביקשה כוס קמח או סוכר או ביצה בהלוואה.אבל הם לא היו כל כך עניים. היה להם בית קטן בכפר, לא רחוק מהעיר. ובקיץ אחד של אושר חברי פישטה הזמין אותי להתארח שם לכמה ימים. איזו חוויה! ילד עירוני מלידה מבקר בכפר בפעם הראשונה! טיפסנו על עצים, ירינו בציפורים ברוגטקה, גנבנו מלונים, נשך אותי כלב.לילה אחד, בסוף השבוע, הגיע הדוד אנדרליק לבקר את המשפחה. ריח יי"ש חזק נדף ממנו ושפמו העבה הזדקר כמו קרני שור. בקושי מצא את דרכו לאור מנורת הנפט, ופתאום גילה אותי שוכב על מזרן על הרצפה. "מה היהודי הקטן הזה עושה אצלנו?!", שאג, ואני כיסיתי את פני המבוהלות בשמיכה. למחרת חזרתי הביתה.סיפרתי מה קרה. המשפחה התכנסה להתייעצות כיצד להגיב. אבא כעס מאוד ואיים לדבר עם אנדרליק. אבל בסוף דעתה של אמא התקבלה. "לא צריך לעשות מזה עניין. הם אנטישמים, כמו כולם, אבל בס ך הכל אנשים לא רעים. יהיה טוב".בזה אמא­דורותי לא צדקה. לא נהיה טוב, אלא להפך. הנושא הכאוב ההוא התגלגל ולבש ממדים רציניים. ברחוב, בפרנסה, בכל מקום. גדלתי והבנתי היטב במה מדובר. השלטונות דאגו להשכיל אותי.לכך התכוונה הדלת כששאלה:­ אתה זוכר את הלילה הארוך, האחרון שבילית בבית הזה?הרכנתי את ראשי. ידעתי שנגיע לזה.אז כבר הייתי שנתיים במחנות עבודות כפייה, עם סרט צהוב על שרוול מעילי, בשטח הונגריה. שמענו שבימים הקרובים יעבירו את הגדוד שלנו מחוץ לגבול, לאיזה מכרה ביוגוסלביה שפשטו עליו שמועות רעות. החלטתי לברוח מהמחנה. הודות למזל גדול ולמהומות שנוצרו בפאתי העיר בגלל התקפה אווירית הצלחתי להתגנב לבודפשט.צמוד לקירות ברחובות שרויים בהאפלה הגעתי אל הבית. מצאתי בדירה עוד בני משפחה, כולם עם טלאים של מגן דוד צהוב תפורים על בגדיהם. הסתכלו בי כמו ברוח רפאים. התנשקנו והסברתי להם שברחתי מטרנספורט ואני מתכוון להישאר בעיר ולהסתתר.כולם, בעיקר אבא, היו מבוהלים מאוד. היינו משפחה שומרת חוק. "זו עריקה! העבירה החמורה ביותר! יתפסו אותך ותעמוד לבית דין צבאי!"."גם הברירה לא מזהירה ", ניסיתי לטעון. "יש לי קשרים כאן, חברים במחתרת, אשיג ניירות מזויפים". "אנחנו נחיה כאן בגללך בפחד מתמיד", הם אמרו. "מוטב שתחזור. לך עם כולם והאל יעזור. גם לנו".הלבטים המרים נמשכו כל הלילה. בחושך, בלחש, מחשש השכנים. לבסוף, מחולשת דעת ­ או לא? ­ קיבלתי את דעתם. האמת היא שלא התעקשתי יותר מדי. עם שחר התחבקנו, נפרדנו, אז ראיתי אותם בפעם האחרונה.ירדתי לרחוב, חזרתי למחנה, אל תשאל איך.מספיק. בזה אני רוצה לגמור את השיחה ולהכניס את התצלום לאיזו מגירה. אבל הדלת לא מרפה.­ אתה חייב לי. במפגשנו הסופי פגעת בי. דפקת אותי בצד הימני עם אבן גדולה. מאוחר יותר כיסו לי את השריטה בצבע שמן, אבל שנינו יודעים שהיא שם.נכנעתי.לא עניינך כיצד שרדתי את הזוועות ביוגוסלביה. זה סיפור ארוך ומסובך. העיקר שהגעתי לסביבה הזו בתחילת ינואר 45'. הקרב על בודפשט עוד לא הסתיים. הגרמנים החזיקו מעמד מעבר לדנובה, על גבעות בודה. הזדנבתי אחרי הכוחות הסובייטים מן הדרום, דרך רחוב אולואי. חבשתי כומתה סרבית עם כוכב אדום והיה לי אישור חתום מהצבא של טיטו.בצומת הגדול, כ­300 מטרים מכאן, נוף ילדותי, נערך ל פני יומיים קרב קטלני. עברתי את הבריקדה הגרמנית הפרוצה, בין גוויות קפואות, ונכנסתי לרחוב שלנו. את היית סגורה, מחוזקת בקרשים. באזור שררו דממה של מוות, ערפל וקור עז. התחלתי לצעוק: "תפתחו!". דפקתי בך באגרופי ואחר כך באבן גדולה שהרמתי. "תפתחו! אחרת אני זורק רימון!".שמעתי לחישות מאחורייך. בסוף פתחו.קבוצה של אנשים קטנים, אפורים, רועדים מפחד, צללים מאי פעם, שכנים, הביטו בי בעיניים מבוהלות. "זה אתה". דחפתי אותם הצידה והתחלתי לעלות במדרגות לקומה השנייה. ליטפתי את מעקה העץ שהיה חלק, גם מכף ידי, משנים עברו. "לאן אתה הולך? הם אינם שם!", האשה אנדרליק דילגה אחרי. "גרים שם עכשיו פליטים מסכנים, עזוב אותם!".נעצרתי מול הדירה. עיניים זרות הציצו בי דרך הווילון הסרוג, מעשה ידיה של אמי. "הם לקחו אותם", גמגמה האשה, "קודם לגטו, ואחר כך לצעדה הרגלית הגדולה למערב. כך שמעתי...".עמדתי שם זמן מה, כמעט נכנסתי. אבל בסוף הסתובבתי על עקבותי וירדתי במדרגות. אט­אט, שעל אחרי שעל. למטה בחצר מישהו אמר: "הישאר ומצא לך מקום. לאן אתה הולך?".לא ידעתי.יצאתי לרחוב המת. לפתע הדממה התרסקה לרסיסים . להק של מפציצים רוסיים חלף מעל לראשי בכיוון הנהר.