 | | | און דה פייס | |
|  | | האורח הכי לוהט שביקר כאן בשבוע שעבר במסגרת פסטיבל המעצבים של בית ספר ויטל הוא כנראה נוויל ברודי, המעצב האנגלי שמורים לעיצוב הכי אוהבים לדבר עליו. דנה קסלר שמעה אותו באולם ההרצאות וכתבה סיכום שיעור מפורט על מי שהתחיל את המהפכה כשרוח הפאנק זורמת בעורקיו, שינה לחלוטין את פניו של עולם המגזינים הבינלאומי והפך לגורו של כל גרפיקאי מתחיל. אם לא בשביל הטיפוגרפיה, לפחות בשביל הניים דרופינג | |
| | | | |  | האורח הכי בולט בין שלל מעצבי המוצר, המעצבים הגרפיים והמאיירים שהגיעו השנה לתרוםמנסיונם המקצועי בפסטיויטל אירוע העיצוב הבינלאומי שמקיים ויטל, המרכז ללימודי עיצוב בתל אביב היה ללא ספק הגורו של כל גרפיקאי מתחיל, המעצב האנגלי נוויל ברודי. באיחור אופנתי של כמה שעות (תקלות טכניות, אתם יודעים) כיאה לסופרסטאר עלה מר ברודי על הפודיום באולם ההרצאות של מלון דייוויד אינטרקונטיננטל, כשהוא מגובה בקוקו בוהמייני וממש לא אופנתי ומצגת מינימליסטית ומשום מה גם מטופל בתינוק, שהוא החזיק בזרועותיו במשך חלק נכבד מההרצאה (לא שאלתי). בטון הדיבור של איש הsunscreen ותוך כדי שימוש ביותר מדי משפטים שנשמעים כמו סיסמאות פרסומיות של CK1, דיבר ברודי על נושאים בוערים שנוגעים לעולם העיצוב בעידן הדיגיטלי. הוא דיבר על שפה, על קומוניקציה, על ההשתלטות של הצורה על התוכן. הוא הזכיר את האינטרנט, קצת דאדאיזם, איזה משפט על תרבות ההיפ הופ והפאנק.בניגוד להרבה מהאורחים האחרים בפסטיויטל הוא לא הראה עבודות של עצמו, אבל האמת היא שגם אין צורך. כל מי שנכח באירוע מכיר, מן הסתם, את העבודות שלו ויודע על ההי סטוריה של ברודי בעולם העיצוב ועל המהפכות שהוא עשה יותר משהוא יודע על עצמו. אחרי הכל, ברודי הוא האיש שמורים לעיצוב הכי אוהבים לדבר עליו. רק למען מי שמעולם לא ישב בשיעור עיצוב או שמע שיחת ניים דרופינג במסדרונות של קמרה אובסקורה, נחזור על כל הסיפור עוד פעם, בקצרה, ועם תמונות. רק כדי שתהיו בעניינים.נוויל ברודי נולד בסאותגייט שבצפון לונדון ב57' וכבר בגיל צעיר ידע שהוא רוצה לעסוק באמנות.ב75' הוא נרשם ללימודים בבית הספר לאמנות הורנזי, אבל לא ממש הסתדר עם האליטיזם של האמנויות היפות. באותו רגע הוא הבין שמה שמושך אותו הרבה יותר הוא דווקא תחום הגרפיקה. מצד אחד הוא רצה לגעת בתחומים שידברו לקהל הרבה יותר רחב, ומצד שני הוא רצה להפוך את העיצוב הגרפי לאמנות. המטרה שלו היתה להפוך את הגרפיקה לתחום פחות מניפולטיבי ושמאפשר יותר הבעה אישית. התחנה הראשונה שלו להגשמת היעד הנ"ל היתה London College of Printing, שגם שם הוא לא ממש הסתדר. המורים טענו שהוא קיצוני מדי ולא מספיק מסחרי, וב77' כשמהפכת הפאנק פרצה באנגליה ומצאה את דרכה גם לתוך תרגילי העיצוב של ברודי העניינים בכלל נעשו מכוערים. פע ם כמעט העיפו אותו מהקולג' כי הוא שם את הראש של המלכה במאוזן בעיצוב של בול. היום זה אולי נשמע מצחיק, אבל באנגליה של 77' אלה בדיוק הדברים שמהם היו בנויות שערוריות. בניגוד לאנשים מסוימים שניצלו את הרגישות של הממסד בעניינים שקשורים לבית המלוכה (רמז: היו להם קוצים מצחיקים על הראש), ברודי לא רצה לעשות שערוריות, הוא בסך הכל רצהלבנות לעצמו קו עיצובי עצמאי, שמאוחר יותר הפך להשראה המרכזית של דור שלם של מעצבים. ובעניין המורים בקולג' הקפיד ברודי על כלל אחד: בכל פעם שהם אומרים שהוא דווקא עשה משהו בסדר, זה אומר שהוא צריך לעשות אותו הפוך.עם רוח הפאנק שזרמה בעורקיו, אידיאולוגיית DIY מחוזקת בידע מקצועי וטכני שהוא רכש בקולג' וחזון ויזואלי מהפכני, הוא נחת בג'וב הראשון שלו בRocking Russian, סטודיו קטן שהתמקד בעטיפות של תקליטים. האמת היא שבחור כמו ברודי לא יכול היה למצוא מקום טוב יותר בשביל להתחיל לממש את החלומות שלו. הוא עיצב עטיפות של תקליטים בשביל לייבלים עצמאיים כמו סטיף רקורדז ופטיש ובין היתר מצא את עצמו מעצב עטיפות ללהקות אלטרנטיביות כמו The Bongos ,Clock DVA ,Z'EV, ו23 Skidoo ולפ עמים גם ללהקות קצת יותר מסחריות כמו 42 Level. עיצובי התקליטים המפורסמים והזכורים ביותר שהוא עשה היו, כמובן, העטיפות של הלהקה האלקטרונית החלוצית של ריצ'רד ה' קירק, קברט וולטר, שאיתה החל ברודי שיתוף פעולה ארוך ופורה שנמשך כמעט עשור שלם, מסוף שנות השבעים ועד 87'. החזון של הלהקה משפילד, שאימצה את שמה מהקבוצה הדאדאיסטית, התאימה בדיוק לראייה הויזואלית של ברודי באותה תקופה. גם הלהקה וגם ברודי היו מרותקים מרעיונות כמו איבוד הזהות האנושית בעידן שבו התקשורת נעשית דרך מכונות.קברט וולטר היו מבין הראשונים שהשתמשו בווידיאו כחלק מההופעות שלהם וברודי עשה שימוש רחב באימג'ים מתוך מיצגי הווידיאו של הלהקה. ספק אם מישהו משני הצדדים ידע בזמנו את ההשפעה המכרעת שתהיה לשיתוף הפעולה הזה על עולם העיצוב ועל עולם המוזיקה, ואם מישהו מהם יכול היה לחזות את הרלוונטיות הבוערת של הנושאים שהם התעסקו בהם אז בצורה מאוד ראשונית, אמנם על התרבות שאנחנו חיים בה היום. אבל נוויל ברודי לא נשאר בעולם עיצוב עטיפות התקליטים, אלא המשיך הלאה.בשנת 80' החליט ניק לוגאן, שהיה בזמנו העורך של "סמאש היטס", מגזין הפופ הפופולרי לילדות בנות 13, החלטה נועזת, שעתידה היתה לשנות ללא היכר את פניו של עולם המגזינים הבריטי (ואחר כך הבינלאומי) וביחד איתו את תרבות הצעירים הבריטית בכללותה. לוגאן השיג תקציב התחלתי מגוחך למדי של 7,000 פאונד והקים מגזין חדש בשם "דה פייס". ההתחלה היתה קצת צולעת. כעבור שנה וחצי הוא נזכר בתיק עבודות של מעצב צעיר שהוא ראה פעם, והזמין את נוויל ברודי להיות הארט דיירקטור של המגזין. למרות העובדה שבקריירה הארוכה שלו כאחראי על הגרפיקה של מגזינים ועיתונים שונים ברודי הסתכסך לא פעם עם עורכים, שלא היו מסוגלים להבין למה הגרפיקאי מרגיש שיש לו זכות להחליט החלטות מאז'וריות יותר מאיפה למקם את הלוגו של העיתון על הדף, ב"פייס" ברודי היה בדיוק מה שהעיתון היה צריך כדי להפוך לתנ"ך הסטייל הבלתי מעורער במשך יותר משני עשורים. ה"פייס" נגע תמיד בנושאים תרבותיים עכשוויים, בין אם זהמוזיקה, קולנוע, אופנה, תרבות בילוי או מוצרי צריכה. העיצוב הלא קונוונציונלי של ברודי, שעבד ב"פייס" במשך חמש שנים, שינה את המראה שאנשים ציפו שיהיה למגזין שהם קוראים. בדומה למהפכה המודרניסטית בציור, ברודי האמין בלהחצין את אמצעי ההבעה שלו ולא להסוות אותם. במקום להשתמש בעיצוב כהסוואה או כמניפולציה, כפי שהיה מקובל עד אז במגזינים, התייחס ברודי אל העיצוב כאל אמצעי לגיטימי להבעה אישית, ללא שום צורך להסתיר אותו. ברודי לא הבין, למשל, למה השוליים שנקבעו לדף צריכים לעצור אותו, למה הוא לא יכול לעבור אותם. הוא גם לא הבין למה המילה "תוכן" בעמוד התוכן של העיתון צריכה להיות קריאה. מאוחר יותר הוא לקח את השאלות האלה צעד אחד קדימה ודרש לדעת למה בכלל פונט צריך להיות קריא, למה פונט לא יכול פשוט להיות צורה? כחלק מהעבודה שלו ב"פייס" הפך ברודי יותר מכל לטיפוגרף. הוא מודה שהוא לא תמיד נמשך לטיפוגרפיה, והאמת היא שכשהוא התחיל את דרכו כמעצב הוא אפילו סלד מהתחום, כי היה בטוח שזה נושא משעמם ששנים של מסורת מקבעים ולא נותנים לו להתפתח. ברודי הרגיש הרבה יותר בטוח בשטח של דימויים. אולם העבודה בעיתונות אילצה אותו להתמודד גם עם טיפוגרפיה, והתסכול שלו מהקבעונות הישנים של התחום גרמו לו בסופו של דבר לעשות את המהפכה הכי גדולה שלו דווקא בענייני אותיות.ברודי התחיל לעצב פונטים חדשים בתקופה שבה עוד לא היה ממש מקובל שכל אחד יעצב לעצמו את האותיות שמתאימות לו, והרבה מהפונטים שלו הפכו לפונטים פופולריים שאנשים נוטים להשתמש בהם לא פעם לרעה. ב"פייס" עשה ברודי שינויים רדיקליים בקונוונציות העיצוביות של שימוש באותיות, יחסי טקסט/דימוי, ריווח, מיקום הטקסט על הדף וכו'. העבודה שלו ב"פייס" הפכה את ברודי מהר מאוד לשם דבר בעולם העיצוב והרעיונות החדשים שהוא הציע הפכו ליותר ויותר פופולריים, שהמעצבים של כל שאר המגזינים החדשים שהחלו לצוץ באנגליה מיהרו להעתיק. העיצוב של ברודי הפך ללוק של האייטיז, והוא התחיל להרגיש יותר ויותר שהוא מאבד מהרדיקליות שאפיינה אותו בתחילת דרכו. ב87' הרגיש ברודי שקצת נמאס לו מהאקספרימנטציה שלו בתחום הטיפוגרפיה והחל לעבוד כארט דיירקטור של מגזין הגברים החדש, Arena"", שם הלך דווקא על פונטים מינימליסטיים ובלתי דקורטיביים. ברודי נשאר בArena"" שלוש שנים, שבמהלכן הוא התחיל לראשונה להתעסק גם בגרפיקה ממוחשבת. בפעם הבאה שברודי חזר לסגנון החזותי האקספרסיבי שבנה, הוא עשה את זה מכיוון אחר לגמרי. בתור מי שכבר היה מעצב חשוב ומנוסה, כשנגע במחשב בפעם הראשונה, היה לברודי די קשה להשתלט על העכבר. לשמחת ו הוא התמכר למשחק "קריסטל קווסט", מה שכבר הכניס אותו לשוונג של השליטה במחשב. בסוף האייטיז עבר ברודי לחלוטין מגרפיקה ידנית לגרפיקה ממוחשבת, אף על פי שהוא עדיין מאמין בחשיבות המכרעת שיש להתנסות בגרפיקה ידנית בתהליך הלימוד. אם פעם הוא טען שאם אפשר לעשות משהו ביד למה להשתמש במכונה, המעבר לשימוש במחשב ככלי עבודה הבהיר לו דבר אחד חשוב: השימוש במחשב צריך לשנות לא רק את צורת העבודה אלא גם את צורת החשיבה.את המעבר שלו לעידן הדיגיטלי ביסס ברודי בראש ובראשונה בדרך החשיבה החדשה שהעולם הדיגיטלי דורש. ברודי מקפיד כל הזמן להיות מודע לשינויים הגדולים ביותר שנגרמים בתרבות כתוצאה מכניסת הפי.סי לכל בית, מהנגישות לאינטרנט ומהדמוקרטיזציה, כביכול, של העיצוב והטיפוגרפיה. כמי שמעצב היום גםלאינטרנט, ברודי די מזועזע מאיך שהרשת נראית. הוא אף פעם לא מהסס כשהוא אומר שהאינטרנט נראה חרא ושאם הוא היה מגזין אף אחד לא היה קונה אותו. עם זאת הוא טוען שזאת טעות להתייחס לאינטרנט כאל מגזין. הוא משווה את ההתייחסות שיש היום לאנשים רבים אל האינטרנט לזו שהיתה אל הטלוויזיה בתחילת דרכה. אנשים נוטים לתפוש מדיום חד ש בצורות שהם רגילים אליהן מדברים שהם מכירים ולהתעלם מהשוני המהותי של המדיום החדש. כמו שהטלוויזיה נראתה בראשית ימיה כמו מכשיר רדיו והתכנים שבה היו דומים לתיאטרון, אנשים קוראים אינפורמציה באינטרנט באותו אופן שבו הם קוראים אינפורמציה בעיתון ומתעלמים מהאפשרויות שטמונות ברשת מבחינת חלל וזמן. הבעיה, טוען ברודי, היא שאנשים מתלהבים מדי מהאפשרויות הטכניות שהמחשב מציע ומתעלמים מהמהות האמיתית של השינויים האלה. הטריק הוא לא להשתמש בכמה שיותר טכנולוגיה, אלא להשתמש בה בצורה סלקטיבית וחכמה. הנגישות לכלים חדשים היא עצומה, וכל אחד יכול להיעזר בהם, אבל אנשים טרם סיגלו את צורת החשיבה הנכונה לכך. בכל פעם שניתן לו פתחון פה מתרעם ברודי על זה שאנשים מתעסקים יותר מדי ב"איך" ולא שואלים "מה" ו"למה". המטאפורה האהובה עליו בהקשר זה היא שעיצוב דיגיטלי הוא כמו ציור שהצבע שלו לעולם לא מתייבש. ברודי רואה בעיצוב דיגיטלי משהו דינמי, שהאספקט הכי חשוב שלו הוא האינטראקטיביות והאפשרות ליצירת דיאלוג. אין דבר שמרגיז אותו יותר מאשר אתרים שנותנים למשתמש לבחור אופציה אחת מבין שלוש מוכתבות מראש וטוענים שזוהיאינט ראקטיביות. הוא מאמין שאם מעצבי האתרים היו מאמינים יותר באינטליגנציה של הקהל יכול היה להיווצר דיאלוג אמיתי באינטרנט, וזה כרגע אחד האתגרים הגדולים של העבודה שלו.ב87' פתח ברודי את הסטודיו הראשון שלו בלונדון והעיצובים שלו החלו לתפוס תאוצה, בעיקר מחוץ לאנגליה. במשך השנים הפך המשרד של ברודי לאימפריית עיצוב שחולשת על יותר ויותר תחומים. בין הלקוחות של המשרד של ברודי אפשר למנות את נייק, סוואץ', סוני, פפסי, מרצדס, הבנק הגרמני,הבודישופ, פיליפס ועוד המון חברות ענק מרחבי העולם, כמו גם גופים הומניטריים או אקולוגיים, כמו גרינפיס ואמנסטי אינטרנשיונל. ברודי עיצב בולים הולנדיים ומערכת סמלים למוזיאון הלאומי של גרמניה, הוא עיצב מחדש את הלוק של הערוץ הממלכתי של אוסטריה ושל "פרמייר", הערוץ בתשלום של גרמניה. הוא שימש ארט דיירקטור בעיתונים כמו ה"גרדיאן" וה"אובזרוור", עשה פרויקטים לצ'אנל 4 ולעוד שלל ערוצי טלוויזיה וגם חדר לתחום הקולנוע, כשעבד על עיצוב בסרטים כמו Hackers"" וJudge Dredd"". הסטודיו שלו גם הכין את כל הסיקוונסים הממוחשבים ב"משימה בלתי אפשרית", וברודי מעיד שהיה קשה למדי לגרום ל אימג'ים שעל הלפטופ של טום קרוז להיראות הרבה יותר מעניינים מאיך שהאינטרנט באמת נראה, ולהפוך את הרגע הטריוויאלי שבו קרוז שולח אימייל לרגע קולנועי ראוי. בנוסף, הוא מעצב אתרים באינטרנט ושותף לפרוייקטים שונים על הרשת, ולאחרונה פתח חברה להוצאת סי.די.רומים שמטרתה להוציא מוצרי מולטימדיה נסיוניים במחירים נמוכים, על פי אותו עיקרון של חברות תקליטים עצמאיות. כל הפרויקטים האלה הם כמובן רק חלק מהיקף העבודה שלו. מי שמעוניין בדוגמאות מהעבודה שלו מוזמן לרכוש את שני הספרים בסדרת The Graphic Language of Neville Brody"". הספר הראשון מתמקד בתקופה שבה עסק בגרפיקה ידנית ומאגד בעיקר עבודות שלו שקשורות לעיצוב עטיפות תקליטים, ספרים ומגזינים, ואילו הספר השני הרבה יותר כאוטי ובלתי מוגדר ומתמקד בשפה הוויזואלית החדשה שברודי ניסה לפתח מאז קפץ עם שתי רגליים לתוך העידן הדיגיטלי.אף על פי שרשימת הלקוחות של ברודי רק הולכת וגדלה משנה לשנה, הוא לרגע לא נטש את עולם הטיפוגרפיה. ב90' הוא פתח ביחד עם סטיוארט ג'נסן את Fontworks, חברת הפצה של פונטים שנועדה לענות על הצורך של השוק ההולך וגדל של צרכני פונטים, וה וא כמובן גם עיצב את האתר של החברה הנקרא Fontnet. שנה לאחר מכן הוא הגה והקים ביחד עם ג'ון קריצ'לי וג'ון ווזנקרופט את "פיוז", מגזין טיפוגרפיה נסיוני ואינטראקטיבי. "פיוז" הוא בעצם פורום פתוח שמעלה לדיון שאלות חדשות בתחום הטיפוגרפיה, שנחשב עדיין שמרני מאוד ביחס לתחומים אחרים, ודן בגבול שבין טיפוגרפיה לעיצוב. לכל גיליון יש נושא, המוגדר בדרך כלל במילה אחת (לדוגמה: State, Religion, Echo), וכל המעצבים המשתתפים באותו גיליון מוזמנים לייצר פונטים שמגיבים בצורה ויזואלית על הנושא וגם לעצב כמה פוסטרים שכוללים את הפונט החדש. ככל שהפונט שהם המציאו יותר אבסטרקטי, רדיקלי וחורג מהתפישה המקובלת של דפוס, כך יותר טוב. למי שיצא פונט ממש מצ'וקמק ולא קריא אין מה לדאוג הפרקטיות של הפונט היא ממש לא חלק מהעניין. המטרה של המגזין, מתעקשים יוצריו, היא לא להראות לעולם את הצעקה האחרונה בתחום הדפוס, אלא ליצור תהליך דינמי שיביא ליצירת שפה חדשה מבחינה טיפוגרפית. בנוסף לפעילות השוטפת של המגזין, מקיים "פיוז" גם כנסים בינלאומיים גדולים, עם נאומים של גרפיקאים חדשניים ומהפכניים ומיני סדנאות. בשנים האחרונות הכנ סים הללו נוטים יותר ויותר לכיוון של מולטימדיה, מה שאומר שגם ארכיטקטים, אמנים פלסטיים, מוזיקאים וכו' נכנסים לקומבינה. אחד המשתתפים בכנסים של "פיוז", שסיפר באינטרנט את חוויותיו, מעיד שגם בעולם הטיפוגרפיה יש סצינה ושהכנסים האלה נראים ממש כמו וודסטוק. אז מי אמר שטיפוגרפיה זה לא תחום שמח? | |  | |  |
|
| | |
