הצצה לנשמתו של השטן. פרסום ראשון ובלעדי לדו"חות הפסיכיאטריים של אדולף אייכמן
הבדיקות הפסיכיאטריות של אדולף אייכמן נעשו בראשית שנת 61' על ידי הפסיכיאטר פרופ' שלמה קולצ'אר ז"ל, בהזמנתו של גדעון האוזנר ז"ל, התובע במשפטו של אייכמן. "לפי מסקנותיו של סונדי", כותב קולצ'אר, "אייכמן הוא פושע בעל תאוות רצח שאינה יודעת שובע. לפי יצריו הוא 'קין' המסוגל לבצע את דחפיו הרצחניים בצורה אוטומטית ביותר"
תרגום: יעקב גוטשלק
10/03/00
אט­אט, באורח כמעט טבעי, יורד מסך השכחה כאפר לבה ומכסה מעדנות על חזיונות הבלהה והאימה הקרושים של תעשיית המוות הנאצית. הפצעים מגלידים לצלקות והצלקות מתפוגגות גם הן, אל חורי העיניים הפעורות בגולגלות הנערמות בחצר האחורית של מלחמת העולם השנייה ­ ששם התחוללה השואה."אני לא מבין למה לפרסם את זה", אמר לפני שבוע לירון תאני, מגיש תוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, על פרסומם של יומני אדולף אייכמן. אני לא יודע באיזו ערוגה צמח הבחור הזה, ויכול להיות שזה קרב מאסף אבוד על היכולת לחוות את הזוועה באורח אישי, אבל מדינת ישראל והעם היהודי מחויבים לזכר השואה. לא רק הלקח האנושי הכביר, אלא משום שקול הדם צועק מן הזיכרון האישי של קרובים, בנים ובני בנים עד דור עשירי, שזה פחות או יותר נצח.
דיוויד אירווינג
בשבוע שעבר פורסמו יומני אייכמן כצעד נוסף באותו מסע כאוב בערכאות הזיכרון הלאומי שבהן מקובע אייכמן כצורר ללא מרכאות. להבדיל מסתם בורות אגבית של אותו תאני, זו של דיוויד אירווינג, היסטוריון בריטי, היא מלומדת אם לא מכוונת ממש. אירווינג הוא מכחיש שואה מקצועי שמשנתו עושה חיל וחיילים נאצים חדשים באירופה ובארצות הברית.בימים אלה הוא תובע לדין את ההיסטוריונית האמריקנית דבורה ליפשטט בגין זלזול בכישוריו כהיסטוריון. ליפשטט פנתה לפרופסור אביתר פריזל, איש גנזך המדינה, וביקשה את היומנים שכתב אייכמן בתאו כאסמכתא משפטית לקיום השואה. בזמנו החליט, כידוע, בן­גוריון (וממשלת ישראל) לגנוז את היומנים, כמו את תיקו הרפואי והנפשי של אייכמן. השיקול היה שלא לתת פתחון פה וכיס לשאריו המשפחתיים והאידאולוגים של אייכמן. לאחר פנייתה של ליפשטט פנה פריזל ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, וזה אישר את הוצאתם לאור.ביום חמישי שעבר הגישה ליפשטט את היומנים לאירווינג מתוך כוונה חינוכית­משפטית (ציבורית כמובן, שום דבר אישי) שילמד את עצם מעשה הטרף מפי החיה עצמה. אירווינג עצמו, אגב, סבור שיש ביומנים ח ומר שעשוי להצדיק את גישתו.
אדם קוצר
ביום שבו הגישו עורכי הדין של ליפשטט את יומני אייכמן לדיוויד אירווינג ישב אדם קוצר, 55, צוללן חיפאי, בביתו ועיין בטקסט מהיומנים. קוצר עדיין לא נולד כאשר אייכמן ניהל את תעשיית המוות, אבל הקריאה ביומנים הוציאה אותו מכליו. אייכמן של היומנים מציג את עצמו ככל אדם ששגה ("הייתי אחד מהסוסים הרבים שהיו רתומים לעגלה ושבהתאם לרצונו של העגלון פנו ימינה ושמאלה") ועכשיו, תוך כדי כתיבה, הוא ממתין לגזר הדין בתאו שבכלא רמלה. הסיכוי שיוצא להורג הוא סביר, כך שאייכמן כותב את יומניו לא רק למען ההיסטוריה הכללית אלא גם למען זו הפרטית שלו. "ראיתי את הגיהנום", הוא כותב שם, "ואת השד ואת חוסר הטעם של ההשמדה... הסיכום הוא טרגי...".ככל שהמשיך וקרא בעיתוני השבוע שעבר הלך כעסו של הלך וגבר. מי שמכיר אותו יודע שהוא מסוגל להרעים בקול גדול מה שהוא חושב: "חוסר הטעם שבהשמדה?!", הוא מנתר בזעף ממקומו ופונה לחטט בתיקיו של אביו, פרופ' שלמה קולצ'אר, שנפטר לפני כ­15 שנים. נדמה לו שאי שם מונח תיק קרטון דהוי שכתוב עליו אייכמן. מעולם לא פתח את התיק הזה, שהיה תחוב בין עשרות תיקים אחרים שהשאיר אחריו הפרופסור והפסיכיאטר יליד בודפסט.קוצר הצעיר עצמו עשה מסלול ישראלי רגיל. נער בהדסים, לוחם בשייטת 13, דייג וצוללן בהמשך, אבל הוא יודע בדיוק מה חושב אביו על דברי אייכמן ואת טיב היכרותו המקצועית עם הטיפוס הזה."הוא היה בעל תאוות רצח בלתי ניתנת לריסון, ואל תאמין לשום סיפורים על כך שקיבל פקודות", אמר לו אביו, פרופ' קולצ'אר, שהיה האיש היחיד בעולם שידע בדיוק על מה הוא מדבר כאשר הדברים נוגעים לאישיותו של אייכמן.
פרופ' שלמה קולצ'אר
בראשית ינואר 61' קיבל פרופ' (אז דוקטור) שלמה קולצ'אר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר, הזמנה לפגישה עם התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר. יש להניח שידע במה מדובר. הימים ימי תפיסת אדולף אייכמן והעם בישראל רוגש עד נרעש ממש.האוזנר הטיל על קולצ'אר לבדוק את אייכמן מקצועית כפסיכיאטר. אם משום שרצה להיות בטוח משפטית שהוא כשיר לעמוד לדין, ואולי משום שיהודי באותם ימים (רחוקים מהיום וקרובים לשואה) לא יכול היה להבין את הזוועה במונחים כמו הבנאליות של הרוע. המרכיב המכני של תעשיית המוות חייב בדיקה כמו מדעית בעניין, וכך הוזמן ד"ר קולצ'אר להציץ ולנבור בקרביה של מכונת המוות הנראית ונוהגת כאדם לכל דבר.קולצ'אר הוחתם על מסמך סודיות חמור ונצר את סודו עד יום מותו. גם אלכס ליבק, היום צלם עיתון "הארץ" ובעברו הרחוק מזכירו של ד"ר קולצ'אר, לא ידע דבר וחצי דבר על תיקו הרפואי של אייכמן.בין 20 בינואר ל­1 במרץ 61' נפגש ד"ר קולצ'אר עשרות פגישות עם אדולף אייכמן והעביר אותו שבעה טסטים שונים על מנת לקבוע את מאפייני האישיות החידתית של מי שניהל תעשיית מוות כפי שמנכ"ל מנהל תעשיית טקסטיל.
התיק הפסיכיאטרי
לפני שבוע, למחרת היום שבו שאג קוצר הצעיר את מחאתו על פרסום יומני אייכמן ללא הסבר מניח את הדעת על הכותב, ולאחר שמצא את רשימותיו של אביו, עיינתי בהם. חרף היעדר השכלה פסיכולוגית שלי ועם ספקנותי הקיימת בשפע באשר לתקפות הקביעה הפסיכולוגית בכלל, אני מרשה לעצמי להעריך שלא מדובר במסמך שהוא ממש מדעי.מתוך עיון בכתב ידו של פרופ' קולצ'אר האב (לפני שערך את הרשימות להדפסה להאוזנר), הוא אמנם כותב במונחים מדעיים, אבל לא פעם מתחלק לו "הנאשם" במקום "הנבדק" ­ ואם זו לא פליטת פה פרוידיאנית מובהקת המעידה שלא מדובר במפגש של איש מעבדה ועכבר ניסוי, אני לא יודע אובייקטיביות מדעית מהי או, לחלופין, מה פירוש המושג "הכל אישי".יש באותן רשימות אסמכתות פסיכולוגיות לרוב, וחלקן נכונות משום שיש להן גיבוי מחקרי וסטטיסטי, אבל בעיקר מדובר במפגש טעון עד פיצוץ בין רודף לנרדף על רקע תעשיית מוות שהתחזתה לתעשייה פרמצבטית שאמורה לנקות את האנושות מחיידק המגפה. זה לא סתם עלבון. זו התרסה כוחנית נגד עצם תחושת הערך והקיום.קולצ'אר, יליד הונגריה 1901, הסתתר בבודפסט מאימת אייכמן ואחר כך ירד למחתרת הקומוני סטית כשהוא נמלט על נפשו ממקום למקום עד סוף מלחמת העולם השנייה. כמי שנמלט אישית בעור שיניו מאייכמן האיש, הוא איננו יכול, ובטח אינו רוצה, להיות משוחרר ממפל סואן של רגשות זעם, ובמצבו זה הוא מגיע לפני 40 שנה לתאו של אייכמן בכלא רמלה.התפאורה במשך כל הפגישות קבועה: שולחן, שלושה כיסאות ומאפרה. כיליד הממלכה האוסטרו­הונגרית התחנך קולצ'אר האב על תרבות גרמנית. הוא דיבר וכתב גרמנית שוטפת ותקשר עם אייכמן ברצף, אבל תמיד בנוכחות סוהר (שלא ידע גרמנית) ולפעמים בנוכחות עוזרתו ואשתו השנייה, שושנה, גם היא פסיכולוגית, שרשמה תוך כדי שיחות.באותם מפגשים הוא העביר את אייכמן שבעה מבחנים פסיכולוגיים שונים (פירוט בהמשך) על מנת לנסות ולהבין את המנגנון הנפשי שממנו נברא השטן.
המבדקים
קוצר הצעיר, בנו של פרופ' קולצ'אר, זוכר (בבהירות, כיוון שהוא עצמו נולד לתוך מציאות שאחרי השואה באירופה והיה להוט להבין מהיכן בא) שאביו סיפר לו שתחילה התייחס אליו אייכמן בחשדנות כיוון שראה לפניו חוקר ולא רופא."אבא שלי היה שואל אותו כל מיני שאלות כמו: ממה מת אבא שלך? אילו מחלות היו במשפחה שלך? ובעצם הוא בעצמו היה קצת בשוק; הוא בא לפגוש רוצח המונים ומצא טיפוס של פקיד קטן במס הכנסה שכל הזמן מתכווץ במגננה".מה ששבר את הקרח ואת שלוותו של אייכמן היה מבחן סונדי, מבחן פסיכולוגי שהיה תקף באותם ימים."פעם ראשונה שאייכמן יצא משלוותו היתה", משחזר קוצר הצעיר את סיפורי אביו, "כאשר ראה את התמונות של סונדי".סונדי היה פסיכיאטר הונגרי­שוויצרי, והטסט שלו היה בנוי על הצגת תמונות של אנשים שהם רוצחים, אנסים, פירומנים, פדופילים, בהנחה (נניח מדעית ­ ר.א) שכמו שהומוסקסואל מזהה הומוסקסואל, ליכודניק מזהה ליכודניק, קיבוצניק מזהה קיבוצניק ועבריין, להבדיל, מזהה עבריין ­ כך עשוי אייכמן לזהות את בן דמותו."אייכמן היה מוטרד מאוד", מספר קוצר הצעיר, "וכשעיין בתמונות שאל, מי האנשים האלה? מי האנשים האלה? ואבא שלי רק אמר לו: 'תגיד לי מה אתה רואה ומי מוצא חן בעיניך'. אייכמן היה מוטרד יותר ויותר, אבל גם הצביע על אנשים שנראו לו".לאחר שד"ר קולצ'אר סימן את תשובותיו של אייכמן על נייר הבוחן של סונדי, הוא החליט לשלוח את התוצאות לד"ר סונדי בציריך, שוויץ. מובן שלא כתב לסונדי מי האיש. תחת שם הנבדק כתב X"".בעקבות הפנייה התנהלה ביניהם חליפת מכתבים. ב­1 באפריל 61' כתב ד"ר סונדי בתשובה למבדק שהועבר אליו: "...אני חייב להודות שכשקיבלתי את האנליזה רציתי להחזיר אותה מפני שמתוך עיקרון אנחנו לא עושים דיאגנוזה עיוורת. אבל כשהסתכלתי ב... ראיתי שיש פה דבר מיוחד במינו, שאף דבר דומה לו לא היה בין 6,000 המקרים שראיתי. אני מבקש ממך שתשלח לי את תולדות המחלה של האירוע".סונדי שוחח עם פרופ' קולצ'אר בטלפון ואמר לו: "אמנם לא מקובל לענות על בוחן ללא שם, אבל אני מתרשם שהאיש בעל תאוות רצח".ב­18 בנובמבר 63' כתב ד"ר סונדי בין היתר: "...הטרגדיה במקרה זה נוצרה מכך שלנבדק היו נטיות שנושאות בחובן אסון, בראש ובראשונה מחשבה קטלנית, בעוד שמנגנוני ההגנה שלו היו כל כך חלשים שהאדם היה נתון לג מרי בידי יצריו".
עמוס מנור
מי שהתרשם אז מאבחונו של סונדי היה סגן ראש השב"כ דאז, עמוס מנור, שראה את תשובתו של סונדי באותם ימים ממש. "לא הייתי צריך את ד"ר סונדי כדי לדעת שמדובר ברוצח", אומר מנור היום, "אבל האבחנות שלו על סמך הקלפים (התמונות ­ ר.א) בלבד היו מרשימות ביותר, והאפיון היה ממש מדויק".גם מנור אגב הוא פליט שואה. הונגרי.
הדו"ח הסופי
בראשית מרץ 61' שלח ד"ר קולצ'אר את תמצית הדיאגנוזה שלו להאוזנר."הסיכום", כתב, "אדם אמביציוזי, סאדו­מזוכיסטי, בעל רמת משכל בינונית­טובה, חסר ערכים מוסריים הפועל בהתאם לאמוציות האגוצנטריות והאימפולסיביות שלו ומחפש הצדקה ריאלית ורציונלית למעשיו במקום הצדקה מוסרית, והצדקה זו, הריאלית, מתבטאת גם בהשקפת עולמו."המניע של אישיותו הוא יחסיו המסובכים עם דמות אביו. מיחסים אלה מסתבר שלהיות פסיבי וחלש זוהי סכנה. הוא יכול ואף מוכרח להוכיח את גבריותו על ידי פעילות והפגנת כוח. באספקט אחר מתבטאים היחסים האלה בכך שהינו מסתגל לכאורה, באופן פורמלי, לנדרש ממנו כשבעצם הוא מתמרד ומבצע את רצונו הוא".ברשימות בכתב ידו שלא הועברו להאוזנר כתב ד"ר קולצ'אר: "הננו משוכנעים שהנאשם לא היה אנטישמי. לו העמידו גורלו נוכח אומה אחרת, אפילו האומה הגרמנית, הוא היה מבצע את ייעודו האכזרי באותה מידה של קנאות".הדברים רשומים בכתב היד, בעט, ושני קווי איקס משורבטים, לאו דווקא החלטיים, של פסילה. ד"ר קולצ'אר הוציא אותם החוצה מן הדיווח הרשמי, אבל זוהי הפיסקה המשמעותית ביותר בכל הדו"ח, גם אם לאו דווקא המ דעית ביותר. היא אומרת בפשטות שהחלוקה בין בני אדם איננה על פי גזע או דת או לאום, אלא בין אנשים רעים, חלשים וחולים שנקלעים לחברה המנצלת זאת ובין אנשים המסוגלים להיאבק על פרצופה של החברה שבה הם חיים למען אותו שוויון ערך האדם, שהתורה הנאצית שללה אותו והוא הבסיס לבריאות החברה והנפש.
האיש שנגע, מסע שורשים
פרופ' שלמה קולצ'אר, האיש שירד לחקר נשמתו של אייכמן, היה מה שקרוי character, טיפוס. כשעסק בריפוי חולים שנטלו סמים לא היסס לקחת בעצמו חשיש ואל.אס.די כדי לדעת במה מדובר.הוא נולד בבודפסט ב­1901, ספג ורווה תרבות גרמנית וצרפתית ועסק בפעילות פוליטית בצד התמחות בפסיכולוגיה, בעיקר יונגיאנית. כמזכיר מפ"ם בהונגריה וסגן נשיא התנועה הציונית שם, הכיר את ד"ר קסטנר, שעסק מול אייכמן בנסיונות חילוץ יהודים מרכבות המוות ונקלע בישראל למאבק דם בגין העדפתו, כשהוא עצמו מסתתר מאנשי אייכמן, תחילה בבודפסט ואחר כך ביערות הונגריה עם המחתרת הקומוניסטית.בראשית שנת 50' הגיע קולצ'אר לישראל. כחלוץ ציוני אמון על תורת העבודה המרקסיסטית (חבריו השלימו את קיבוץ העוגן) לבש בגדי עבודה פרולטריים, נעל את נעלי הסקי שלו והתייצב בלשכת העבודה כשהוא מוכן לסלול כבישים ולקצור חיטה. שאלו אותו מה מקצועו, והוא אמר: "דוקטור לרפואת הנפש". הפקיד, שאולי לא קלט את האקצנט ההונגרי, שיגר אותו בבהילות למחנה האוהלים של ילדי תימן בעין­שמר כרופא של ממש, ושם סייעה לקולצ'אר הסמכתו כמיילד כדי לשרוד כמה חדשים, עד שהועבר לנהל את בית החולים הראשון לחולי נפש בעכו.עד 58' טיפל במאות מקרים של פליטי גלי העלייה הראשונים וניצולי שואה מכל העולם. הוא שלט בצרפתית, ביידיש, בגרמנית, בהונגרית ובאנגלית, אבל מה תעשה מול תימנים ומרוקאים, רומנים ורוסים?"איך אתה מדבר איתם?", היה אדם בנו שואל אותו, והוא היה משיב: "פסיכיאטריה וטרינרית", כלומר מעין דיאלוג של סימנים.פרופ' קולצ'אר ניהל את המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר עד גיל 75, פרש וחזר, ובעצם עבד כמעט עד גיל 80.הוא נפטר בשנת 84'.כמו רבים מבני דורו שהגיעו ארצה אחרי השואה, היתה צריבת הפגישה באייכמן ההווה האמיתי בין עברם לעתידם. בספקולציה של קיביצר אקראי זה נראה כאילו שלמה קולצ'אר, שנגע בנשמתו של אייכמן, היה הקרוב מכולם.
המבדקים/ ניתוח כף היד
"התמכרות לצייתנות"בתיק הבדיקות של הפסיכיאטר שלמה קוצ'אר נמצא גם מסמך כתוב גרמנית ועליו הכותרת "ניתוח כירולוגי נסיוני". על המסמך חתום חנוך בן­ארי, והוא מתוארך בשני תאריכים: חיפה, יולי 1961, ציריך, יוני 1962. אלה עיקריו
איניציאל
החומר שהונח לפנינו כולל שני דפים ועליהם טביעות האצבעות וטביעות שתי כפות הידיים, טביעות הדומות לכל טביעות האצבעות שלוקחת משטרת ישראל מעבריינים ומחשודים. לטביעות מצורפת חתימתו של הנאשם. פרט לכך ברשותנו תצלום כפות הידיים ותצלומים קטנים יותר שמקורם בכתבי עת. מאחר שלא היה באפשרותנו לבדוק את כף היד החיה חסרים לנו בהכרח נתונים מסוימים, דבר שאינו מאפשר לנו לצייר תמונת אופי שלמה...
האופי
הסימן הבולט ביותר הוא זה של ה"טבע הפקידותי", טבע מוגבל באפשרויות התפתחותו. פעם אחר פעם אנו מוצאים סימנים לכך שהשאיפה לסדר ולארגון ותודעת האחריות מפותחות הרבה מעבר לנורמלי. זהו אדם קר בשיקוליו ובחישוביו, עם צורת עבודה שיטתית, עם אהבה רבה לפרטים, עם הקפדה פדנטית הגובלת במניה על דיוק ועל פרטי פרטים, כך שניתן לדבר אצלו על "התמכרות לצייתנות". הוא מיטיב לבצע את רעיונותיהם של אחרים כשמדובר בצורת עבודה מוכתבת. הוא מנסה תמיד (כמו פקיד מובהק) להשתמט מאחריות...הוא מתייחס בחשדנות לדברים חדשים, הוא קרתני וחסר כל מקוריות. הוא עשוי להתרגז על דברים של מה בכך, אולם חוויות גדולות מפריעות לו הרבה פחות...חוש הסדר והשיטתיות מתייחסים רק לדברים חומריים בחיים. הסדר הרוחני, קרי ההיגיון, חסר לגמרי. הוא בעל קליטה איטית, כשרונותיו השכליים מוגבלים, האינטלגנציה שלו אינה מפותחת לגמרי. אופקיו צרים, הוא חסר התעניינות רוחנית ואף אינו מוכשר לכל עבודה רוחנית (אבל תחת זאת מיטיב להשתמש בידיו). דמיונו בולט בדלותו, מה שאינו מפתיע לנוכח מידה כזו של פרימיטיביות מחשבתית ורגשית. חסר גמור בעדינות, בכל דקות רגש.סימנים רבים במיוחד לעיקשות, לקשיות עורף שקשה להשפיע עליה, כך שכמעט אינו זז מהחלטות מרגע שקיבל אותן. עיקשות זו הולכת יד ביד עם צינה רגשית עזה, עם גסות רגש. ביחסיו עם העולם החיצוני חסרים לגמרי חום, רחמים, חמלה, כך שניתן לדבר על יחסי א­סוציאלי אל העולם הסובב אותו...כבודו העצמי וגאוותו נמוכים, ולעומת זאת הוא אוהב כיבודים והכרה. חוסר איזון בולט המביא לחלוקה בחיי הרגש הדלים ממילא: רגשות מתעוררים בו רק בחוגו הקרוב ביותר, כלפי עצמו וכלפי משפחתו. כלפי המעגל הרחב יותר, העולם, לעומת זאת, הוא מגלה קשיחות, דלות רגש ואכזריות, כפי שהראינו לעיל. מדובר אפוא בחלוקה ברורה לשניים של חיי הרגש. אולם אין זאת התופעה היחידה מסוג זה: חלוקה דומה לשניים אנו מוצאים, למשל, גם בחיי המין שלו: למעשה הוא אדם חשקני ותאוותני, נשים יכולות לשלוט בו, אבל בנישואים הוא מגלה יצר הגנה בולט כלפי בת זוגו, וכאן חיי האהבה שלו הם מעשיים, כלומר נטולי "רומנטיקה".בדרך כלל הוא גחמני בחיי האהבה שלו, תשוקותיו ניצתות בפתאומיות וממהרות לדעוך, אך לעולם אינן מחלחלות לעומק. אין הוא מסוגל להעניק אהבה אמיתית או י דידות אמיתית.תכונה המייחדת אותו בחיי המין, ובכלל, היא אהבתו להתעטף באצטלה של חשאיות וסודיות...ביסודו אין הוא אמיץ לב, אלא פחדן: לא אחת הוא שרוי בפחד, הוא חשדן, זהיר וסובל מרגשי נחיתות חזקים, שלהם המציא פיצוי יתר. את הגורמים לכך יש לחפש בילדותו: הוא מגלה קיבעון יוצא דופן כלפי הוריו... אין ביכולתנו לקבוע אם הקיבעון הוא כלפי האב או האם. מכל מקום, קבעון הורים זה ממלא תפקיד ראשון במעלה במבנה האופי שלו...מבין שאר קווי האופי שאין בהם חשיבות מרובה לתמונה הכללית ראויים עוד לציון הקווים הבאים: דייקנות, הקפדה על הלבוש, פטאליזם חזק. נראה בבירור כי האיש לא חיפש יתרונות חומריים לעצמו ולא שאף להתעשר. הוא ניחן בזיכרון מצוין. הוא נמנה עם האנשים שלעולם אינם למדים מנסיונם. אין סימנים לעניין באמנות או אף באסתטיקה, ואף לא לרגישות כלשהי לתחומים אלה.לא ניתן להשלים תמונה זו בלי לציין שני קווי אופי, המופיעים כאילו בנפרד מן האופי הכללי ובלי זיקה אליו. הם משולים לגוף זר בסביבה שאינו שייך אליה. האחד הוא נטייה להימור, נטייה הרפתקנית, כמעט בוהמית, המופיעה רק לפרקים. נטייה זו להימור אינה מוגבל בהכרח למשחקי מזל וכו', אלא יש להבינה במובן הרחב יותר. השני, כושר הזדהות נפשי מולד, אם כי חלש, שלא המשיך להתפתח במהלך החיים.
גורל
עתה ננסה לשחזר את גורלו של אייכמן לפי כף ידו... בכף היד ניתן לגלות אך ורק מאורעות מכריעים לבעליה, מאורעות החשובים מבחינה סובייקטיבית, ואלה אינם זהים תמיד בהכרח למאורעות חשובים מבחינה אובייקטיבית...בהיותו בן 20 לאחר משבר, מקבלים חייו תנופה בולטת, צמיחה חומרית או גופנית.רק בגיל 28­29 מתחילה אשה (או נשים) למלא תפקיד בחייו.בגיל 32 הוא עובד משבר קל וקצר. בתקופה זו פוקד אותו פרק זמן של חשיבה מעורפלת, הססנות, אך גם של חוסר דאגה.בגיל 38 (סוף המלחמה) שוב פוקד אותו משבר חמור. אולם דווקא בתקופה זו זוכים חייו לצמיחה גופנית ניכרת...בערך בגיל 40 מתחיל גורל אפור וחדגוני. זהו גורלו של אדם שיצא ממסלולו, אדם המתנסה בכל מיני חילופי סביבה ומקום ובשינויים מקצועיים, באי ודאות ובכשלונות. במקביל הולכת ופוחתת חיוניותו...מגיל 45 עד מחצית שנות החמישים לחייו (בערך עד גיל 55­56) אנו מוצאים בכף ידו סימן המופיע בדרך כלל רק אצל אישים מפורסמים: במקרה זה מן הסתם סימן המעיד על טבע הרוסטראטי (יצר תהילה הרסני ­ י.ג). במילים אחרות: במשך כעשר שנים אלה הוא היה מודע ביותר לתפקיד המזווי ע והחד פעמי שמילא בהיסטוריה.כמו בכפות ידיים אחרות (לא בכולן) לא ניתן למצוא אצל אייכמן סימנים בדוקים לתוחלת החיים שלו. לעומת זאת רבים אצלו הסימנים המעידים על צורת מותו ונסיבותיו. אנו מוצאים:א' ­ מוות בטרם עת. ב' ­ מוות בארץ זרה ובסביבה שונה בתכלית מזו של נעוריו. ג' ­ מוות בטרם עת בצורה פתאומית. ד' ­ מוות אלים, בטרם עת, בנסיבות דרמטיות, או, כפי שהדבר מנוסח לעתים בספרות המסורתית: בנסיבות אכזריות.אדולף אייכמן הוצא להורג ב­29 במאי 1962, בכלא רמלה.
פרופ' קולצ'אר/ רשימות אישיות
קין בקליפת פקידבמהלך עשרות המפגשים שלו עם אייכמן ערך הפסיכיאטר פרופ' שלמה קולצ'אר רשימות אישיות שעל פיהן הכין את הדו"ח הסופי על מצבו הנפשי של אייכמן. לפניכם קטעים נבחרים מהרשימות הללו, הנוגעות בילדותו של אייכמן, יחסיו עם הוריו, יחסו ליהודים, לאהבה, למין, לאלכוהול ולבילוי, וכמובן גם ניתוח מסכם של הפסיכיאטר. "האיש הצעיר", כותב פרופ' קולצ'אר, "בעל ההשכלה הבינונית והעמדה הנמוכה שעקרון חייו הבלתי מודע הוא 'החולשה היא חטא' מוצא לו מסגרת שבה לתוקפנות ערך חיובי מובהק"
איניציאל
חוות הדעת מתבססת אך ורק על החומר שנרכש בעת הבדיקה. פרט לכך נלקחו בחשבון רק האוטוביוגרפיה של הנאשם כפי שפורסמה בLife"" וחלק מזכרונותיו שנכתבו בבית הסוהר. בשעת הבדיקה לא היה חומר הבדיקה מוכר לבודק. הוא השתדל אף להסתייג מהמאמרים שהתפרסמו בעיתונות כדי לא להיות מושפע מבחינה אמוציונלית. הבודק לא שהה במחנה ריכוז, לא נשא את הטלאי הצהוב, השתתף בתנועת המחתרת ההונגרית ולא איבד איש מקרוביו. כמו כן לא סבל כל פגיעה אישית מידי הגרמנים. מתוך הכרה עצמית של פסיכיאטר, הבודק ומתקן עצמו באופן שוטף, נראה לו שמותר לו לטעון שגישתו היתה התעניינות מדעית וסקרנות בעומדו לפני תופעה אנושית מסוימת, עד כמה שיכול לטעון זאת אדם, ובעיקר יהודי, שניגש בלא קביעת עמדה מראש.
התנהגות הנאשם בשעת הבדיקה
הנאשם הראה מההתחלה נכונות לשתף פעולה. הקשיב לשאלות והשיב עליהן מיד, ניסח את תשובותיו בדייקנות, לעתים בדייקנות מוגזמת, לא הסתייג מהנושא אלא כשנגעו השאלות בנקודות התביעה (במשפטו ­ ר.א)... אופן הצגת דבריו העיד על רצונו לספק את דרישות הבודק ולרכוש את אהדתו. השתדלות זו מתגלה בעיקר במבחנים, שבהם התלבט פעמים חוזרות, נאנח, צייץ בלשונו כאות לאי שביעות רצון מהישגיו... גם בראיון הקליני השתדל ליצור רושם טוב, תוך פזילה, כשיכול, בכיוון המשפט הצפוי לו.בהזדמנויות אלה ניתן להרגיש שדבריו הם כדפוסים מאומנים היטב כמו: "אף פעם לא הרגתי יהודי ולא נתתי הוראה לכך, בין אם העל פה ובין אם בכתב"; לעומת זאת עושה הוא רושם גלוי ואמיתי בהזדמנויות אחרות, במיוחד בדברו בנושאים אישיים ופילוסופיים.הבודק היה האיש האזרחי הראשון שעימו נפגש מאז שנשבה. ביושבו מולו לראשונה בארבע עיניים, כביכול, התרככו לפתע קולו ורשמי פניו, מהלך מחשבותיו נתרפה והיה מורגש שהוא רוצה לשפוך את לבו.עישן הרבה בזמן הבדיקה ונימק זאת בכך שהסיגריות שהוא מעשן בהזדמנות זו הן תוספת למנתו היומית הקצובה.במבחנים הפסיכודיאגנוס טיים ביצע את ההוראות בדייקנות, החזיר את חומר הבדיקות לידי הבודק כשהוא מסודר יפה. בכל המבחנים השתדל לתת "תוצאות טובות"...תוך כדי הבדיקה הופיעו בפניו טיקים מרובים במיוחד כשנגעה השיחה בנושאים הקרובים לתביעה. ציין שהטיקים הופיעו לראשונה בזמן המלחמה.
אוטואנמנזה (קורות חיים כפי שנמסרו על ידי הנבדק)
...לפי תיאורו היה אביו מנהל חברת החשמליות בלינץ. אב זה היה לדבריו איש חמור וקפדן שדרש סדר ולא סבל כל רשלנות. הוא פיקח על הילדים החל מנקיונם האישי וכלה בסדר שבמחשבותיהם, אף ביקר את שיעורי הבית. הוא אסר על הילדים לשוחח ליד השולחן וסטירת לחי היתה נפלטת מידיו בקלות. היה רוטן ונוזף הרבה. הנאשם מדבר על אביו אמנם ביראת כבוד אך אף על פי כן בגוון שלילי בהבליטו את התנגדותו לו.האב עודד אותו לקרוא את הקלאסיקונים הגרמנים שהיו מצויים בשפע בספריית ביתם, והנאשם לא עשה זאת מתוך התנגדות גרידא. היה תלמיד רע, התחמק מבית הספר לעתים קרובות ו"החליק" בקושי מכיתה לכיתה.פעם נלקח על ידי אביו להרצאה של חינוך מיני שבה דיבר המרצה נגד חטא האוננות. הנאשם התקומם אז באומרו "מה לי ולנושא" וכיוון את כעסו אל אביו על שהביאו לשם. התנגד אף לדרישות המשפחה בכלל והשתמט, למשל, פעמיים כשהיה עליו לבקר את אמו שהיתה מאושפזת בגלל מחלה קשה.אולם מבעד לחזות הגישה השלילית הזאת אל האב, מורגשת יראת כבוד שכמעט אינה יודעת גבול, כמו כן פחד מפניו וגישה פסיבית כלפיו...תוך השיחות הזכיר שכשהיה כבר קצין אס.אס גבו ה הובאה אליו פעם קרובה רחוקה יהודייה בבקשת עזרה. הוא הציל אותה אז ונימק זאת בהשפעת חינוכו של אביו שציווה עליו לכבד את קרוביו.
חיי מין
על נושא זה מדבר הנאשם בקושי ותוך מעצורים. טוען שהוא מביא אותו במבוכה. היתה זאת ההזדמנות היחידה שהתנגד לבדיקה וכאן אף באה דרישתו להיבדק בארבע עיניים. דרישה זו התגשמה, כאמור, בצורה זו שנכח בבדיקה סוהר שלא הבין גרמנית. גם סידור זה לא הביא תועלת מרובה והורגש שהנאשם מדבר בדפוסים מקובלים ומתרחק מהבעיה.מחוויותיו הראשונות בשטח המיני זוכר מקרה שקרה בהיותו בן עשר. נער אחד אונן אז מתוך משחק והנאשם התבונן בו עם יתר הנערים. הדגיש במיוחד שלא היתה לדבר על השפעה עוקבת. הנער איבד את חינו בעיניו ונפרדו. בבית לא דובר על מיניות כלל. "המגע הראשון עם המין השני" קרה בהיותו בן 17, כשהניעה אותו נערה אחת לנשק לה. בגללה אף התחמק מבית הספר, אך היחס נשאר בכל זאת פלטוני. מגע מיני ראשון היה בהיותו בן 20 עם בחורה צעירה ממנו. קרתה עוד שורה של היכרויות עם נשים אך כולן נשארו פלטוניות. הוא מבדיל בין ארוטיקה, "החלק היצרוני שלשלטונו נתון האדם מטבע ברייתו", לאהבה, שהיא היחס הפנימי, האידאלי. את אירוסיו הראשונים ביטל מסיבות פוליטיות כי ארוסתו קראה לאנשי האס.אה הצועדים בשם "אידיוטים".
ידידות, תנועה
הנאשם מזכיר שמותיהם של כמה אנשים שכינה בשם ידידים ­ ביניהם גם יהודי אחד. אך כפי שנפרט להלן, איננו סבורים שהיו לו ידידים של ממש והוא נמשך יותר לאגודות מאשר לאנשים פרטיים. ...נמסור להלן את תהליך הצטרפותו של הנאשם ל­N.S.D.A.P כפי שתואר על ידיו. הננו משוכנעים שהתיאור הוא מכוון, אך נראה לנו שהוא מכיל בכל זאת חלקים אמיתיים, במיוחד במה שנוגע למניעים הפסיכולוגיים להצטרפות.עוד בהיות הנאשם בתנועת "לוחמי החזית האוסטרית" העסיק אביו במפעלו קצין בדימוס בשם בולק, ובולק זה הפך להיות ידיד המשפחה. ערב אחד ישב הנאשם במרתף בירה בקוראו עיתונים נאציים... והסיסמה היתה "חירות". הושפע גם על ידי קורבנות נוצרים שנפלו בידי הקומוניסטים. מקריאה זו הובא לידי תחושה פנימית ומצב רוח מסוים ובאותו ערב הלך גם לאסיפת עם נאצית. באסיפה היה בולק הנואם המרכזי ונשא נאום חוצב להבות על חופש. עם תום האסיפה ניגש בולק אל הנאשם כידיד המשפחה וצירפו למפלגה.ב­1932 הצטרף הנאשם לאס.אס. ב­1933 בוצעו צמצומים במנגנון... החברה שבה עבד הנאשם. פוטרו אז כל הרווקים וביניהם גם הוא. אז נזכר לפתע שהינו בעצם אזרח גרמני החליט לעבור לגרמניה כדי להתקבל לעבודה בסניף הגרמני של אותה חברה. ביקש דרכון גרמני ואף קיבל המלצה ממפלגתו שבה היה כתוב שפוטר בגלל השתייכותו אליה (למרות שלא היתה זאת, כאמור, הסיבה האמיתית). רצה אז לקבל משרה בבוואריה כדי להיות בקרבת ארוסתו הראשונה, שחיתה אז בצ'כיה. אך המפלגה הציעה לו להיכנס להשתלמות צבאית ביחידת הקומנדו ולהתייצב לשירות הביטחון. קיבל ספרות מפלגתית מרובה, ומאחר שקודם לכן כמעט לא קרא הושפע על ידיה ושוכנע מבלי משים יותר ויותר ברעיון על "דם וקרקע": "כך קרה לכולם".במקום שימשיך בשירות הביטחון הועבר, לאכזבתו, לברלין, לעבודה משרדית. "עבודה ליד שולחן כתיבה לא נעמה לי" כי אף פעם לא עשה דבר כזה. נוסף על כך שוכן, בהיותו רווק, בקסרקטין והיה נתון לסדר יום קפדני ונוקשה.ניתן לו התפקיד להכין כרטיסייה של אנשי הבונים החופשיים מסודרת לפי סדר אל"ף­בי"ת. המשימה בוצעה בדייקנות רבה למרות היותה משעממת, וכפרס על עבודתו הטובה הועבר לעבודה חשובה יותר במחלקה היהודית. כאן היה תפקידו הראשון לקרוא ספרים ולתת עליהם דו"ח. התעסק אז במיוחד בציונות והעמיק בה... באותה תקופה תמכה המפלגה הנאצית בציונות מתוך מטרה להיפטר מהיהודים.הנאשם עבד במחלקה זאת עד 1935. באותה שנה בא שליח מפלשתינה דאז לסדר עליית יהודים ועל הנאשם הוטל לעסוק בו. הוא הוזמן על ידי השליח לבקר בפלשתינה ואף נשלח שמה בלוויית הממונה עליו, אך כניסתו לא הותרה על ידי האנגלים ובילה בחיפה יומיים בלבד. יתר הפרטים נמצאים בידי התביעה.
בעיית היהודים
בבית הספר היה הנאשם פרוטסטנט בסביבה קתולית. בכיתתו היה מספר היהודים שווה בערך למספר הפרוטסטנטים, ובשעת שיעורי הדת הקתוליים היו יוצאים את הכיתה ומשחקים יחדיו. לנאשם לא היה מושג מהו יהודי, הוא ביקר פעמים מספר בביתו של נער יהודי ואף הזמינו לביקור חוזר. זוכר אפילו את שמו. בבית הוריו לא הוזכרה הבעיה כלל והיהודים הוכרו כדת ולא כגזע. לאמו היו קרובים יהודים והיה לנאשם אף פלירט קצר עם נערה יהודייה שנישאה אחר כך לאחד מחבריו. אף פעם לא סבל פגיעה אישית מידי יהודים, וכשהובאה אליו בהיותו קצין אס.אס גבוה אותה קרובה יהודייה שנזכרה לעיל, אף נשק לה.
אלכוהול
טען בהתחלה שתה רק יין אדום ובירה בגלל הטעם ואף פעם לא השתכר. בשיחה מאוחרת יותר מודה ששתה כדי להסיח דעתו: "אחרת לא יכולתי להשתחרר ממחשבותי".
בידור
רומנטיקה, נוף, שירת עם. למד במשך שנים לנגן בכינור, ניגן בצורה נטורליסטית הן בברלין והן בארגנטינה.
בית
הוריו היו, כאמור, פרוטסטנטים בסביבה קתולית. בהתחלה היה גם הוא עצמו דתי אך התרחק מהדת באופן הדרגתי ובשנת 1937 יצא מהכנסייה. טוען פעמים חוזרות שעשה זאת מרצונו הטוב. לא הוכרח לכך על ידי איש. "יצאתי בגלל התנגדותו לכל קשר דתי, כי אינני רוצה קשר רשמי עם אדוני. מאז אני מאמין באלוהים בלי קשר דתי. אני מאמין בסדר עליון שבעולם, אך אינני מקבל שטויות כגון זאת שישו היה בן לאלוהים".
עצבנות
במשך כל חייו חש בפחד בלי שידע מפני מה. גם כשהיה חופשי ועצמאי לגמרי חש אי ביטחון פנימי, לא יכול ללכת למקומות שבהם היה עליו להיפגש עם אנשים זרים. היה עליו לדעת מראש מי ומי יהיו הנוכחים. במקרים כאלה היה מזיע בכפות ידיו (גם בשעת הבדיקה). במידה שחשב פחות על כך שיפגוש זרים הוקל לו, וכשהיה עליו להתכונן לפגישה חש ברע. בהזדמנויות אלה היה נוטה לשכוח, לא אמר את שרצה להגיד ולאחר מעשה לא היה זוכר מה אמר.המבוכה היתה עלולה להופיע בנסיבות הפעוטות ביותר, בין אם היה עליו לדבר אל ממונה גבוה והן אם נמוך. אפילו עניינים של מה בכך היה עליו לשקול מראש. מרגיש טוב ביותר בהיותו לבדו או בחברה מוכרת וידידותית לו.בילדותו היה מכרסם ציפורניו.
ניתוח
ניתוח האישיות הוא תמיד מלאכותי, אך לתיאור האישיות בשלמותה דרוש כישרון ספרותי בלתי מצוי. המדע נאלץ להקריב את השלמות הבלתי אמצעית למען האובייקטיביות.א. אינטליגנציהלפי תוצאות המבחנים רמת המשכל היא בינונית במיוחד כשמדובר במבוגרים... הנאשם לא היה מסוגל, למשל, לחזור על יותר מארבע ספרות. בניגוד לכך, לא לקו התפקודים הרוחניים הגבוהים יותר כמו ההפשטה, השיפוט והקואורדינציה....הבדיקה הקלינית רומזת על קיומו של תסביך אינטליגנציה: הנאשם מנסה להופיע כיצור שכלי, קר, המחליט ופועל על פי השכל הבריא. הוא משתמש בביטויים מסובכים ובמקום תיאור הוא נותן הגדרות הלובשות מפעם לפעם צורה מוזרה בגלל ההשתדלות היתרה והתרבות הבלתי מאוזנת. תופעה זו מתגלה בעיקר בסגנונו, שהינו מלא ביטויים מסובכים ומיותרים, ביטויים שאבד עליהם הקלח....במשך כל המבחן לא אמר אף פעם שאינו מכיר מושג זה או אחר אלא השתדל להסוות את חוסר ידיעתו בביטויים מסובכים. הסגנון המסובך הינו שיגרתי, ריק, חסר חיים, חדגוני ופורמלי... ב. עולמו של הנאשםכל אדם חי מבחינה סובייקטיבית בעולמו הפרטי, ומהעולם הממשי הוא חש רק באות ה מידה שהינו מוכן ומסוגל לכך. עולמו של הנאשם הוא עולם דומם, מכני, מת... הוא טוען אמנם שמאמין באלוהים, אך אלוהיו הוא מושג מופשט של הכוח המארגן של היקום. הנאשם מפשיט מהאדם את צלם האנוש ועבורו האדם אינו יצור סוציאלי או מוראלי, אלא תופעת טבע בלבד... השקפת עולמו קשורה בפילוסופיה פטאליסטית... "סדרי העולם אינם ניתנים לשינוי. כשניסיתי להחליף מיליון יהודים במשאיות לא היתה זאת זכותי ­ הדבר הוצע לי על ידי הגורל. גם בכך שלא יצא הדבר לפועל היתה יד הגורל". בעזרת הפילוסופיה הזאת הוא מזכה עצמו בטוענו שלא יכול היה לפעול במצבו אחרת מאשר פעל.גם כשנתפס בארגנטינה חשב במשך שמונת הימים שהיה קשור למיטה ושקל אם עשה כל שבאפשרותו להימלט. כשהבין שלא עשה הכל לשם כך, נכנע. "גם זה היה גורלי ­ סוף­סוף אוכל לפתוח את פי ולהצדיק את עצמי. אשר לפסק הדין שיוצא עלי ­ אין לו כל חשיבות"....את העובדה שאינו פוחד מהמוות הוא מפרש בפטאליזם שלו, ואף ניסה פעמיים את הגורל בהפקירו עצמו בחוץ בעת הפצצות... בשעת ההפצצה על ברלין ראה במו עיניו אנשים נשרפים חיים. כדאי לציין שבהזכרת מקרה זה הוא מצטדק בפני הבודק על שעשה דבר אסור בצאתו לרחוב בעת הפצצה.לדעת הבודק יש לראות בשני מקרים אלה נסיונות התאבדות סמויים.ג. מוסרהבודק שאל את הנאשם: "ההרגשת אי פעם מוסר כליות?", והוא ענה אחר היסוס קל: "כן, כשהתחמקתי מבית הספר". על השאלה אם הרגיש לפחות הרגשת אחריות למעשיו התחמק מלענות והדגיש שהיה אחד מ­30 פקידים שהסתובבו בשטח, ששמוהו לתפקיד נגד רצונו והוא נשמע... מוסר שכשנודע לו שהמגורשים מוצאים להורג ביקש העברה מתפקידו ומבוקשו לא ניתן לו. "אז התכנסתי בתוך שריון פנימי וביצעתי את העבודה. אמרתי לעצמי: עד כה לא הרגתי איש ויצרתי לעצמי מצב שבו מצאתי ניצוץ של הרגעה פנימית. אך עצבנותי החמירה ובלילות לא היתה לי מנוחה. כשראיתי לראשונה איך הורגים אזרחים הרגשתי שעלי לצנוח ארצה. תרופתי היחידה היתה באומרי: אין לי עניין אישי בכך, אני בתפקיד". ...הבודק שאל את הנאשם לדעתו על פונטיוס פילטוס, ואם היה אחראי לצליבת ישו, והנאשם קפץ על השאלה וענה: פונטיוס פילטוס היה חף מפשע. הוא פעל מתוך שיקולים פוליטיים וברחיצת ידיו גילה שאין לו כל חלק במעשה", והוסיף: "אם מותר לי להשוות עצמי עם דמות היסטורית גדולה כזאת, הרי שגם אני הייתי במצבו".ד. יצרים ואמוציות... לפי מסקנותיו של סונדי מהבדיקות הפסיכולוגיות, הוא פושע בעל תאוות רצח שאינה יודעת שובע. לפי יצריו... הוא "קין" המסוגל לבצע את דחפיו הרצחניים בצורה אוטומטית ביותר... מתוך תאוות שלטון ותוך חריגה מגבולות המציאות...הדרך מהיצר הגולמי עד תוצאות התפתחותו העליונות, דהיינו האמוציות העדינות יותר, היא ארוכה, וקשה לכן לקלף את ה"פקיד הממושמע" רובד אחר רובד ולהגיע ל"קין" שבעומק נשמתו.בזמן הבדיקה הקלינית לא גילה הנאשם כמעט כל תגובות אמוציונליות. גם כשניסינו לגרותו במכוון ודיברנו פעמים חוזרות על משפחתו וילדיו לא ראינו בו כל תגובה, ואפילו לא את הניסיון להסתיר את האמוציות. רק פעמיים ראינו בו שמץ של תגובה אמוציונלית: לראשונה כשנכנסנו לנושאים הסקסואליים, כשהתבייש ונבוך, ובשנייה כשמסר על חוויותיו לקראת סוף המלחמה ועל הריגת גרמנים בהפצצות. כאן נעשה מר, מיואש ומדוכא וההעוויות בפניו התרבו....מתברר שבעת גירויים חזקים משתלטים הרגשות על הנאשם והוא עלול להפוך אימפולסיבי... הוא אינו "פושע קר" אלא מגיב לגירויים, למרות היותו מסוגל להחזיק עצמו במ סגרת של משמעת פנימית חמורה. נדמה שבמקורו היתה בו היכולת ליצור קשר ממשי ואמוציונלי עם העולם ולהבין את הזולת. אך יכולת זו לא התפתחה וממקורותיה בנה לו שיטה להבנת האנשים באופן אינטלקטואלי למען ניצולם למטרותיו. האנשים אינם בני אנוש בעיניו אלא פיגורות, דחלילים שאינם אלא סטטיסטים על במת חייו... הוא איבד את כושר ההזדהות, ולכן גם לא היו לו ידידים של ממש. הזולת משמש לו לסיפוק דרישותיו בלבד. עולמו הוא אוטיסטי ­ דהיינו חסר ערך של מציאות כי משתקפים בו יצריו, צרכיו ודרישותיו הוא...
סיכום
הנבדק בעל דחפים תוקפניים עזים ותאוות שלטון. זהותו המינית אינה בטוחה והוא נדחף ונסחף כאחת אל מילוי גורלו: נדחף על ידי יצריו ונסחף על ידי המצב שנוצר בשלטון הנאצי.האיש הצעיר בעל ההשכלה הבינונית והעמדה הנמוכה שעקרון חייו הבלתי מודע הוא "החולשה היא חטא" מוצא לו מסגרת שבה לתוקפנות ערך חיובי מובהק. הזדהותו הבלתי שלמה עם הזולת ומוסרו הרציונלי גרידא מאפשרים לו לפרוק את יצריו ללא מעצורים. נטייתו להשלכה (פרויקציה) מאפשרת לו להאשים אחרים בכשלונותיו ורמת שכלו הטובה יחסית עוזרת לו לתפוס עמדה גבוהה במנגנון ההרס.(הקטע הבא נמחק באיקס על ידי הכותב)הננו משוכנעים שהנאשם לא היה אנטישמי. לו העמידו גורלו נוכח אומה אחרת, אפילו האומה הגרמנית, היה מבצע את ייעודו האכזרי באותה מידה של קנאות.
הדו"ח המסכם: "דיסהרמוניה בולטת בין תפקודי השכל השונים"
אחרי סדרת הפגישות עם אייכמן ניסח פרופ' קולצ'אר דו"ח שהוגש לגדעון האוזנר, התובע במשפטו של אייכמן, תחת הכותרת "סיכום הבדיקות הפסיכודיאגנוסטיות". הדו"ח מקצועי­מדעי ומציג את שורת האבחנות לגבי הנבדק. "אדם אמביציוזי, סאדו­מזוכיסטי", כותב קולצ'אר, "בעל רמת שכל בינונית­טובה, חסר ערכים מוסריים, הפועל בהתאם לאמוציות האגוצנטריות והאימפולסיביות שלו ומחפש הצדקה ריאלית ורציונלית למעשיו"שם הנבדק: אדולף אייכמן.מבחנים: רורשך, ציורים, בנדר, וכסלר, המבורג, T.A.T, יחסי אובייקט (לא שלם).תאריך: 20 בינואר 61' עד 1 במרץ 61'.
איניציאל
רמת שכלו של הנבדק בינונית, בינונית­טובה, אך קיימת דיסהרמוניה בולטת בין תפקודי השכל השונים. תפקודי תשומת הלב האקטיבית והריכוז חלשים מאוד בהשוואה ליכולת ההפשטה, השיפוט והקואורדינציה. התפקודים הלוקים בחסר הם אלה הרגישים במיוחד למתח אקטואלי, והירידה בהם מעידה אפוא על קיום מתח כזה. האי שוויון המופיע פה ושם בתוך תפקוד זה או אחר, הפועל היטב כשלעצמו, מעיד על השכלה בלתי מסודרת מחד ועל גישה אגוצנטרית מסוימת מאידך.כל פעולתו האינטלקטואלית של הנבדק ניתנת לאפיון כך:הוא משתדל להתאים את עצמו לצורה ולתוכן המקובלים בחברה ועושה זאת בצורה קיצונית ואובסיסיונלית; ואמנם מצליח הוא לדייק בתפיסתו הפורמלית ולהשיג הישגים טובים כל עוד הוא נשאר על פני השטח ואינו נאלץ להתעמק בדברים, להבין את המשמעות העמוקה יותר של המתרחש. מאחורי פסאדה שטחית זאת פעולתו היא שונה לחלוטין: האמביציות האינטלקטואליות הגבוהות נעלמות, ובניגוד לדיוק האינטלקטואלי השטחי נעשים הישגיו בינוניים, האמוציות השונות משתלטות על הגיונו ומרחיקות אותו הן מצורת החשיבה המקובלת ברבים והן מתוכנה. אמוציות אלה הן חזקות עד כדי כך שהן מ שתקפות גם מבעד למאמצים האינטלקטואליים המכוונים להתאמה חברתית, ונותנות גם לדעותיו הבנאליות ביותר גוון אישי. כפילות זאת של פעילותו מתגלה גם בפער העמוק ובמתח הרב שבין עמדתו האינטלקטואלית התודעתית והרצונית כלפי העולם ובין הכוחות הפנימיים הפועלים בו למרות רצונו.
איניציאל
חייו הפנימיים של הנבדק עשירים למדי ויכולתו להסתכלות בעצמו מפותחת, הוא יכול לשלב את הגירויים החיצוניים והחוויות הפנימיות וליצור עמדה פנימית יציבה כלפי העולם וכלפי עצמו, שבעזרתה הוא יכול לסנן את הדרישות האמוציונליות הנובעות מתוכו. עמדה יציבה זאת משמשת לו גם כבולם זעזועים כלפי חבלות נפשיות מבחוץ, ותוכנה הוא: ניסיון להסתיר את עצמו תוך משחק התפקיד הנדרש על ידי העולם החיצוני. הוא מלווה זלזול וציניות המכוונים גם אל הערכים המקובלים וגם אל עצמו. מקורה של עמדה זו הוא אמנם בכוחות עמוקים של האישיות ­ רגישות וכשרון אמפתיה ספונטני ­ אולם כעת נותקה מכוחות אלה ופועלת כיחידה עצמאית ואפילו משמשת כגורם מעכב לכוחות אלה עצמם. דהיינו בעזרת האמפתיה והרגישות היסודית כלפי אנשים שבהן ניחן הוא חש את המצופה ממנו, אך לאחר שהוא מעבד את הרגשתו הוא קובע עמדה נוקשה שרק באמצעותה הוא יכול להתייחס אל האדם. אין הוא יכול לייצר ולהרגיש יחס בין­אישי בלתי אמצעי.
איניציאל
למרות יכולתו המפותחת של הנבדק להסתכלות פנימית, פועלים בו גם כוחות שאין הוא מוכן או מסוגל להכיר בהם, וכוחות בלתי מודעים אלה גורמים לו חוסר ביטחון המתבטא בהשלכה ובהאשמת העולם החיצוני. דחפים מסוימים, הפועלים בו למרות רצונו, אחראים למתח הפנימי שבו הוא חש כרגע והם קשורים בחלקם בלחץ הנובע מהסביבה, שבה הוא נתון ושאליה הוא מתקשה להסתגל. סביבה זו מפעילה עליו לחץ אמוציונלי חזק ובעקבות מצבו הקשה הוא מדוכדך, מיואש, נסוג ומסתייג מפעילות (יש אמנם לציין שהסתייגותו זו מפעילות אינה שלמה כי יש בו הכנה נפשית לפעילות).חייו הרגשיים מצומצמים, אין כל סימן בכל המבחנים להרגשות עדינות, מותאמות. האמוציות, אם הן מופיעות, הן גולמיות והוא מתקשה בהתאמתן למציאות. הן לביליות (לא יציבות) ואגוצנטריות, נוטות לאימפולסיביות ועלולות לקבוע את התנהגותו בלי להתחשב בחוקי ההיגיון. גירויים המזכירים תוקפנות מביאים אותו, למשל, במבוכה כה קשה, שאינו מסוגל אף לארגן את מחשבותיו (ניתן להסיק מכאן שהוא מלא תוקפנות; אינו מסוגל לעבדה ולעדנה אלא לבטאה באופן גלוי וגולמי בלבד).אין כל רמז למנגנוני הגנה נוירוטיים נגד אמוציות לביליות אלה, פרט לניסיון חלש ולא מוצלח לסובלימציה ובעיקר להצדקה רציונלית של ביטוין הבלתי יציב. אין בו איסור מוסרי פנימי נגד גילוין הגולמי של האמוציות האגוצנטריות, ואם קיימות בו הגבלות לגבי גילוין בכלל, הרי הן הגבלות מציאותיות, הגיוניות.
איניציאל
הקונפליקט שבו הוא נתון כרגע הוא הגבלה מציאותית כזאת, וחוסר האפשרות המעשית לגלות את האמוציות הפועלות בו כרגע בצורתן האמיתית והישירה מגייס בו כוחות בלתי מודעים ובלתי רצויים לו, כוחות של מזוכיזם ופסיביות, שהופעתם גורמת לו למתח רב.מתח זה מצביע על הקונפליקטים המרכזיים של האישיות, אלה הקשורים בעיקר ביחסו לאביו. יחס זה הוא אמביוולנטי: הנבדק רואה בו דמות חזקה ומוצלחת, אך גם דמות עוינת במקום דמות תומכת, דמות דרשנית ורחוקה. הוא שואף להשיג את האב ולהזדהות איתו, אך מרגיש את עצמו חסר כישרון בהשוואה אליו, חסר כל תקווה להיות כמוהו. הוא נכנע על כן לדרישותיו, דהיינו מוותר על הזדהותו הגברית, ובלית ברירה הזדהותו היא פסיבית, נשית. הוא מרגיש את עצמו אמנם ברוטלי אך חלש וחסר החלטה, והאידאל שאינו ניתן להשגה, דמות האב, הופכת אפוא לדמות אויבת, לתוקפן. הוא שואף למצוא מקלט נגד התוקפן במקום מרוחק. המקלט הטבעי במקרה כזה הוא חיק האם, אך במקרהו של הנבדק אין חומר המעיד על עיצוב דמות אם בעלת תוכן אישי. דמותה מופשטת, כללית וארכאית יותר והוא מחפש את המקלט בחיק הטבע.
איניציאל
שאיפותיו הפסיביות, חולשתו וחוסר בטחונו גורמים רגשי אשם שמהם הוא מנסה להיפטר על ידי השלכתם על העולם החיצוני בצורת האשמה, והוא מחפש ביטחון בפיצוי יתר. לא ברור לגמרי כיצד משתקפים קונפליקטים אלה בחייו המיניים. אך בהתחשב בפחדו מה"לא נורמלי" בשטח זה, במבוכתו בבואו במגע בנושא זה ובנסיונו להימנע עד כמה שאפשר מגירויים מיניים, מסתבר שלמרות שהינו משתמש גם כאן בהשלכה ובפיצוי יתר לא הצליח למצוא בשטח זה אפילו שיווי משקל יחסי.בשכבות עמוקות אלה מתגלים אפוא רמזים של "מוסר" האוסר עליו להיות חלש, זקוק לעזרה או לא נורמלי בחיי המין.
איניציאל
נראה שלמוטיב של הסתרת עצמו יש משמעות מסוימת, שונה, בשכבות האישיות השונות. בעומק הוא מנסה להסתיר את חולשתו ואת חוסר האונים שבו הוא שרוי מול דמות אב חזק, ובשטח המיני את הזדהותו הפסיבית מזוכיסטית.בשכבות הקרובות יותר לתודעה הוא מנסה להסתיר את גישתו האמוציונלית לעולם ולהופיע כאיש השכל וההיגיון. אמנם מרשה הוא לעצמו ביטויים אגוצנטריים לביליים ואפילו אימפולסיביים של האמוציות, אך תמיד תחת המסווה של ההצדקה הרציונלית. ואילו הקונפליקט הסביבתי וקשייו הרגשיים להסתגל למצבו הנוכחי כרוכים בניסיון תודעתי ורצוני ממש להסתיר את עצמו ולהופיע כאחר ממהותו האמיתית.החשדנות והעמדה הפנימית הנוקשה והצינית מונעות את התפתחותן הספונטנית של הסגולות המקוריות הטבועות בו ­ הזדהות עם דמות האדם וכשרון אמפתיה. הן מכוונות אותן לאפיק אחר והופכות אותן לאמצעי ביטוי של בעיותיו ביחסיו הבין­אישיים.זאת אומרת, אין האנשים סובייקטים בעיניו, אין להם חשיבות ואופי משלהם, יחסו אליהם הוא כמו אל סטטיסטים בדרמה האישית, הדרמה החוזרת מדי פעם על עצמה.מנגנוני ההגנה של האישיות הם השלכה ופיצוי יתר נגד החולשה והפס יביות ­ כמו כן רציונליזציה של ההתפרצויות האמוציונליות והצדקתן בעזרת פילוסופיית חיים צינית תוך זלזול באדם ובעצמו.
סיכום
אדם אמביציוזי, סאדו­מזוכיסטי, בעל רמת שכל בינונית­טובה, חסר ערכים מוסריים, הפועל בהתאם לאמוציות האגוצנטריות והאימפולסיביות שלו ומחפש הצדקה ריאלית ורציונלית למעשיו במקום הסכמה מוסרית, והצדקה זו, הריאלית, מתבטאת גם בהשקפת עולמו.המניע של מבנה אישיותו הוא יחסיו המסובכים עם דמות אביו. מהיחסים האלה מסתבר שלהיות פסיבי וחלש זוהי סכנה; הוא יכול ואף מוכרח להוכיח את גבריותו על ידי פעילות והפגנת כוח.באספקט אחר מתבטאים היחסים האלה בכך שהינו מסתגל לכאורה, באופן פורמלי, לנדרש ממנו כשבעצם הוא מתמרד ומבצע את רצונו הוא.
דו"ח קולצ'אר/ סיכום מודרך
"דמות האב הופכת עבורו לאלימה"פרופ' נתי לאור, מנהל המוסד לבריאות הנפש תל­אביב על שם בריל, יסמין שפיגל, פסיכולוגית ראשית, וד"ר אורי מילר, מנהל מרפאת מבוגרים, מנתחים את ממצאיו של פרופ' קולצ'ארבניתוח הבדיקות הפסיכולוגיות מייחס קולצ'אר לאייכמן יכולת לייצר "עמדה פנימית יציבה כלפי העולם וכלפי עצמו". למרות זאת זיהה כפילות בפעילותו: דחפים ורגשות אינטנסיביים מוסתרים מחד גיסא, והיגיון קר ומדוד מאידך גיסא. המתח באישיותו מביא להתפרצויות רגשיות, אך תמיד במסווה של "הצדקה רציונלית". כשהוא נתון למצבים רגשיים לא נשלטים מאשים את הסביבה, וכשהיא אינה בשליטתו (כמו בעת הבדיקה) נסוג ומסתגר ומגיב בדכדוך. אולם בדרך כלל אייכמן, על פי פרופ' קולצ'אר, מסוגל להכיר רגשות בזולת ובעצמו, אך יחסו נוקשה וציני ומתבטא בפילוסופיית חיים המזלזלת באדם.כשנחשפים רגשותיו מגיב במבוכה. חשדנות מלווה את הציניות ביחסים הבין­אישיים. "אין האנשים סובייקטים בעיניו. אין להם חשיבות ואופי משלהם. יחסו אליהם הוא כמו אל סטטיסטים בדרמה האישית, הדרמה החוזרת מדי פעם על עצמה". פרופ' קולצ'אר מסביר מתח זה בקונפליקטים מר כזיים באישיותו של אייכמן, בייחוד אלה הקשורים ליחסו לאביו. אייכמן ראה בו דמות הזדהות מוצלחת, מרוחקת, דרשנית, ואת עצמו כחסר כל תקווה להיות כמותו. מתוך ויתור על הזדהותו הגברית הוא הופך "ברוטלי אך חלש וחסר החלטה". הדמות האידאלית, דמות האב, הופכת עבורו לאלימה. הוא עצמו "מוכרח להוכיח את גבריותו על ידי פעילות והפגנת כוח". כאמור, הפגנה זו מוצדקת גם באופן חברתי, בכך שאייכמן הסתגל, באופן פורמלי, ל"נדרש ממנו". בעצם "הוא... מבצע את רצונו הוא".




  
  
  
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
   עבור לפורוםכתוב לעורך
|
כתבו לנו
|
עזרה
|
תנאי שימוש
|
מנוי לעיתון מעריב
|
פרסום ב-nrg מעריב
|
|
ווידג'ט חדשות
|