 | | | השמש (הוא חושב) כחול משהו | |
|  | | את הספרים של יואל הופמן צריך לקרוא לאט לאט ובקול רם. החיוכים לא מאחרים לבוא. אחר כך יש השתאות גדולה, היקסמות, התאהבות, ואם לא תמיד זה מובן, מה טוב. לא כל אהבה חייבים לפרק לגורמים. ועכשיו יש לו ספר חדש, "הלב הוא קטמנדו", וחובה להזכיר עד כמה כדאי לעוף עם הסופר המיוחד הזה, שצוחק לחוקי הגראוויטציה של הספרות, שכל ספר שלו הוא תיבת הפתעות. אריאנה מלמד עושה ספירת מלאי. יואל הופמן - המדריך המלא למשתמש | |
| | | | |  | 1. "הלב הוא קטמנדו", יואל הופמן, הוצאת כתר: ולמה הלב הוא קטמנדו? למה לא. אם הלב יכול להיות צייד בודד, הוא יכול להיות קטמנדו מחוז רחוק ואפלולי, הזוי ומלא אשפה ועורבים, מקום שמעורר כיסופים וערגות מרחוק, אבל מקרוב הוא מבוך של סימטאות וחדרים מפולשים, של פעימות קצובות ושל התרגשות, של מכניקה גסה של בוכנות ושל עדינות שירית עילאית. הלב, האיבר הכי משומש של המשוררים, נזקק לפעמים לדימוי חדש. קטמנדו זו אופציה מצוינת. מובן שאפשר לנסוע לשם כדי להבין מדוע, אבל אפשר גם לדמיין את מורכבותה של העיר הזאת, את העומס המטאפורי ממנו היא סובלת, את ערימות האשפה, את זהרורי הזהב הנשקפים מהם בעטיה של קרן שמש פתאומית, ולאט לאט לראות כיצד באמת הלב במיוחד הלב המתאהב הוא קטמנדו. 2. כל ספר של יואל הופמן הוא תיבת הפתעות. פותחים, ובמקום שורות זהות של נמלים צייתניות שהן אותיות לרוחב הדף, יש כאן שורות צרות אבל לא קצוצות, רווחים גדולים כדי שיוכל הקורא לנשום, פרקים זעירים וממוספרים, לפעמים הערות שוליים קטנטנות, ומאז "ברנהרט" הספרים גם מודפסים רק בצידו האחד של הדף. השני נותר חלק. למה? התשובה הפ שוטה היא, שכך יואל הופמן רוצה, וכל מעשה של יצירה הוא היכולת לומר "אני רוצה כך" וגם לגרום לרצון הזה לקרום צורה בעולם האמיתי, וגם לעשות יופי פלאי ממילים. התשובה המסובכת יותר מצויה בהמשך. 3. צריך לקרוא אותם לאט לאט ובקול רם. החיוכים לא מאחרים לבוא. אחר כך יש השתאות גדולה, היקסמות, התאהבות, ואם לא תמיד זה מובן, מה טוב. לא כל אהבה חייבים לפרק לגורמים. 4. ודווקא מפני שאנחנו רגילים לספרים מובנים; כאלה שמכריזים על עצמם שהם רומן ריאליסטי, או פואמה בפרוזה, או סיפור קצר לשבת, או משחק מילים פסבדו נסיוני של עמוס עוז. הופמן כתב פעם, ב"גוטפרשה", ש"על פני השטח אפשר לראות רק את הנוף. בעיקר שלג. ברומן שמעוצב כהלכה משאירים בחורף שניים או שלושה דפים ריקים. אפשר [לצורך הסיפור] להביא אל תוך השלג דמות אחת. כמו נקודה. ולהביט בה בזכוכית מגדלת". רומנים ריאליסטיים מצחיקים אותו. על דמויות, הוא אומר, יש לדבר בזהירות. ומה קורה לסיפורים? פרנץ, הדמות שמובילה בזהירות את המחשבות המצויות ב"גוטפרשה", עושה כך: "הוא מספר לעצמו סיפור אודות סוסת קרקס סיפור רב תהפוכות אבל שקט להפליא. כמו סרט אילם. סוסת ה קרקס דוהרת אל הקו המתוח שבקצה הסיפור ונעלמת. עכשיו נשארת רק מסגרת לבנה שצורתה צורת מלבן. סיפור סוסת הקרקס בלא קרקס ובלא סוסה". 5. ואם מוכרחים להבין, אפשר לפתוח בספירת מלאי. יואל הופמן לא מתראיין, אבל הנה חייו ואהבותיו שבכתובים. בראשית היתה עבודת דוקטורט אודות תפישת ה"אני" במערב ובמזרח. בקווים גסים מאוד: במערב, אם ה"אני" הוא לא קטגוריה קבועה, יחידה וחד פעמית שמופיעה בעולם כשהיא מצוידת באופציות לנצחיות, אז המצב ממש לא טוב. במזרח, לעומת זאת, ה"אני" הרבה פחות חשוב ותופס הרבה פחות נפח בעולם. לא מצפים ממנו להתחלק לכל מיני חלקים עם שמות ביוונית, או להציג לזולת התנהלות לוגיתליניארית. בכלל, הרי ייתכן מאוד שה"אני" הוא גלגול של צרצר, ולפיכך מאוד אפשרי שיהיה לו שיג ושיח עם רמשים, מבלי שיקראו לזה "ריאליזם פנטסטי", מבלי שינתחו את מהות הצרצרות באזמלים עדינים מאוד שלמרבה הצער גם הורגים צרצרים. 6. אחר כך יואל הופמן תרגם אוסף של קואנים אמרות של מורי זן מיפנית. קראו לזה The Sound of The One Hand"", ומי שרצה לתחום את החוויה הזנית במילים מוכרות קרא לזה "פרדוקסים של זן", אבל מדובר בהרבה יותר מזה. קודם כל בהכרה הענווה שלא כל דבר שמבטאים במילים נתפש רק באמצעות ההיגיון ששביליו נסללו בעקשות ובעקביות מאז ימי הפילוסופים היוונים. 7. ואם יש לכם מזל תמצאו בחנויות המשומשים את "אומרי שיר על סף המוות", אוסף של שירה יפנית, ואת "קולות האדמה", טקסטים סיניים קצרים ומופלאים, שניהם בתרגום של הופמן. מעט יותר מזל ותשיגו גם את "בפברואר כדאי לקנות פילים", ספר לילדים: כלומר, לאנשים שמעריכים את חדוות האבסורד, את יפי הנונסנס, את חשיבותו העילאית של הפלא; אנשים שקוראים שורה כמו "יש פרות בלתי נראות בתוך המים", ומיד הם יודעים שיש. 8. ומכאן, בהליכה כרונולגיתליניארית נורא מסודרת, נעבור ל"ספר יוסף", ארבעה סיפורים שהם מן הטובים ביותר בספרות הישראלית לדורותיה. ואם צריך לבחור את הכי טוב שנכתב כאן מאז שס' יזהר כתב את הסיפור הארצישראלי המודרני הראשון וזה היה מזמן, בשנת 1938 הרי שהסיפור האחד הזה הוא "קצכן". פירוש השם: חתלתול, בגרמנית. זהו סיפור שמתנהל רובו בתוך ראשו של הילד קצכן ובחומר החלומות שלו, ומיעוטו בטריטוריה זרה, קצת מאיימת, בין רמת גן לים התיכון. הסיפור מלא ייקים, וכולם הם קצת השתקפות של קצכן: לא שייכים, משתאים, מנסים לתרגם לעצמם את העולם המוזר והחם והחולי שנקלעו אליו, ולעתים קרובות טועים בפרשנות ובתרגום, אבל מתוך הטעות כמו ילדים שנדמה להם שראו מפלצת או גמד הם מספרים לעצמם סיפור, ואין סיפור אחר: הכל קטוע, חלקי, מובל בחוט שמחבר בין רגליו של אדם לתודעה שלו. 9. התודעה גחמנית ומפונקת, ילדותית ומלאת חן, בלתי צפויה ומאוהבת בשטויות, חסרת גבולות ידועים ומופלאה. התודעה או הסיפורים שהנשמה מספרת לעצמה כנגד הבדידות וכדי להבין את העולם ואת עצמה הם לב העניין בספרים הבאים של יואל הופמן. וכיוון שהתודעה אינה זורמת, אלא מפכפכת ומגמגמת ומתנהלת בנתיביה שלה, אז גם ספרים שעיקרם השיחה המתמשכת בין אדם לעצמו לא צריכים להיראות כמו ספרים שמנסים לתאר שלג באורח ריאליסטי, ולכן, החל ב"ברנהרט", הם מחולקים לפרקים קטנטנים ממוספרים (כמו בטקסטים פילוסופיים שמזמינים נשימה ארוכה בסוף פרק, או אפוריזם), לעתים קרובות יש בהם ניקוד (כמו בשירה), ותמיד יש בהם ריווח, אוויר לנשימה, או ריקנות של דף (כמו בציורים סיניים שבהם נעלמים גם הסוסה וגם הקרקס וגם השמים שלתוכם הם נ עלמים, ובסופו של דבר, כשמביטים למעלה בציור, יש רק נייר לבן ובכל זאת הואהוא הציור).10. ברנהרט, שאשתו מתה, מוטרד מן הפערים העצומים שבין המילים ובין הדברים. הכלים שלו לאיחוי העולמות: פילוסופיה גרמנית, שרק מרחיבה את הפערים; בדידות וזרות בפלשתינה, שמסייעות מעט להתבונן על הדברים מרחוק ובהשתאות. ויש לו, לברנהרט, מחבר ששמו יואל הופמן, שלפעמים מתעקש ומתעצבן כמו מורה זן אמיתי: "וכשהירח הוא קו דק, גם ברנהרט רואה קו דק, ומי שסבור שברנהרט אינו רואה קו דק, יימח שמו". שכן לא כל פער כזה אפשר לפתור בהנמקה מילולית מסודרת. ועוד יש לו לברנהרט דמיון, שגורם למחבר לומר לפעמים כך: "בילדותו ברנהרט עף בשמי לפלנד על גבו של אווז בר", במקום "כשברנהרט היה בן שמונה, בעיר כך וכך אשר בגרמניה, לפני מלחמת העולם השנייה, הוא קיבל במתנה מדודתו את הספר 'מסע הפלאים של נילס הולגרסן' מאת סלמה לגרלף, ולפעמים נדמה היה לו שהואהוא נילס האצבעוני העורך את המסע בשמי לפלנד על גבו של אווז בר דמיוני". וההבדל הוא בכך שהקווים שלימדו אותנו לתחום בין ה"נדמה לי" ובין ה"ממשי" בסיפורת פשוט נמסים בפרוזה של יואל הופמן. תמיד יש בה בריאה חדשה, יפהפיה ולא מצטנעת, של עולמות קטנים וקצרים. 11. ואחר כך, לפי הסדר, צריך לקרוא את "כריסטוס של דגים" ולראות כיצד משתכללת האמנות הזאת של ביטול הפערים בין השמות ובין הדברים, והאמנות האחרת, של התבוננות ראשונית לגמרי, חפה ממחויבות של נימוס ושל תרבות, במה שלכאורה נראה הכי טריוויאלי: למשל, בשתי יקיות זקנות שצועדות לאיטן בין אלנבי לים התיכון ונדמות כלטאות מזוזואיקון קדמוניות, עיניהן עטורות קשקשים. פתאום הדף מתמלא בלטאות האנשויות הללו, והופמן גורר את הקוראים שלו בכוח אל מלאכת הדמיה רעננה, רבת עוצמה, סהרורית, תמיד מפתיעה עד כדי כך, שכאשר גומרים לקרוא פרק אפשר וצריך לומר "שהחיינו", על כך שבאבק הספרים בפרוזה הישראלית המתחדשת יש גם דבר כזה. 12. הסדר מחייב "גוטפרשה" אחרי "כריסטוס של דגים", אבל סדר אינו ערך עליון. את "גוטפרשה" הייתי שומרת לסוף. "גוטפרשה" הוא עץ ציילוני מפיק שרף. לפני שהמציאו את הגומי הסינתטי היה ביקוש לדברים כמו גוטפרשה. אחרי שהמציאו את הרומן הסינתטי, לפחות לטעמי, הביקוש רק התעצם. יש ב"גוטפרשה" תשובות לשאלה למה יואל הופמן כותב כמו שהוא כותב. אבל התש ובות לא מתייחסות לשאלות ספציפיות שעולות מן הספרים הקודמים, ולכן, במסע לאורכו של הופמן הייתי ממשיכה קודם להיאחז בדמויות שמצוירות בזהירות ובמסע שלהן על פני כדור הארץ (גם אם המסע מתרחש רק בין רמת גן לים, בין צפת לחיפה), ועוברת ל"מה שלומך דולורס". 13. הספר מנוקד כולו. הכי דומה לשירה מבחינת הצורה הפיזית, קצת דומה למונולוג של מולי בלום מבחינת המוזיקה: מונולוג פנימי של אשה שמדברת אל דולורס, החברה הלא נוכחת שלה, ושלפעמים היא אומרת לעצמה כך: "כדור הארץ יכול לטעות ולשוט למקום אחר. הוא יתרחק מן הירח. תישוב רוח זרה. כוכבים אחרים יאירו ושמש אחרת. בבוקר יתברר שהאור התחלף. כל דבר [עצים וכולי] יהיה דומה ושונה". ולפעמים היא אומרת לעצמה דברים שונים בתכלית: "כדי לפייס את העולם אני מודה בפני האיש בשולחן הסמוך שיש לי שדיים. יש לי אני אומרת לו בלבי אבל אני לא אחראית למבנה המסובך של כל וריד ווריד", ועוד היא מצרה על "אי ההסתברות של השפה האנושית", ומדברת לספקאיש ספקילד אהוב ומתלוננת כך: "אתה מכיר את הרומן 'בית בודנברוק'? אלף אנשים נכנסים ויוצאים בדלתות של עץ וכמה מהם בשערי הברזל שבפתחי האחו זות. השמש הולך והשמש בא כדי שהימים יחלפו מהר וכרכרות המתים יוליכו את הגוויות מן הספר והלאה כי כמה אנשים יכול רומן להכיל?".14. ועוד היא שואלת: "אתה זוכר את המקום שבו הלשון נשברת?", והמקום הזה, שקיים רק בלשון, הוא הסף, הוא החוט הראשון ממנו מתחיל יואל הופמן לשזור את גיזת הזהב שלו: בין הנשגב לבנאלי, בין מוזיקה של כוכבים במסילותיהם להרהור קטן לפני השינה, בין מראות שמכפילות את העולם ובין המראה הטראגי של ראשים קטועי גוף הנשקפים מחלון של אוטובוס. ולפעמים הוא שם בפי הדמויות שלו שאלות פילוסופיות חינניות, כגון "מהו הסטטוס האונטולוגי של זכרון ריחות", ולפעמים הוא מוליך אותן, בזהירות ובהשתאות, אל הבנק שמעורר פליאה כמו הכוכבים במסילותיהם, שחינו חסר פשר לא פחות ממלחמות, מבנה הגלקסיות, הלידה והמוות, האהבה והזיכרון. 15. לכן, כשאנשים אחרים יאמרו "הלכתי מאלנבי לטיילת", דולורס אומרת: "הנעליים שלי מוליכות אותי אל רחוב הירקון ומעבר לו עד למעקה הברזל שאצל בניין האופרה. אני עומדת שם והזמרים ששרים אאידה מביטים בגבי ומרחוק נשקפת העיר העתיקה שנפוליאון שלח אליה כדורי תותח עגולים. גוף המים הק ולוסאלי הזה מחזיק שתי אוניות במקום שהוא חובר אל הרקיע. אני עומדת שם וחוסר הפשר הזה חותך בקרבי". 16. איך נמשך חוסר הפשר מספר לספר? כי השבר בלשון נמשך, כי צריך לדלג על פני השבר, כי יואל הופמן קצת צוחק לחוקי הגראוויטציה של הספרות ועף בכוח המילים עד ל"הלב הוא קטמנדו". 17. כשספר חדש רואה אור, אנשים שכותבים על ספרים אמורים לסכם אותו במילים ברורות לכל. ה"כל" הוא אותו קורא דמיוני שכותבים של רשימות בעיתון מציבים לעצמם בתוך הראש כדי לא לחוש בדידות תהומית במבצע התיווך בין החוויה האישית של הקריאה ובין הזולת. הנה סיכום אחד: "'הלב הוא קטמנדו' הוא סיפור על אהבה בין יהואחים שאשתו עזבה אותו ובין בתיה שעזבה את רוברט". הנה עוד סיכום: "גם בספר הזה יואל הופמן עף יפה יותר מכל סופר ישראלי אחר שאני מכירה". והנה אחרון לעת עתה: "תקראו, בבקשה. הדילוג על פני שבר הלשון הוא מלאכה אינטימית שאדם צריך לבצע עבור עצמו, בלי מתווכים. כל מתווך כזה רק מפרק את הקסם, כל מתווך משול למי שמניף אצבע לא זהירה ואומר, הנה שפן, הנה כובע, הכל ברור". 18. למה הכל צריך להיות ברור כל כך? 19. כשספר חדש רואה אור , מקובל שאנשים כותבים על אודות המחבר. משום שאני אוהבת את יואל הופמן בגלל הדברים המופלאים שקופצים מתוך מוחו, אני לא רוצה לתווך בין הספרים לביוגרפיה של האיש. ובכל זאת, הנה פרט חשוב: לחתול של יואל הופמן אין שם. כלומר, ייתכן שיש לו שם, אבל החתול מסרב לגלותו. ועוד ייתכן שהופמן, מתוך תחושת כבוד עמוקה כלפי החתול, מוכן להתמודד עם חוסר הפשר של החתוליות בכל פעם שהוא מלטף את פרוותו (ובכל פעם שהפרווה מלטפת את ידו של הופמן). יתרה מזאת: כך הופמן רוצה. והחתול, ככל שידוע, אינו מתנגד. | |  | |  |
|
| | |
