סרט על לא כלום, שמכיל הכל בתוכו הבמאי האיראני עבאס קיארוסטמי הצליח לעצב שירה פילמאית. סרט מופלא, מבלי שקורה משהו על הבד מאיר שניצר 11/08/00 דומה כי בשנים האחרונות הונהג מעין משטר של התקמצנות במתן תשובות, כשהדברים מגיעים לחידוני רייטינג קולנועיים. כך קורה שבמקום לבזבז שתי תשובות על צמד השאלות האלמנטריות ­ מיהו במאי הסרטים הטוב ביותר באיראן ומי זה יוצר הקולנוע הגדול בעולם ­ מקובל כיום לענות תשובה אחת שתתאים לשתי הקושיות גם יחד: או שזה מחמאלבף או שזה קיארוסטמי.והגיעו הדברים לידי כך שהכתרתם של יוצאי איראן אינה עוד איזו גחמה מתחכמת של מבקרי קולנוע המכלים עיניהם במחשכי אולמות ההקרנה של פסטיבלי סרטים מתנשאים. אפילו גדוד המומחים האמריקאיים, שהשתתף לא מכבר בשאלון לסיכום הישגי האמנות השביעית במאה הקודמת, אותו ערך כתב העת הנחשב "פילם קומנט", בחר ברוב גדול בעבאס קיארוסטמי כגדול עושי הסרטים הפועלים כיום בתבל ומלואה.בעוד תל אביב מתמרקת ברגעים אלה לקראת סרט חדש מתוצרת בני משפחת מחמאלבף (הפעם יהיה זה "הלוח" מאת סמירה, בת מוחסן, שיוקרן בעוד זמן קצר בקולנוע לב), עורכת ניו יורק קבלת פנים נלהבת ל"והרוח עוד תישא אותנו", סרטו האחרון עד כה של קיארוסטמי, שכבר לפני שנה זיכה אותו בפרס הבימוי של פסטיבל ונציה היוקרתי.ו בכל הקשור לאיראן, הניו יורקים, כך עולה, ממש לא עצלנים. מוכנים ללכת עם זה עד הסוף. לרגל ההפצה המסחרית של "והרוח עוד תישא אותנו", אורגנה כאן על ידי אחד מבתי הקולנוע בדאונטאון גם רטרוספקטיבה של סרטי קיארוסטמי הקודמים, שכוללת את יצירות המופת "קלוז אפ" (90'), "טעם הדובדבן" (97') ואת טרילוגיית קוקאר המהוללת, שעוסקת במשמעותה של האמת הקולנועית המצטלמת לעומת האמת התיעודית המתרחשת בפועל. בקיצור, לא היה משעמם פה בשבוע שעבר, מה גם שאולמות ההקרנה השונים היו מפוצצים בסתם אזרחים, לאו דווקא מבקרי קולנוע, שששו להתמכר לחומר המעולה הזה."והרוח עוד תישא אותנו" הוא סרט מופלא, שפרדוקס עקרוני מוליך אותו; זה סרט על לא כלום, שמכיל הכל בתוכו. הרהור על משמעות הטבע, על החיים והמוות, על הקולנוע בפרט ועל האמנויות בכלל ועל אור נגוהות ועל מחשכי עד. וכל זה מבלי שקורה משהו על הבד.עלילת הסרט נעה במרווח הצר שבין פרנץ קפקא לסמואל בקט. צוות של משהו, ולא ברור מהו אותו משהו, מגיע רכוב על גבי לנדרובר לכפר כורדי השוכן בסמוך להרי החושך, כדי לבצע איזושהי משימה עלומה. כנראה ­ והדגש הוא על המילה כנראה ­ מדובר ב צוות טלוויזיה המגיע כדי לתעד לוויה אקזוטית של אשה שעליה נמסר להם כי היא בשלבי גסיסתה האחרונים. קיארוסטמי התבטא פעם שהוא מעדיף קולנוע "חצי עשוי, לא גמור, נתון לתוספות ולפרשנויות של הצופים". והנה כי כן, הפעם הוא עשה את המירב כדי להצדיק את תפישת העולם הזו, שמתאימה בעיקר למחזותיו הקצרים והסתומים של בקט.המבקר גודפרי צ'שיר, שנודע כמומחה עולמי בכל הקשור לקיארוסטמי, חישב ומצא ש­11 דמויות מפתח החשובות להבנת העלילה כלל אינן מופיעות ב"והרוח עוד תישא אותנו". ביניהן האשה הגוססת וחלק הארי של צוות ההסרטה, אם בכלל מדובר בהסרטה. במקום בני האדם הנפקדים­נוכחים מצלם קיארוסטמי עצים, אדמה הררית קשה, שבילים המוליכים לשום מקום, מי נחל זורמים, חיפושית זבל, עצמות אדם וצב סימבולי שמתנהל בכבדות מובנת. וכאן בדיוק המקום להדגיש שזה נראה הרבה יותר ממה שזה נשמע.לאחר שנים של מאמץ מחודד הצליח סוף סוף קיארוסטמי לעצב שירה פילמאית, למצוא את שווה הערך החזותי לשורות שורות של מילים מרוסקות. מהו פנים, מהו חוץ, מהו נגלה ומהו נסתר. סוגיות אתיות ואסתטיות שנשזרות כאן לתוך הנגלה/נסתר המוכר כל כך, שנוכח למעשה בכ ל פינה ציבורית באיראן ­ הנשים והבעיה הכורדית. הסרט הזה מתמקד בשני הנושאים הללו גם יחד. ההתרחשות הסתומה המתוארת בו מתחוללת בכפר כורדי, והנשים המוסתרות בצ'אדור הן גיבורותיה.אפשר כמובן להמשיך ולשורר בקול רם את שבחיו של היוצר הדגול, שמשכיל להשתמש במרחב הקולנועי כשדה לירי ופואטי, אך הרטרוספקטיבה של סרטיו עשתה זאת טוב יותר מכל דיווח עיתונאי. ראשית, "טעם הדובדבן", שמוכר היטב בעולם הרחב (אך לא בישראל), מאז שסרט זה זיכה את קיארוסטמי בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ­ סרט תיאולוגי על אודות אדם חי שמחפש את קברו שלו. סרט שמביני עניין מסבירים שהוא בבחינת פרוזדור הצצה לתוך סוגיות פילוסופיות המעסיקות בעיקר את המצדדים באיסלאם הסופי.ואם ב"הרוח עוד תישא אותנו" וב"טעם הדובדבן" מצטייר קיארוסטמי כהוגה דעות דתי, הרי שטרילוגיית קוקאר מבהירה עד כמה עמוקה תרומתו להבנת המדיום הקולנועי כשלעצמו. קוקאר הוא שמו של כפר כורדי דל, שאליו התגלגל קיארוסטמי ב­87', על מנת לצלם בו את "איפה ביתו של חברי?", סרט פולקלוריסטי, חצי­דידקטי ומקסים באופן כללי, העוקב אחר ילד בן שמונה, שבסוף יום הלימודים נוטל בטעות את מ חברתו של חברו לספסל, המתגורר בעיירה סמוכה. הילד חש צורך להחזיר לעמיתו לכיתה את האבידה, אך מתקשה לאתר את מקום מגוריו. הרהור מחויך על מחויבות, על חיפוש מטרה ועל מהות האינטגריטי ביחסים שבין בני אדם.ב­90' פקדה רעידת אדמה קשה את מזרח איראן והכפר קוקאר, כך נמסר במהדורות החדשות המקומיות, נחרב. קיארוסטמי חש צורך לצאת למקום ולברר מה עלה בגורל שני הילדים שכיכבו בסרטו. הרפתקאות הדרך הארוכה והסוף הטוב, שבו נתברר לקולנוען כי הילדים ניצלו, שימשו כרקע לפרק מספר שתיים בטרילוגיה ­ "והחיים נמשכים" (91'), המפרט את קורות המסע הזה, שבמהלכו גילה קיארוסטמי את יכולת ההתגמשות וההסתגלות של רצון האדם אל מול זעמו של הטבע.אך משהו בתחום האתי הוסיף לטרוד את קיארוסטמי, וזה מה שהניב ב­94' את "מבעד לעצי הזית", שבו הוא חוזר ומשחזר את חוויית ההסרטה של סרטו הקודם "והחיים נמשכים", תוך בירור כמה נקודות כאובות מהבחינה המצפונית. מתי ועד כמה מותר לבמאי להתערב במציאות שאותה הוא כאילו מביים ו/או מתעד ומתי אובייקט אנושי מצטלם חוצה את הקו הדק והבלתי נראה והופך לשחקן. הקולנוען איש המוסר שופט כאן באומץ רב את מעשי ו הוא ומוציא כלפי עצמו פסק דין די מכאיב, שגוזר עליו שתיקה והסתרת פנים. וזה, בעצם, הזרם התת קרקעי שמבעבע מתחת לעלילתו של "והרוח עוד תישא אותנו" הנהדר.וכמו להשלים את התיזה על אודות המצב המוסרי המיוחד של היות האדם איש קולנוע, יצר קיארוסטמי את "קלוז אפ" המבריק. בסרט זה שחזר קיארוסטמי מקרה אמיתי שאירע בטהרן, ובמהלכו נעצר אדם דלפון והועמד לדין בשל התחזות למוחסן מחמאלבף. כן, האיש העני הזה סבר שאם יציג עצמו בפני בני משפחה עשירה כבמאי הסרטים הנודע וישכנע אותם להופיע בסרטו הבא, הוא יביא בזאת גאולה לעולם, שכן תוך כדי ההכנות להסרטה הפיקטיבית, הוא יעביר להם קורס בהבנת החוויה הקולנועית, שהיא לטעמו מהות החיים.האופן המקסים שבו קיארוסטמי חודר לתוך מרקם היצירה האמנותית של עמיתו לפסגת הדירוג העולמי של הבמאים מענג, חכם ומשעשע. מחמאלבף עצמו שיתף פעולה בסרט הזה והוא מופיע בסצינות החותמות אותו, שבהן הוא מסביר למתחזה מהי באמת מהות הקולנוע.ואם כבר מאזכרים את שמו של מחמאלבף, אביה של סמירה, כדאי לציין שבפסטיבל ונציה שיחל בעוד כשבועיים יוצג "היום בו הפכתי לאשה", סרטה העלילתי הראשון של מרס ייה משקיני, שהיא, איך לא, אשתו של מחמאלבף. כאילו שלא ידענו שזה יהיה השלב הבא בהתפתחותה של המשפחה התוססת הזו.