אם המשוררות האמריקניות אמילי דיקינסון, חיי ניצבו רובה טעון, מאנגלית: אליעזרה איג- זקוב, קשב, 112 עמ' נורית זרחי 25/08/00 אמילי דיקינסון היא אחת מאותן דמויות, שסיפור חייהן מושך אליו את הקוראים לא פחות מיצירתן. בתקופתה נחשבה בעיני שכניה ותושבי אמהרסט כיצור מוזר, מכשפה לבנה או גובלין, וזה משום שלא יצאה מביתה במשך שלושים שנה, בלתי אם בדלת האחורית כדי להעניק פרח או עוגיה לילד או צועני עובר אורח.כפי שהיא ניסחה זאת: "הנפש בוררת חברתה/ ומגיפה תריסיה", הרי שהמהפכה הפמיניסטית והשינוי שחל בתפישת הגדרת העצמאות והזהות הנשית, מעמידים אותה בעמדה שונה לחלוטין, לא רק כמשוררת האמריקנית הגדולה ביותר, אלא כאשה שידעה בתקופה שעדיין לא היתה בשלה לכך, לבחור לה תנאי עבודה, חופש אינטלקטואלי, או כפיפות לגבר, פנאי ומרחב.מזווית ראייתה, האהבה הנכזבת, שגרמה על­פי סברת מכריה ובני זמנה לאותה הסתגרות, לא היתה בלתי אם פרי תפישה כוזבת של המאה התשע­עשרה את הפסיכולוגיה הנשית, בהסבירה התנהגות נשית על­פי התייחסות לגברים בלבד.האשה הלבושה לבן שהציגה עצמה ככלת העולם ­ "בקדושת הנישואין נמסרת לך/ הו אתה מארח שמימי­", היתה אחד היוצרים שחוללו מהפכה עצומה בתפישת השפה, העולם, וזה מתוך בדידות רוחנית מוחלטת. מבלי שיהיו לה תנאי ם מתאימים או קהל שהבין את יצירתה, היא היתה פילוסופית אקזיסטנציאלית בעולם דתי פוריטני, משוררת אפיסטמולוגית בעידן של שירה נשית לירית קלאסית, בלשנית ששירתה חקרה את השפה תוך כדי שימוש בה, שפרקה את התחביר ואת המושגים על מנת לגעת בהוויה העומדת מאחוריהם."האם אקח אותך ­ המשורר אומר". דיקינסון התייחסה בשיריה לזהירות ולקפידה שבה בחרה את מילותיה. במשקל איטי פשוט, שנועד להביא כל הברה לקלוז­אפ, כמו מתחת למיקרוסקופ, כפי שמנסה זאת המשורר הבריטי טד יוז, היא יוצרת פוקוס יציב ועמוק, שתחתיו מונחות כל המלים בדיוקן וביחד עם זה ביחסי חופש. כל הברה מזנקת אל משמעות חדשה לחלוטין. פסיפס של אידיאות תמוניות. טקסטורה שקספירית של לשון רצופת מטאפורות, שאליהן משתרבבים אימאג'ים של יום יום והתנסויות.הפרדוקס של הלטיניזם החיוני שלה, המנומר בדם ועצבים, המשחקים המוסיקליים של הניגודים, ההקבלות; מראות, שקיפויות, חידות סיניות, פאזלים, הרמוניות ודיסהרמוניות, קונטרפונקטים, עולם שלם של רסיסים, ובכל מקום הקרנבל הממוזער של חיי העולם. קשה למצות את האומנות יוצאת הדופן הזאת ואת ההנאה מהכישרון הפואטי.ובכל זאת "כתבתי מכתב לעולם שמעולם לא השיב לי". משך חייה לא פירסמה דיקינסון, שכתבה יותר מאלף שירים, בלתי אם שבעה שירים שהותקנו לדפוס בידי העורך ולמרות זאת לא הצליחו להתקבל על­ידי הקוראים. אם כן, מי היה הנמען שהיא קראה לו בשם "מאסטר"?"האתה המקודש", האם היה פאן, או ישו, ואולי הכומר המכובד צ'ארלס וורדסוורד, ידיד או אהוב מכזיב, אלוהים התנ"כי, הטבע, או מר אוטיס פ. לורד, שופט בית המשפט העליון במסצ'וסטס? קשה לומר. אבל היה זה מי שהיה, היא היתה מסורה לו לחלוטין. וחיתה חיי בדילות כמעט מוחלטת למענו. אבל יותר מזה, היא היתה נאמנה לעצמה ולתחושותיה.פרט לאלו שמרחיקים ראות מעבר לתקופה, אנשים הם שבויי תקופתם. שיריה המדהימים של דיקינסון, מאלו שצרפה למכתבים (מכתבים מדהימים לא פחות, שנשלחו לעורכים ספרותיים, לידידיה ולשכניה) לא נראו למקבליהם, אף שהיו ביניהם דמויות בולטות בחיי הרוח של אמריקה באותה תקופה. הם סברו שלא מדובר ביותר מאשר חיבורים של רווקה מזדקנת אקסצנטרית.דיקינסון, שאף הדחיה המוחלטת של העולם לא חיבלה ביכולת יצירתה, ראתה ביאוש, כמו באין, בכאב בפחד ובדחיה, מרחבים שהשפה יכולה לעגון שם. אחד משיריה היותר ידועים: "אחרי כאב עז תחושה רשמית שורה ­/ העצבים טקסיים כמצבות ­". רגשות היו הנושא שאותו חקרה. מכאן יצאה למסע בעקבות הידע. חתירתה המתמדת כלפי ידע­הפנים גרמה לה להתיחס אפילו לרגעים היותר מעונים מתוך התבוננות של שקט. "בכאב ישנו יסוד חלק". או "חשתי לוויה, בתוך מוחי,/ סופדים אנה ואנה/ דרכו­דרכו­עד כי נדמה/ שנפרצה התבונה".תהליך המחקר שלה כלל לעתים קרובות את המדבר, המספר והקורא, בתהליך של אימאג'ים המתחלפים במהירות, כשרובם מתארים בדרך כלל פעילות שמתרחשת בפנים. "אינך צריך להיות חדר ­ כדי להיות כשוף רוחות/ למוח יש מסדרונות רדופים/ יותר מכל מבנה".שלא כברימן, אן סקסטון, רוברט לואל, משוררים שבאו אחריה, שיריה של דיקינסון אינם וידויים, והיא משתמשת באני לא כדי להשיג אינטימיות עם הקורא, או להעבירו אל צידה, אלא כדי לייצג את הכפילות שבין המתנסה למאבחן, המפעיל את השפה הנותנת לכך ביטוי. באופן הזה גם האדם החווה, דיקינסון, וגם העד, כלומר האחר הרואה, שגם הוא, דיקינסון, שניהם נמצאים במרחב שבין אובייקטיבי לסובייקטיבי. האחר, כשמדובר באני החווה, הוא האשה, המיעוט חסר הזכויות, היוצר שהעולם אינו זקוק לו, האשה הבלתי נשואה, כלומר הדחויה מאהבת גבר, נטולת משפחה משלה. בעוד האני האחר, כשמדובר במתבונן, או במדבר, הוא משורר בעל יכולת גאונית של תפישת תודעה ולשון. "טעמתי ליקר לא בשל ­/ מגביע יצוק פנינה ­/ בכל חביות יינות הריין ­/ כמוהו לא נמצא".אחד הנושאים הרווחים בשירי דיקינסון, ודווקא בגדולים שבהם, הוא תחושת קור ואימה, שמרחפת מעל למושגים ובלתי נתפשת על ידם. לכן, מעולם לא יכלה לדעת מהי אותה תחושה, אותו מצב של כמעט טראנס, שבו נגלתה לה הנפש כמות שהיא בתוך העולם. זה היה מראה מקודש, מפחיד, אינטנסיבי, נטול זמן, ספוג מוות, זה היה כמעט הגילוי האחרון הסופי של האין.למרות שהעולם הקל בה ראש כמשוררת, דיקינסון ידעה, אם גם באופן אמביוולנטי, את ערכה. כחניכה נאמנה של שקספיר, קיטס, הזוג בראונינג, ברונטה בשירה, דיקנס, ג'ורג' אליוט ואחרים בפרוזה, פרט להשכלה נרחבת שרכשה בקולג', הבינה, או לפחות שיערה, את שיעור גדולתה.לוויניה, אחותה הצעירה של אמילי, שגם היא כמוה לא נישאה, סיימה כאחותה הגדולה את חייה בבית הלבנים הגבוה מוקף העצים של אביהן. שם, בחדר השינה, מצא ה את צוואת שיריה של אחותה, תפורים כספר בסלסלת התפירה. משם, בדרך לא קצרה, הגיעו השירים, לאחר גילגולי עריכה ולאחר עשרות שנים, אל הקורא.דיקינסון הילדה, האשה, למרות מוזרות הדימוי, היא אמה של שירת הנשים האמריקנית המודרנית. משוררות כמו מריאן מור, אליזבת בישופ, סילביה פלאת, אדריאן ריץ', לא יכלו שלא לעבור דרך שיריה. כיעקב הנאבק במלאך לא יכלו להרפות ממנה לפני שקיבלו את ברכתה המטאפורית. השיחה עם מורשתה של דיקנסון היא בלתי נמנעת.אליעזרה איג­זקוב, שהוציאה ב­1965 מבחר ראשון מתרגום שיריה של דיקינסון ('עושר ועצב', עקד) היא המוציאה עכשיו מבחר חדש של תרגומים. ברור מתוך הספר שלפנינו, שהעבודה נעשתה מתוך אהבה. לפי דבריה שבסוף הספר היה לה צורך בשמירה רבה ככל האפשר על המוסיקה ולעתים היה עליה להוסיף יאמב או שניים כדי שלא לפגוע בזרימה המוסיקלית. לעתים חשבה לוותר על החריזה, אולם משנוכחה שוויתורים אלה ייעשו על חשבון המוסיקה, כפי שהיא נשמעת לאוזניה, החליטה שלא לוותר.בעיה זאת, בצד בעיות נוספות, כרציפות ברמת השפה, יצירת מקבילות עבריות למטבעות מקוריות שיצרה דיקינסון, כל אלה ואחרות, חושפות את הקושי וההתלבטויות שבמלאכת התרגום. שירה בכלל היא בעייתית בתרגום, מה עוד שירתה של דיקינסון. היא כמעט בלתי אפשרית לתרגום. למרות זאת, הספר בכללותו מעניק מטס בעולם הדיקינסוני. יש להודות עליו למתרגמת. מעניין גם המבחר שבחרה איג­זקוב, שכמו כל בחירה הוא יצירת פרספקטיבה עצמאית. אולי היה כדאי לחשוב גם על מכתביה של דיקינסון, שללא התחייבות כל­כך רבה למשקל, לקצב ולחריזה, אפשר היה להפגיש גם אותם עם הקורא עברית בלבד.