מסך אחרון לפרגוד תיאטרון פרגוד, מוסד תרבות ירושלמי אלטרנטיבי נודע בעיר ב- 30 השנים האחרונות, נסגר. סיפורו של מקום יחיד במינו והאיש המיוחד שמאחוריו שי להב 08/09/00 אריה מארק כבר היה מעורב באינספור הפקות בחייו, אבל את ההפקה הזו הוא מנסה לדחות בכל כוחותיו, ההולכים וכלים ­ מסיבת הפרידה של תיאטרון פרגוד הירושלמי, אותו ייסד וניהל במשך 30 השנים האחרונות. חברת פרזות, בבעלותם המשותפת של עיריית ירושלים ומשרד השיכון, החליטה להפעיל את צו הפינוי שהוצא לתיאטרון לפני 23 שנה והוקפא מאז, לפני שתחול עליו התיישנות. יש מי שסברו כנראה, שמה שירושלים צריכה עכשיו יותר מכל הוא עוד בניין דירות, ולא מקום נוסף של יצירה ותרבות.פרגוד לא היה עוד אולם למופעים. בתחום התיאטרון עשו שם פרינג' לפני שמישהו בתל אביב ידע אפילו איך לאיית את המילה. שחקנים כמו עודד תאומי, אלכס פלג, רחל מארקוס, זהרירה חריפאי ואחרים העלו שם מופעי יחיד בשנות השבעים. אותן שנים סימנו גם את פריחת הג'אז בבירה, באמצעות פרגוד. דני גוטפריד, היום מנהל פסטיבל הג'אז באילת, היה אחת הצלעות בטריו הירושלמי הראשון, שהקים מסורת מפוארת של ג'ם סשנים בצהרי יום שישי, מסורת שנמשכה ברציפות עד לסגירת המקום, לפני כחודשיים.גם הרוק הירושלמי, והישראלי בכלל, חייב הרבה לקפריזות של מארק. בפרגוד נערכו הופעות הבכורה של סי היימן ודנה ברגר. נושאי המגבעת, ענף הייצוא הירושלמי המדובר ביותר, צמחו שם, כך גם אטרף. מארק נתן לחברי הברירה הטבעית צ'אנס ראשון להופיע, עוד בתקופה שבה הוחרמו בידי הממסד, והם גמלו לו בהפיכת פרגוד לביתם הקבוע. אבל היום, מארק יושב במשרדו בתוך פרגוד, אותו משרד שתיפקד כל השנים גם כחדר השינה שלו, עם דמעות בעיניים. מפעל החיים שלו יורד לטמיון, ואף ירושלמי לא נצפה עומד מול העיריה ובידו שלט מחאה. תיאטרון פרגוד שוכן בלב שכונת נחלאות. כשנכנסים מהרחוב, יורדים דרך גרם מדרגות צר ומפותל, שכל צופה המתנשא לגובה שמעל מטר וחצי, נאלץ להתכופף בו. אחרי הספק הליכה ספק זחילה הזו, מתגלה חלל דמוי מערה, ששימש בעבר הרחוק כחמאם טורקי וכאורווה, ושמר מאז על חלק מסגולותיו המקוריות. הלחות, למשל, או הריח, שעודד תאומי מיטיב לתארו: "ריח של עשן וטחב, ויחד עם זה ריח של משהו לגמרי לא ממוסד".חוסר הממסדיות היה סוד קסמו של פרגוד, וגם אחת הסיבות לקריסתו. מבחינה כלכלית, גם בימי הזוהר של המקום הוא הצליח בקושי לכסות את הוצאותיו. דודו קופרמן, שהיה כתב חיי לילה מיתולוגי בירושלים של שנות השבעים ומכונה בבירה "דודו ראש עיר", משחזר: "תמיד זה היה משהו קצת אאוט. היה מגיע לשם קהל מאוד יוצא דופן ­ יאפים מרחביה, אבל גם החבר'ה של הפנתרים שבאו לתפוס את החתיכות שהקשיבו לג'אז. סעדיה מרציאנו היה אורח יומי, זה היה בית כנסת בשבילו."אריה מארק מעולם לא הצליח להכניס את עצמו למרכז, גם מבחינת רפרטואר וגם בגלל שהמקום קטן מדי ­ בקושי מאה איש. אז המאה היו באים, אבל אי אפשר לחיות מהם". העניין הוא שמארק, במודע, הרחיק עצמו מהמרכז. מרגע שהקים את פרגוד, ששכן בתחילה במבנה אחר בשכונה, שם לו למטרה לעודד תרבות נסיונית יותר. מארק עלה מרומניה בגפו, אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרי שחרורו מהצבא, עלו הוריו והשתקעו בירושלים. הוא עבר לגור איתם בשכונת הבוכרים, ובמקביל הקים סדנת תיאטרון שבמהרה הפכה לדבר החם ביותר (ובערך היחיד אז) בבוהמה הירושלמית. היו שם, בין היתר, דני אלתר שברבות הימים הפך למנהל החאן ונפי סלאם, שמארק מגדיר בגאווה כבמאי הכורדי הראשון בארץ.הסדנה התפתחה במהירות לכלבו תרבותי, שמילא את הריק הירושלמי. ערכו שם ערבי שירה, ספרות, הצגות, מרתוני גיטרה והקרנות סרטים. בראשית שנות השבעים שכר מארק את המבנה הנוכחי ברחוב בצלאל. הוא שיפץ אותו במו ידיו כשנה וחצי, תודות להכשרתו כפועל בניין, והמעבר לשם הקפיץ מיד את המקום, בייחוד בתחום הג'אז. בחזונו המקורי ראה מארק את המקום כתיאטרון בלבד. הוא הסכים להקדיש יום אחד בשבוע לג'אז, רק בגלל ערכו האמנותי, אבל אחרי שנה גילה שימי ד' שלו הם המצליחים ביותר מבחינה כלכלית.הטריו המקומי, שכלל את ג'רי גרוול בתופים, ויקטור פנרוב בבס ודני גוטפריד על הפסנתר, מילא בקביעות את הכוך וסיבסד את שאר הפעילויות. גוטפריד נזכר: "לא היה בירושלים מקום כזה, ואנחנו הצלחנו להביא את הסצינה לעיר. המקום מתאים ביותר למועדון ג'אז ­ מאורה שמזכירה מועדונים בפריז. לא נוח לשבת, אבל זה חלק מהעניין. אני זוכר שבשלב מסוים, הפסנתר שניגנתי בו היה כל כך ישן, שהקלידים התחילו להיעקר לי תוך כדי נגינה. אז עשינו מופע מיוחד שכל הכנסותיו הוקדשו לקניית פסנתר חדש. בארץ, מועדון ג'אז מתקיים בין חצי שנה לשלוש שנים. פרגוד החזיק 30 שנה, וזה מדהים".הג'אז בפרגוד גם יצר מסורת ירושלמית חדשה ­ ג'אם סשנים בשישי בצהריים, מסורת שנמשכה עד לסגירת המקום וכללה עירוב בלתי אפשרי של תיירים, דתי ים ולפלפים מרחביה. באמצע שנות השמונים חלה דעיכה בכל הקשור לג'אז, אבל אז החל עידן הזהב של סגנונות אחרים. להקת הברירה הטבעית, שהיתה בתחילת דרכה והוחרמה במרבית האולמות בארץ, זכתה לצ'אנס הראשון להופיע בפרגוד, ושלמה בר לא שוכח: "אריה מארק היה תמיד פתוח לדברים פחות מסחריים. זה היה מקום יפה ואינטימי שהפך לנו לבית. גם אחר כך, כשהצלחנו, התעקשנו להופיע רק שם כשבאנו לירושלים, כי גם בתקופות קשות תמיד היה לנו שם קהל קבוע". המופעים של הברירה הטבעית במקום הפכו למיתולוגיה, ומשכו מגוון רחב של טיפוסים, וביניהם גם אהוד בנאי: "בפרגוד ראיתי בפעם הראשונה את הלהקה הזו. לא ידעתי עליהם כלום ­ באתי בגלל הפוסטר שראיתי ברחוב. פשוט נפעמתי, הייתי בשוק. הופעת החימום שלהם היתה יונה וולך שקראה שירה".כשבנאי פרץ, הוא התעקש להופיע במערה החשמלית של נחלאות, בשביל הרקורד. פרגוד היווה גם אתר פריצה לרוקרים צעירים. עבור סי היימן מדובר בהרבה יותר מהמקום שבו הופיעה בפעם הראשונה: "גרתי בנחלאות מגיל 17, אחרי שנפלטתי מכל המסגרות הלימודיות. רציתי למלצר, והגעתי לשם בעקבות מודעה. חלמתי להיות זמרת, וחשבתי שבסוף הלי לה, אחרי הניקיון, אעלה על הבמה כמו בסרטים. האמת שזה בדיוק מה שקרה. באחד הלילות, אחרי ששלמה בר סיים, אריה אמר לי 'תעלי לשיר! הקהל מספיק שיכור, הוא לא ישים לב'. הוא הציג אותי כדור הבא של שירת הבלוז, ונתתי בלוז של ג'ניס ג'ופלין על הפסנתר. פרגוד היה הבית שלי. כשיצאתי לחופשות מהצבא באתי לשם, כי ההורים שלי היו בחו"ל. מלצרות שם היתה קלה מאוד, כי הכינו רק טוסטים ותה עם נענע. בערב, אריה היה שולח אותי לשוק מחנה יהודה כדי לקנות פרחים טריים, כי אז הם היו הכי זולים".הבמה הראשונה שדנה ברגר זכתה לדרוך עליה היתה זו של פרגוד, יחד עם ההרכב המחתרתי שהקימה בירושלים. נושאי המגבעת הפכו שם לאגדה, והחבר'ה של אטרף התגבשו שם בתור נגני ג'אז בכלל, בסשנים של ימי שישי. שנות התשעים ריכזו אל פרגוד את המוני ההרכבים הירושלמיים, שרובם לא הצליחו לצלוח את שער הגיא (מלבד הדג נחש). סגולתו של המקום מבחינתם היתה, שהוא היה קטן מספיק כדי לא להביך, מבחינת כמות הצופים.ייעודו המקורי של פרגוד היה כאמור, הצגות תיאטרון, וגם כאן תור הזהב היה בימי המכנסיים המתרחבים. עודד תאומי, אורח קבוע בשנות השבעים, מתרפק: "אריה מארק פנה אליי ב­76', וביקש שאופיע שם עם ההצגה 'מעל ומעבר'. לא הרווחתי שם כסף, הופעתי רק בשביל התענוג. היה שם הקהל הכי טוב בארץ, כולל תל אביב האינטלקטואלית. אנשים ישבו על שרפרפים, מה זה עינוי, אבל מרוב ריכוז יכולת לשמוע סיכה נופלת. בפרגוד התחלתי עם הקטע של ניסויים בקהל, אחרי ההצגה. הייתי נשאר שם עד שתיים בלילה, מדבר עם אנשים. זה היה חצי בית בשבילי, הצד האחר של המרובעות המשפחתית שלי."פעם היה יום השנה למותה של מרגוט קלאוזנר, שהיתה בעלת אולפני הרצליה, ונחשבה לאלילת הספיריטואליזם. בנה, עמוס מוקדי, הזמין אותי לערב לזכרה, אבל לא יכולתי כי היתה לי הופעה בפרגוד. הבטחתי לו שאעשה שם משהו שקשור אליה. בסוף ההצגה סיפרתי לקהל שזה יום השנה ואמרתי 'מרגוט, אם יש חיים אחרי המוות תעשי משהו!'. עוברות עשר שניות, 20 שניות, כלום. פתאום אריה אומר 'טוב, מרגוט מכירה את פרגוד, אבל את הכתובת הישנה. בטח שם כבר הכל התפוצץ'". עם כל הכבוד לידוענים, סיפורו של פרגוד הוא בעיקר סיפורו של אריה מארק שכרך את חייו בגורל המקום. מדובר גם במובן הפיזי ­ מארק גר כל השנים בחדרון קטן בתיאטרון, שצמודים לו רק מקל חון וכיור קטן. על ההישג הכביר שבהחזקתו של תיאטרון במשך שלושה עשורים, שילם מחיר אישי כבד ­ חיי דלות ובדידות. סיפורו האישי הוא במידה רבה כתב אישום חמור במיוחד כנגד הממסד התרבותי בארץ, אבל גם כנגד קהל הצופים, שברובו מעולם לא טרח לבחון את האלטרנטיבה. "אני רעבתי ללחם, נקודה", מכריז מארק בעיניים מצועפות מדמעות. "לפני שנים גילו שבטונה יש כספית, ואז גיליתי מאיפה יש לי כוחות, כי הארוחה היומית שלי במשך שנים היתה לקחת כיכר לחם, לרוקן אותו מתוכן ולמלא בטונה. את כל הכסף שהרווחתי מעבודות חיצוניות שמתי בתיאטרון. עבדתי בתנאים על אנושיים ובטירוף הדעת. הייתי הקופאי, עובד הניקיון, הסאונדמן, התאורן ומכין הטוסטים. זה לא שהקרבתי פה את חיי, מימשתי את ייעודם. אלא שזה לא היה צריך להיות כל כך קשה!", הוא אומר ופורץ בבכי, אבל ממשיך."לא הייתי צריך להעביר את כל השנים האלה בניכור כל כך גדול של החברה, בסבל בלתי אנושי. כל גיבורי הממסד, שהתנגדו תמיד לקיום שלי, כבר אינם בין החיים. אני מקווה שהם עמדו למשפט בבית דין של מעלה. זה שאני שמרתי על צלילות הדעת, זה היה האתגר הגדול ביותר שלי. היו לי לא מעט רגעי מ שבר, שרציתי להרים ידיים, אבל לי יש אופי של מתאבד. שמתי את כל הקופה, טרפתי את כל הקלפים, כי חיים אחרים לא רציתי לחיות. בגיל 15, אחרי שיצאתי מהגטו ברומניה ועברתי את כל ההשפלות עלי אדמות, חשבתי ברצינות על התאבדות. אחרי לבטים קשים דחיתי אותה על הסף וקבעתי לעצמי שתי אמות מידה: לחיות ולהיות אקטיבי בכל מצב. בפרגוד, תמיד כשהיתה התלבטות בין לעשות או לא לעשות, הכרעתי מראש לטובת לעשות, מה שפגע בי הרבה פעמים כלכלית."הזעם שצברתי בימי הילדות, בעקבות מה שקרה לי ולמשפחתי במלחמה, יחד עם הזעם שצברתי מראשית הניסיון שלי לממש כאן את חלומי, לא התפרקו גם לאחר כמויות האלכוהול האדירות שהייתי שותה עד לפני עשר שנים. אבל קרה לי נס, והתגלה אצלי גידול במוח שהעמיד אותי במבחן מחודש של משמעות ופשר החיים. הגידול לא היה ממאיר, אבל לאורך חודשים ארוכים לא ידעתי את זה. עברתי שנה שבה אף אחד לא ידע, ואני הייתי בטוח שאני עומד למות. מחזה אחד שלי לא היה גמור עד הסוף. גמרתי אותו בחיפזון, והבאתי אותו לספריה הלאומית כדי שיוציאו לו כרטיס".מארק היה במשך שנים גם איש תיאטרון מתוסכל, שניסה לקדם את יצירותיו בפרגוד, בדרך כלל ללא הצלחה. דווקא עכשיו הוא זכה בסוג של עדנה, כאשר אותו מחזה אחרון, "על המפתן" שמו, נבחר להיות מוצג בעונה הקרובה של החאן. אבל העדנה לא הגיעה בתחום הרומנטי. מארק, המסרב לחשוף את גילו (אך מגלה שנולד לפני מלחמת העולם השנייה), נראה כמי שמנסה להיאחז נואשות בנעורים ­ שערו ארוך והוא חנוט בג'ינס צמודים הנפגשים בסופם בסניקרס. המראה הנערי והתדמית הבוהמיינית לא סייעו לו במציאת אהבה, נראה שלהפך: "אין ספק שהעובדה שלא הקמתי משפחה קשורה בתיאטרון, אבל יותר בתנאים הקשים שבהם חייתי. ובכל זאת, אני מאמין שאם כן הייתי פוגש באחת היחידה הייתי מתחתן. החיפוש המתמיד אחרי אהבה לא נמוג עד היום, ובמובן הזה התיאטרון גם הפך לי לתרפיה".התרפיה הזו מסתיימת בקרוב. העובדות היבשות הן פשוטות: שנתיים לאחר המעבר למשכנו הנוכחי של פרגוד רכשה חברת פרזות את המבנה, וב­77' הוציאה לפרגוד צו פינוי. מארק ניסה לבטל את רוע הגזירה אך בית המשפט אישר את צו הפינוי. ובכל זאת, הצו לא מומש בגלל התערבות עיריית ירושלים שאיפשרה את פעילות התיאטרון. לפני חצי שנה החליטה פרזות לשלוף את הצו הישן שהיה בתוקף (ראו תגובת מנכ"ל פרזות), ומארק נדרש להתפנות. זאת ועוד: לפי החוק, פרזות כבעלת המבנה, צריכה לתת אישור מצידה למתן רישיון להפעלת עסק במקום בפני העיריה, דבר שנעשה לאורך כל השנים. השנה סירבה, והעיריה לא העניקה לפרגוד את הרישיון, מה שגרם לסגירת המקום לפני חודשיים. מארק הגיש תביעה משפטית, בדרישה לפצותו על כל שנות ההשקעה במקום ולבטל את צו הפינוי. חברת פרזות הגישה לדבריו כתב הגנה. הדיון נקבע לחודש נובמבר ועד אז מוקפאים כל ההליכים בהוצאה לפועל.תיאטרון פרגוד, אם נודה על האמת, נמצא כבר כמה שנים בדעיכה. האמנים הגדולים המגיעים לעיר מעדיפים אולמות חדישים יותר, וכבר מזמן לא צמח במקום כישרון מקומי חדש. ובכל זאת, מדובר עדיין באלטרנטיבה, שחבל על היעלמה. אלטרנטיבה לאמנים שעושים משהו שונה, אלטרנטיבה לקהל המחפש משהו אחר. פרזות: כתם מכוער בלב השכונה וזו תגובתו של אברהם סימנטוב, מנכ"ל פרזות: "כבר בשנת 72' הוחלט על תוכנית לשינוי פני שכונת נחלאות, והריסת המבנה של פרגוד היתה חלק ממנה. ההריסה נמנעה בעקבות התערבותו של טדי קולק, ראש העיר דאז. אריה מארק קיבל אישור להשתמש רק במרתף הבניין, והוא השתלט על כולו. ניסינו לעגן את העניין בחוזה, אבל הוא סירב לשלם שכירות. בסופו של דבר הוצאנו צו פינוי בשנת 77', גם הוא לא בוצע בגלל התערבותו של טדי קולק."מארק ידע היטב שצו הפינוי בתוקף, ואין כל ערובה או הסכם שלפיהם הוא לא ייושם בעתיד. עכשיו החלטנו להפעיל את הצו, כי הבניין הזה הוא כתם מכוער בלב השכונה ששופצה להפליא. חוץ מזה, מדובר בנכס ששוויו מיליון וחצי דולר, ויכול להפוך למבנה של עשר יחידות מגורים. אני, כמנכ"ל חברה ממשלתית, לא יכול לוותר על סכום כזה על דעת עצמי לטובת אדם פרטי. אם משרד התרבות או עיריית ירושלים רוצים לממן את הישארות התיאטרון ­ אין לי בעיה. אבל מההתרשמות שלי, כל הגורמים כבר הבינו מזמן שהצדק איתנו. אני לא יודע על תביעה שמארק הגיש לאחרונה, אבל שמעתי משהו על דרישה שלו לקבל בחזרה את מה שהשקיע במקום. מבחינה משפטית, צו ה פינוי אושר והעניין מצוי כרגע בהוצאה לפועל". העירייה: נמשיך לסייע וזו תגובת דובר עיריית ירושלים, חגי אליאס: "נושא הפינוי מהמקום שבו נמצא התיאטרון עבר הליכים משפטיים והעירייה אינה יכולה להתערב בפסיקות של בית המשפט. חברת פרזות הינה גוף עצמאי, בעלת דירקטוריון משלה, המחליט על מדיניות ופעולות החברה."מכל מקום, במידה ופרגוד יפונה מהמקום בצו בית משפט, תמצא העירייה מקום חלופי לתיאטרון. על פי הנחיית ראש העיר, אהוד אולמרט, יש להמשיך ולסייע לתיאטרון ועל כן ממשיכה העירייה לסייע לו מבחינה כספית בתיפעולו השוטף".