אלוהים ושירים אחרים הדבר הבא במוזיקה של ההתנחלויות: סיני תור, זמר השנה בחוות מעון אבי שילון 13/10/00 בא לי לצעוק אלייך אההההה/ בא לי לשיר אלייך/ בא לי לתת לך מתנה/ לתת לך מתנה גדולה/ אבל מה פשפש כמוני/ יכול לתת לאלו­ה שכמותך/ אבל מה תולעת שכמוני/ יכולה לתת לאלו­ה שכמותך("פשפש", שירו של סיני תור מתוך הדיסק "דרשתי קרבתך")את הצלחת ההופעה הראשונה של סיני תור יותר קל לאמוד מאשר למדוד. שעה לפני, ואף שהוא עדיין לא עלה לבמה, רוב התסמינים המוקדמים מצביעים על כך שהבן אדם מסופק למדי: הוא מסתובב בנחת בין הקהל ומחליק כאפות עם הנוכחים. אלא שהאמת היא שביום שלפני ההופעה אפילו אמונתו ביושב במרומים לא הפיגה את המתח שלו לחלוטין. עד יום שלישי בלילה (של סוף אוגוסט) קולו של תור צבר מאזינים בעיקר מקרב חוג חבריו, או שהיו אלה מוזמנים אקראיים לחתונות ואירועים של מועצות דתיות שתור כיכב בהם. ההופעה במועדון הצוללת הצהובה בירושלים היתה הראשונה שבה הקהל שבא לראות את תור התבקש לרכוש כרטיסים מכספו. בסופו של חשש, המועדון התמלא עד אפס ספקות. תור, 22, חגג את ההצלחה בהתעקשות על המרלבורו לייטס שלפני.אחר כך הוא גם עלה לנגן. הוא עצמו לבוש לא בדיוק אפ­טו­אופנת זארה, אבל אם בשביל גלויי הראש הוא ע שוי להיראות לא הכי מעודכן, זה לאו דווקא משום שהוא בחור דתי. יש לו חולצה מהסטייל שגם נתן זהבי הפסיק לחבב מאז ימי ימית, הוא לובש שרוואל לבן ואין לו נעליים. מזל שאפילו סנדלים אין לו, אחרת חילוני שמדמיין את משה רבנו כפי שהוא מאויר בספרי ילדים עוד היה חושב שגם לוחות הברית הובאו לכאן.העניין הוא שכשמתקרבים אל תור הוא מתגלה כשמח לא רק בגלל שהוא יחף. גם לא רק בזכות הכמות של הקהל שממלא את המועדון; אפילו לא בזכות העובדה שהקהל איננו הומגני ­ באותו הערב הוא התחלק בין חילונים, חובשי כיפות סרוגות מהודקות, חובשי כיפות סרוגות מרושלות, ברסלבים מבוגרים, ברסלבים צעירים ועוד. כי מאחר שהסקרנות כבר הרגה את הבדלנות, שביעות רצונו של תור לא נעוצה רק בקהל החילוני והשונה ממנו שהגיע להופעה. החשיבות של הקהל ההטרוגני שהתקבץ להופעה נעוצה הפעם לא רק בכמות, אלא בעיקר במטרה. ניכר היה שכל אחד ואחת מבאי האירוע בא קודם כל בשביל המוזיקה. פשוטו כמשמעו. וזה בוודאי לא עניין של מה בכך כשמדובר בתדמיתה של המוזיקה החסידית.את הדיסק הראשון שלו, "דרשתי קרבתך", הוא הקליט השנה באולפן ההקלטות של ההתנחלות בת עין שלי ד כפר עציון. מדובר ברוק אתני עם טקסטים מהמקרא ומהתלמוד, פלוס שיר אחד ("פשפש") שהוא כתב בעצמו. מבחינה עקרונית תור אומר ש"הלחנים לא משנים לי, לא מעניין אותי לדבר על הסגנון, הרי ממילא השם כותב לי הכל. הוא המלחין, שום דבר לא משלי". אבל כשהוא נגרר לנתונים מוזיקליים מעט פחות אמורפיים מתחוור שתור רואה במוזיקה האלקטרונית סוג של הסתעפות מלודית שלא תשרוד כמו פינד פלויד ולד זפלין. משם הוא מבכר לאתר את מקורות המלודיות שלו. התוצאה היא דיסק מעניין גם כשמתעלמים ממה שעשוי להיראות בעין חילונית גימיק יהודי חסידי. אם בעיני מרבית הקהל החילוני המוזיקה היהודית התקיימה עד היום כתרבות שוליים, עם קהל אדוק, בגדים מוזרים וצלילים תמוהים, הרי שסיני תור מאיים לשנות הכל. מה שנקרא, תנו צ'אנס לטראנס (החדש? הישן?).דודו אלהרר השמיע לראשונה את שיריו של תור בתוכנית הרדיו שלו, "הפוגה", שמשודרת בגלי צה"ל בכל יום שישי בצהריים. אלהרר מתרכז בעיקר ב"ברכי הנפש" והלהיט "אהבתייך". לטענתו שני השירים האלה הם ניצני תופעה שרק אלוהים יודע למה לא נקלטה עדיין גם בתדרים הממלכתיים.אלהרר: "לפני 25 שנה היה מין טרנד של מו זיקה מזרחית, אבל הרדיו התעלם. בינתיים הם עלו ופרצו עד שלא היה אפשר להתעלם מהם, והיום הם כבר רכשו את התקשורת. אותו דבר יקרה עם המוזיקה הזאת. זאת מוזיקה שנובעת מטקסטים מן המקורות, לחנים משורש הפיוט וניגון בכלים מערביים. המוזיקה הזאת מושלת בכיפת הציבור הדתי והחרדי בשנים האחרונות. יש הופעות בארץ ובחו"ל, יש תקליטים שנמכרים בכמויות ויש כוכבים, אבל הרדיו הממלכתי עדיין מתעלם. אישית, בהתחלה נתקלתי באהרון רזאל, השמעתי אותו ואז שלחו לי לרדיו עוד חומרים. אחר כך גילתי את הפאב בר דעת בתל אביב; שם הופיע עדי רן, ומכאן גיליתי גם את סיני. אמרתי לעצמי, למה לא משמעים את זה, הרי זה הדבר הבא במוזיקה הישראלית!הסיפור של תור מרתק לא רק בתוך תחומי המוזיקה. אבא של סיני, אדי (אילן בעברית), נולד בארצות הברית ושירת במרינס. כשעלה ארצה ב­68' השתקע יחד עם אשתו, יונה, בקרית ארבע והקים בסביבה חוות סוסים. לזוג תור שמונה ילדים, סיני הוא השביעי. את זמן האיכות עם ילדיו העביר אדי גם ביידוי גרזנים על גזעי עצים מגב סוס צוהל. אילן ויונה שייכים לגרעין האידאולוגי הקשה של תושבי קרית ארבע, אבל מקפידים לשלב באופני החיים שלהם גם תווים חילוניים יותר. אילן עבד לפרנסתו במוסך וכרכז נוער, היום הוא נותן לעתים שיעורי יהדות. יונה, יועצת חינוכית, משתתפת על בסיס קבוע בפורום מיוחד שמפגיש מתנחלים דתיים ופעילי שמאל.האח הבכור של סיני הוא יהושפט, 30, הזכור כאיש שהנהיג בדצמבר 99' את המתבצרים שסירבו להתפנות מחוות מעון בדרום הר חברון. את החווה בדרום הר חברון הקים חברו הטוב של יהושפט, דב דריבן, על אדמה שלטענת בני משפחת דבאסה מכפר יטא שייכת להם. הצבא, אגב, טען שמדובר בשטח אש של צה"ל. דריבן, יליד קרית ארבע, ביקש להקים במקום אורוות סוסים ולהתקיים מחקלאות. סביבו נקבצו עוד צעירים בני הדור השני למתנחלים, ביניהם יהושפט. ב­19 באפריל 98' נרצח דב דריבן על ידי בני משפחת דבאסה. פרטי האירוע לא הובררו מעולם עד תומם והרוצחים נמלטו. בזמן הרצח נכח גם יהושפט ונפצע בברכו. לאחר הרצח התעקש יהושפט לבסס את חוות מעון ­ כלומר להקים בה ארבעה קרוואנים ­ שהפכה לסמל ההתנגדות לפינוי התנחלויות. כעבור ארבעה חודשים, אחרי עימותים מתוקשרים עם צה"ל, כולם התפנו. זהו האקלים שבו צמח סיני, כשיהושפט משפיע עליו מאוד. אף שלמעשה תור גדל על מדרשו של הרב קוק, עוד מנערותו נמשך לזרם של ברסלב­קרליבך. הוא התגייס לצה"ל אך שוחרר לאחר חודשים ספורים. לפני שנה נשא לאשה את רבקה. כיום הם מתגוררים ביישוב בת עין שבאזור גוש עציון, יישוב שמאוכלס בעיקר בחסידי ברסלב ומיני חוזרים בתשובה שאינם אורדותוקסים באופני הההתנהגות הדתית שלהם. לצד דיסקים של קליבך וזמירות חסידיות, משובצים בארון הדיסקים היהודיים של סיני גם יהודה פוליקר ואריק איינשטיין. ארומה אלקטרונית לא תמצאו שם, אבל הוא מתהדר בפינק פלויד.המכ"ם החיצוני של בני הזוג תור אינו כולל לטענתם טלוויזיה או עיתונים, אם כי הם בהחלט נשמעים מעודכנים גם בלי להתרועע בקרבת החשודים המיידיים. "אנחנו רוצים להעביר ולקלוט מסר של אמת ולא של שקר", מסבירה רבקה, אשתו, "אבל את זה אי אפשר לעשות דרך כלי משחית. לכן אנחנו לא שומעים רדיו, לא רואים טלוויזיה וקוראים עיתון. גם העיתון 'נקודה' הוא אנטי בשבילנו. אני מנסה, אבל אין אפשרות להשתמש בדברים האלה. עד שכל העיתונאים לא יחזרו בתשובה, או שנמצא מישהו שימצא חן בעינינו, לא נדבר. יש לנו המון משקעים מעיתונאים. מבחינתנו יהודים קודם כל צריכים מוסר. מי ש אין לו מוסר הוא לא יהודי. עיתונאי הוא כמו זונה ­ העיקר הפרסום".­ בכל זאת אתם לא נשמעים מנותקים מההוויה הישראלית."כי אנחנו יושבים ברחוב, מנגנים ומדברים". באופן כללי, סיני מבקש להישמע מתון יותר. "אני לא אנטי, אלא אוהב את כולם. הבעיה היא שאלוהים נגד פרסום, ולכן אני לא רוצה לדבר, אלא אם כן אלוהים יאיר לי אחרת".עד שאלוהים יורה לו מה לעשות, השם התקשורתי הכמעט יחיד שתור סומך עליו את ידיו הוא דודו אלהרר. אלהרר מצידו לא מוצא בעיה באוריינטציה הימנית פוליטית של תור. "אם לשלום חנוך מותר לשיר 'אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם', אז מותר לשיר גם לצד השני", הוא אומר. "אני בעד פלורליזם אמונתי מוחלט. יש בחירות ושהעם יחליט מה הוא מעדיף, אבל אתה לא יכול לומר לבן אדם לא לשיר את אמונתו. אני מנסה להיות חף מכל גישה מתנשאת וגם לא לומר מצד שני 'זמר ימני' כמשהו מיוחד. אני חושב שאם הטקסט בא מהמקורות אין שום סיבה בעולם שלא אשמיע אותו". ­ אתה לא חושש מנטילת חלק במיסיונריות?"תראה, אם הטקסט מעורר במאזין שאלות, אז הוא עשה את העבודה מעבר לתפקיד של פזמון. בכלל, בין זה ובין 'דור מזוין' אני מ עדיף את הטקסטים של סיני, ומצידי תקרא לי פשיסט".גם ערן סבג מגל"ץ במתפעלים. "פגשתי אותו ואת אשתו בתחנת אוטובוס ומיד נדלקתי עליו. היתה לו כיפה ענקית, הוא נראה שלוך, לא אורתודוקסי. דיברנו והכרנו. הוא שלח לי את הדיסק שלו והתאהבתי בו", משחזר סבג. "המוזיקה שלו היא מעין גרייטפול דד דוסי, ניו אייג' רטרו. הוא גם בןאדם נורא נחמד, אוהב אדם. מאז אני בא להופעות שלו ומשמיע אותו במסגרת 'לא רוצים לישון' בגל"ץ. בדיסק שלו יש לחנים מצוינים; אולי אפשר היה לעבד את השירים בצורה יותר רצינית, אבל בהתחשב במגבלות גם העיבוד מעולה. הטקסטים עוזרים לך להתקרב לבורא עולם מתוך הכרה באפסותך על ידי הלחנה של טקסטים מקראיים או תפילות. יש בו משהו קרליבכי. כשהשמעתי את השיר התקשרו המון אנשים לאולפן, ובוא נגיד בלשון המעטה שהם הביעו את שביעות רצונם. זה מין רוק אתני יהודי, אני חושב שהוא הדבר הבא".אם אלו הם זרעי תופעה, לצבי צוברי, 26, תושב תקוע, יש אחריות לא מבוטלת על העניין: לפני חצי שנה הקים את עמותת מולד הלבנה ­ עמותת התרבות הראשונה בציבור הדתי (שבמסגרתה פועל גם סיני) ששואפת להתמקצעות אמנותית. כמי שעובד ל פרנסתו בחברת התקליטים החרדית גל­פז, הוא הגיע לרעיון העמותה כשנחשף לקשיי האמנים הדתיים בדרך לתקליט. "בתוך זמן קצר", אומר צוברי, "הבנתי שאני בעצם מדבר על גל חדש של אמנים דתיים שאין להם בית, אבל יש להם ביקוש. אני מאמין שהגל המוזיקלי הזה יחליף את הערוץ החסידי שלא מספק איכויות מוזיקליות". העמותה עדיין לא ממומנת אף שהוקמה בעצת מנכ"ל משרד התרבות, והיא שמה לעצמה למטרה לקדם ולשווק הופעות של אמנים דתיים. צוברי: "מה שעצוב הוא שראיתי המון הצגות של דתיים שראויות לעמוד על במה, אבל עדיין אין לנו אמצעים להרים הצגות בפועל. האמת היא שדווקא הופעות של זמרים זה עניין קל יותר".מועדון הצוללת הצהובה ידוע בדרך כלל כאתר שמקיים מסיבות הארדקור טכנו. בחורה חילונית שעמדה בכניסה אבל מיאנה לעשות עוד צעד קדימה הסבירה זאת בטענה שיש כאן יותר מדי "דוסים פריקים". לא ברור מה הרגיז אותה יותר: הדוס או הפריק שבו. סיני, לעומת זאת, מפרגן לכולם: "אתם מאוד יפים. בני ישראל, אתם מתוקים", הוא פותח את ההופעה.הוא עומד על הבמה עם עוד שישה נגנים. הרבה גיטרות, תופים, בס, חליל ­ אין אלקטרוניקה. בקהל אין הפרדה בין נשים לגברים, אבל גם אין מגע מיותר. אף שהוא אשכנזי המילים השולטות בז'רגון שלו הם מהמסורת הפטריארכלית המזרחית: את אלוהים הוא מכנה "אבא'לה". ככה הוא אולי מגשר על פני העדתיות. אחר הוא משתדל להזמין את אלוהיו לעלות לבמה בסחבקיות מופגנת: "הלו, לאן אתה בורח?", הוא שואל בקול. ועכשיו הוא אולי מגשר גם בין חילוני לדתי. במהלך ההופעה הוא צועק לטכנאי: "עוד קצת גיטרה במוניטור". גם אם אתם נטועים בעידן הדי.ג'יי, אסור להתייחס להערת הגיטרה הזאת כעניין של רע בכך. בטח שלא כאל עניין של מה בכך. הרצון להתמקצע נדיר במחוזות השירה הדתית. סיני, לעומת זאת, הוא פרפורמנס קפדן. מבחינה תוכנית המוטיב המרכזי במשנתו של תור הוא הבהלה למשיח. "כמה אפשר לחכות?!", הוא זועק. "אבא! אבא! הגיע הזמן!". כשחילוני צופה בתור מתעקש לפני ההופעה להשיג סיגריה יקרה יותר או מתלהב מחבר שלו שחמצן את השיער, קשה לו להאמין. לא נראה לך שהוא ב­א­מ­ת מתענג על הרגע. הסיבה אינה זלזול בחושיו של הבחור הדתי. להפך. היא נובעת ממעין כבוד לדתי, שהרי "הוא לא צריך ת'שטויות האלה". כדי להבהיר את הנושא מבחינתו תור רותם את ההדוניזם לזכות משנתו הד תית: "דווקא העניין הוא שאם בן אדם נהנה מאוכל או מנוף, אבל בלי להוקיר את עבודת השם בעניין, ההנאה נפגמת". כדי להבין את תור מעט יותר צריך לפנות למורה המוזיקלי הרוחני שלו ­ גבריאל חסון, 35. חסון חזר בתשובה לפני שמונה שנים, "בעקבות תהליך מאוד ארוך שנמשך עד היום, כי אין כזה דבר לחזור בתשובה. זה מושג שאבד עליו הכלח. יש כאן עבודה על דרך שצריך להגיע אליה". עד שחסון מצא את הנתיב למסלול האמיתי בחיים הוא גר בתפוח הזעיר, הרים פריסקופ במסיבות הכי טובות ולימד, בין היתר, גם את אביב גפן. הוא הפיק מוזיקה ואף הוציא את הסינגל "בינתיים". סגנונו מוגדר על ידיו כ"רוק מתקדם". עכשיו הוא רוצה לעשות את אותה מוזיקה בדיוק, אבל אחרת כמובן."לדעתי הולך ונוצר פה משהו חדש שנמצא עדיין בחיתוליו. הייתי מגדיר את הסגנון כמוזיקה מקורית, כי מה יותר מקורי מהיהדות? מה יותר מקורי מהמקורות? מבחינת לחנים אין הבדל בין מה שעשיתי אז והיום: זה רוק מתקדם. בשבילנו בס תופים זה תפילה שפותחת לבבות. זה משהו חדש, וגם החרדים מקבלים את זה לאט כמו החילונים. זו מוזיקה שתעמוד גם בסטנדרטים של מוזיקה יהודית שאינה דתית. בהתחלה לק חתי ניגונים מבתי כנסיות, היום בתקליט החדש אני מתכוון להיפתח יותר. אנחנו הברסלבים לא מתנתקים מהחברה שהיתה לנו. כי אם החלטתי לחשוב אחרת, זה אומר שאני צריך להתנתק? עד היום אני מרגיש יותר נוח בחברת חילונים, זאת המציאות ולא צריך להתנתק ממנה".תור לא שש לדבר על עצמו יתר על המידה, אבל אין לו בעיה להעביר מסרים תאולוגיים. "אני בסך הכל אומר לריבונו של עולם, אתה גדול! אבל יש לי שאלה אחת קטנה, למה כל פעם שאני בא לדבר איתו ישר עולה בי מחשבה כמו, מה, אני משוגע? וזה עוד כשאני לבד. כשאני מדבר איתו על הבמה כולם עוד יחשבו שאני משוגע. אבל הרי אם אני פוגש את אח שלי לידך, תרגיש טבעי כשאקרא לו 'סלע, אחי, מה נשמע?', נכון? לא יצחקו עלי, כי זה אח שלי. אז אלוהים הוא אבא שלי, אבא של כולנו, ולכן אני רוצה שתיתנו לו חיבוק גדול". אם הדילר הפרטי שלכם קורא את הדברים האלה, תמסרו לו שלא יתבאס. תור לא קנה כלום אצל מישהו אחר. כאזרח שומר חוק, הסתכלתי לו טוב­טוב באישונים. זה לא האקסטזי, זאת באמת אמונתו העמוקה שסוחפת אותו לא פחות מאשר את הקהל. אני חושש שזיגמונד היה מכנה את התופעה כריזמה. למען הדיוק, סיני יודע מה עושים במסיבת טראנס. פרצופו המחויך של תור זכור למשתתפי מסיבות הפול מון של חבורת הריינבו. על המסיבה האחרונה לפני חצי שנה הוא ויתר ברגע האחרון. אגב, הג'וינטים הוצאו רשמית מהתפריט שאפיין עד לאחרונה את פגישות החבר'ה שלו. ההוראה היתה של יהושפט, אם כי בעת ההופעה הקדיש סיני שיר אחד "לכל הסטלנים, כי נרקוד ונאמין עם כל הסטלנים והשיכורים". עכשיו אין ספק: סיני מכבד מסורת באשר היא. אף על פי שהוא גדל בעולם דתי, מושגי הדיבור וההופעה שלו נעוצים בתרבות החוזרים בתשובה. הוא אומר שמסריו משקפים את העומק שבפשטות. את הסתירה שנראית בין השאיפה להתמקצע כאומן ­ קרי הגשמה עצמית ­ לאופן שאתה אמור לנהל את חייך כדתי, הוא רואה כבעיה בעין חילונית בלבד. "זה לא נכון, כי אם אני אמן שמנסה להתמקצע בתחומו זה רק כדי להעביר את המסר. אני רק צינור. הכל למען השם, הכל בשבילו. הרי כל השירה בספר תהלים זה דיבור בין דוד המלך לאלוהים. המלך האמיתי הוא מי שיודע מי המלך האמיתי".אבל תור מודה שגם הוא כמעט מתבלבל לעתים. שהרי אי אפשר להתעלם מהעובדה שבמקרה דנן, גם אם תור שואף לכך, לא תמיד מדובר בשכר מצווה ­ מצווה . זה הכל בגלל האגו הזה שמתנפח לצלילי לחן שכתב, כמו לצלילי מחיאות הכפיים. תור: "נכון שלפעמים אני כמעט מרגיש טוב עם עצמי, אבל זה רק מעיד שגם אני עדיין צריך תשובה. כשאני מרגיש את זה אני יותר מתחזק. ברגע שאני ארגיש שהאמנות כשלעצמה היא העיקר, אני ארד מכל העניין".הייחוד של תור הוא שמדובר בבחור צעיר, כשביהדות הדתית לא מוצאים אמנים רבים מתחת לגיל. 30 מילות השיר שלו, "שלולי", שנכתבו בהתאם ללחן של שלמה קרליבך, נכתבו על פי השיר של מירה מאיר מתוך ספר הילדים, "שלולי". "אפילו שלוליות קטנות היו משמחות אותו/ אבל השמחה האמיתית התחילה מאוחר יותר/ כשהגשם היה גשם והבוץ היה בוץ/ והשלוליות היו ים/ וזה היה נפלא ורון היה מאושר". נראה שתור התאהב בשיר הזה, כפי הנראה, אמ.. עוד מילדות. אבל האמת היא שכל השירים שלו חפים מתסכול או מעצב. שמייח. מדובר בפינג פונג בין האדם לאלוהים. למעשה, כל הטקסטים, גם "פשפש" (היחיד שכתב תור בעצמו), קשורים בין האדם למקום. תור מסביר שמבחינתו הכל נעוץ במערכת היחסים הזאת. אם לא תיצור את החציצה החילונית שקובעת התייחסויות אחרות, תגלה שהכל סובב סביב האדם לאלוהיו.תור עצמו מבקש לקצר בדבריו ולהאריך את התווים. הוא מעדכן שבעתיד הקרוב מאוד הוא מתכוון לצאת למסע הופעות. קווי המתאר של הסיבוב ­ וזאת לא בדיחה ­ נעוצים בקונספט המוזיקלי של "פשוט להתחיל להופיע, אבל אחרי החגים". בינתיים הוא מציע להקשיב להודעה שהוא משאיר על המשיבון שלו. אתם מאזינים לפוסטמודרינזם חובש כיפה: "רציתי לומר לכם ש... שאין ברירה... אין ברירה כרגע, ובגלל זה אנחנו... אה.. אין לנו מה לומר... פשוט... זהו... זה הכל, שהשם יברך אתכם".