בסולם האושר מ- 1 עד 10 אני במקום ה- 11 למה ספרו החדש של יאיר גרבוז, "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת", גורם לו למפח נפש מסוים תמר אבידר 23/10/00 יאיר גרבוז הוא צרכן לא קטן של מלים, מדבר כמעיין המתגבר. הוא ניחן ביכולות של סטנד­אפיסט ובהומור שאפשר להתפרנס ממנו (המדור הסאטירי "דבר אחר", תוכנית הטלוויזיה "אין עם מי לדבר"), אבל הוא יכול גם לרגש (הרב­מכר שלו "תמיד פולני" עשה לי את זה). השנה, בגיל 55, הוא גם דיגמן (בחינם), במודעות של המדרשה לאמנות בבית ברל, שהוא עומד בראשה. "אין לנו עניין לגדל כאן דור של מורים לקישוט, שיבזבזו קלוריות על הדבקות בשיעורי מלאכה, או ילמדו להשחיל חרוזים. אנחנו עוזרים לסטודנטים להיות הממשיכים של האמנים שיש להם עוצמה ונוכחות תרבותית", אומר גרבוז, שהכל קוראים לו רק בשם המשפחה שלו.בספרו החדש, "כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת" (בהוצאת עם עובד), הוא מדהים באקרובטיקה לשונית. הספר הוא מעין תיק העבודות האישי שלו (כצייר, כאמן קולאז'ים, כקולנוען אוואנגרדי, כמרצה, כסטיריקן וכמצחיקן), שמוצג באופן טקסטואלי. הספר נקרא לאט, בשל דחיסות הכתיבה, אבל המאמץ שווה.גרבוז הוא סוג של בוהמיין שדווקא מאמין בערכי המשפחה. הוא אוהב לשתות ומגדל שיער ("זו תגובה מאוחרת לכך שפעם סיפרו אותי קצר ונורא התביישתי. א ני מודע לכך ששערי הארוך עושה אותי אקסצנטרי"), ועם זאת טוען ש"רובו הגדול של האושר הוא כל מה שקשור למשפחה ולא לציור, והאושר הגדול ביותר הם הנכדים". הבית, המשפחה, הפרנסה הוא ילד סנדוויץ' (בין אחיו הבכור אהרון הראל, פוליטיקאי וח"כ לשעבר, לאחיו הקטן, אלון גרבוז, מנהל הסינמטק התל­אביבי), אב לשלושה וסב לשניים, נשוי כל השנים לאותה אשה, מרגלית, עובדת סוציאלית בעיריית רמת­גן, האשה שאיתו מאז שם עליה עין בנסיעה במשאית לפני 34 שנה. "כל מה שאני עושה בחיים זה רק מפני שיש לי הבסיס של המשפחה. זה מה שנותן לי את ההרגשה שכדאי להתאמץ. המשפחה היא מקור האנרגיה שלי ואין לה שיעור. אנחנו מאוד מטפחים את הקשרים במשפחה, וככל שאנחנו משתדלים הילדים שלנו מטפחים את היחסים יותר מאיתנו".פניו חפים מכל חיוך, והוא נראה מרוכז וכעוס גם כשהוא בכלל לא. בסולם האושר בין 1 ל­10 הוא מדרג את עצמו במקום ה­11. למרות שבספר הוא חושף את עצמו, הוא כותב שם: "אני לא עוסק בהיחשפויות". ידידו הטוב, הפסל דורצין, אומר: "אתה רוצה להגיע לכך שכאשר סוף­סוף יאשפזו אותך תוכל להגיד שאתה ידעת ראשון, עובדה שהכל מתועד אצלך בספרים ובעבודות".על בית הוריו בשכונה הנושקת לשכונת בורוכוב בגבעתיים, שבו גר עד גיל 14 ואז דרש בתוקף מהוריו שימצאו לו קיבוץ, הוא כותב: "המראה של ביתנו הציק לי מאוד. הכל נ ראה לי כבד מדי, גלותי ופולני מדי. בהיותי חסר דרך ארץ ואימפולסיבי, הרביתי ללחוץ על הורי שיכניסו גם לבית שלנו את רוח המודרנה. בבתי חברי הרבים ראיתי את נפלאות המודה החדשה. הורי מכרו את מרבית הרהיטים הישנים והטובים, עשו בדק בית רציני וקנו ריהוט חדש. במקום ספות הקפיצים הקטיפתיות, שכל יושב מטביע בהן את חותם ישבנו ואת ריחו וזכרו, הם הביאו מזרני גומאוויר קשיחים ושטוחים, מרופדים בריפוד מונוכרומי אנמי. פרחי השושן שהיו מצוירים בשמן על הקירות והותירו מקור לחלום שביתנו איננו אלא בית מלון, ועימם הריפוד הגובלני של הכורסאות ווילונות התחרה, הוחלפו כולם בבדים משובצים ובאווירה של בית­קפה, ומה שהכי גרוע, תריסי העץ הירוקים הוחלפו בתריסי פלסטיק".הוריו של גרבוז התייחסו לציוריו הראשונים כאל מעשה ידיו של "בן נטול מקצוע" והיו מודאגים. "קרובים ורחוקים, חכמים וטפשים, הביעו חרדה כנה ואמיתית לעתידי הכלכלי, שנראה להם עוד פחות מובן מציורי. הם חשבו שאני צפוי לרעוב ללחם במקרה שאתגלה רק אחר מותי". כאשר הצליח כבר להשתיל ציור שלו בבית הוריו זה היה כאילו הכריזו: "אנו גאים מאוד באסון שפקד אותנו".בתקופה שהיה חבר קיבוץ כפר החורש חיפשו לו שם עבודה מתאימה ולא מצאו. "אט אט התחזק הדימוי הפרזיטי שלי בעיני כל חברי הקיבוץ, ובכלל זה בעיני אשתי וחברי הטובים".איך אתה נראה בעיניהם כיום?"היום אני נחשב חרוץ מדי, אדם שעובד הרבה יותר מהנדרש ומתפזר על כמה עיסוקים ופרנסות".הספר, שבו השקיע ארבע שנות עבודה, נולד למעשה באמצע ראיון טלוויזיוני שנתן לקובי מידן. גרבוז סיפר שם סיפור שהלך ותפח ממשפט למשפט, מה שהוליד את הרעיון לכנס בספר את כל מאות הסיפורים שגודשים את מוחו. "אספתי את הסיפורים, שבכל פעם צץ לי אחד מהם בראש, בתוך קופסאות נעליים. לכל מקום לקחתי איתי נייר ועיפרון והייתי מגיע הביתה בסערה, רץ אל הקופסאות שלי וכותב מה שנזכרתי בו באמצע הנהיגה".ב"כל הסיכויים" הוא השתמש במה שהוא מכנה "דבק", שבלעדיו הכל "מתפרק, נופל ונשכח". מבעד לסיפורים הדבוקים זה לזה מבצבצת הישראליות הגרבוזית, ה"פוסט­מפא"יניקית ותמיד פולנית, ולפעמים פרו­פלסטינית", כדבריו.הוא מאוד ביקורתי, "גם ביחס למוגבלות שלי ולהתלהמות שלי", הוא אומר. ביקורת מוגדרת בעיניו כ"דיון לעומק", ובכל שעותיו העירניות הוא עוסק ב"דיונ ים לעומק" הללו. לא נח לרגע.מאיזו תכונה שלך היית רוצה להיפטר?"מהדאגנות. אני רוצה שהיא תהיה פחות מהירה וחזקה, ושהדמיון שלי לא יעבוד בייצור אסונות".את עיסוקו מגדיר גרבוז כדבר שגוזר עליו "בדידות מסוימת, ואין לך עם מי להתייעץ. לכן מגיל צעיר, כשהחבורות היו מפוזרות בדיזנגוף, חיפשתי את חברת הבוהמה ותפסתי את הזנב של סוף תקופת ויזלטיר­יאיר הורביץ­מנחם פרי­גבריאל מוקד. הם הסכימו להתעלם מפער הגילים, וזה עזר לי בשעתו".למודעות של הציבור הרחב הוא פרץ ב­1989, עם צאת ספרו "תמיד פולני", לקט מהקטעים שפורסמו בזמנו בעיתון "דבר", שעליהם חתם י. פולני. מאז הפולניות הזאת שלו הפכה כבר למותג. אמו המנוחה, בלה, שמככבת בספר אך נפטרה לפני שהוא יצא, לא נפגעה. "ההומור הוא עלינו, לא על אמא, והרי כולנו פולנים. אני פשוט הגדרתי טוב את הדברים. אמא שלי לא נפגעה משום דבר שנתן לי סיכוי להתפרנס. מה שהפחיד אותה הרבה יותר מהיותי צייר אלה הדעות הפוליטיות שלי, שאני מביע בפומבי. היא חששה שזה יזיק לי, שיפטרו אותי".איך אתה מגדיר את מצבך הכלכלי היום?"המצב טוב, ואנחנו עדיין מצליחים לסבול מהזכרונות. לפע מים אנחנו נבהלים כשאנחנו נזכרים כמה עניים היינו. הבהלה החלה רק כשהמצב השתפר, אבל גם כשהיינו עניים תמיד היה כסף לבקבוק אלכוהול, לבית פתוח, וההורים הביאו לנו סירים עם אוכל".כיום הוא מה שנקרא "צייר מוכר" ואיש רב פעלים בתחומי אמנות, "אבל דווקא בתקופת העוני לא היתה לי שום בעיה להחליט להתפטר בן רגע מאחת העבודות שלי. היום איבדתי את האומץ להתפטר".כשיש לך סכום נכבד שקיבלת על עבודה, מה אתה עושה בו?"קונה, ללא היסוס, כרטיסי טיסה לפריז למרגלית ולי, ואם הילדים צריכים משהו נעזור להם בשמחה. פריז היא כדור ההרגעה הנכון בשבילי, שם יש לי תחושה של 'החיים השניים'. יש לנו כבר מסורת לגור שם במלון דירות שפעם קראו לו 'אוריון'. מיד עם בואנו אנחנו ניגשים לשוק, קונים בגט וירקות, פרחים ועציץ, ויש לנו תחושה של בית. גם הבית הקטן שלנו ברמת­גן נראה במיטבו דווקא כשהיינו עניים, בגלל הספרים והתמונות שכיסו את הקירות נטולי החלונות."כיום נותרנו בבית רק שנינו והכלב. זה בית שהוא סיכום הרצונות והיכולות שלנו, וגם של השוני בינינו. זו היתה דירת 60 מ"ר עם גינה, ממלכתה של מרגלית. במשך השנים נבנו תוספות, ה קומה הראשונה נקנתה ולא חיברנו אותה לשנייה. שם נמצא הסטודיו שלי וזו דירה שמתאימה גם לאירוח החברים, לכתיבה, להאזנה למוזיקה מהספרייה הגדולה שלי, ותמיד יש לי חלום על איזה שולחן כתיבה ישן, עם לבד או עם עור, שעדיין לא מצאתי, אבל כשאמצא אותו ארצה אחר".חלומות נוספים של גרבוז: שלכל הילדים יהיו דירות משלהם ושהוא ייצא לפנסיה ויעסוק באמנות נטו; יצייר ויאזין למוזיקה. ברור לו, וזו רק שאלה של זמן, שיום אחד יודיעו לו שזכה בפרס הגדול בלוטו­טוטו­פיס.עם הילדים יש לו קשר חם והדוק. "בכל שישי בערב אנחנו מתכנסים בבית ולא עוברים יותר מיומיים בלי שאנחנו בקשר". בנו הבכור, נשוי ואב לשניים, הוא עורך וידאו. אשתו היא עורכת לשונית ומגיהה. הבת האמצעית עובדת במחלקת ה"ארט" בטלוויזיה. הצעירה עשתה לפני שנה הסבה מלימודי חינוך לעבודה בקונדיטוריה ("היא עושה יופי של מנות אחרונות ומביאה גם לנו הביתה"). החברים, הבילויים, הדאגות גרבוז הוא המבשל בבית, ולא רק בשבתות וחגים. כשאשתו חוזרת מהעבודה מצפים לה שולחן ערוך וארוחה חמה. את החיך האנין שלו הוא פיתח בפריז. הטורים והרשימות שלו על מסעדות ואירוח, בירחון "מוניטין" הזכור לטוב, היו מבריקים.לפי הספר אתה משופע בחברים. איפה אתם נפגשים?"אצלנו. מצלצלים ושואלים 'אתם בבית?' ובאים ישר, בלי לחכות להזמנה. אנחנו יוצאים בעיקר למקום שאליו טיפחנו נאמנות ובעל הבית מכיר אותנו, ושם אנחנו מחליפים מחמאות. בדיוק כעת אני כותב על זה".את החברים שלו הוא מגדיר כ"אנשים בעלי שילוב של נהנתנות בלי זחיחות, ששייכים לסוג של הבוהמיין שיודע לסבול וליהנות בו­זמנית."הבילוי שלי מורכב גם מפירוק מתחים, גם מקיטורים וגם משיחות הכי פיינשמקריות. מלבד החברים היומיומיים יש חבורה מופלאה של אנשים שאיתם אנחנו נוסעים לטיול שנתי משגע בחו"ל. אחוז גבוה מהם יוצאי קיבוצים ואנשים שמצטיינים בתחומים שלהם ומעשירים את הטיול. בנוסף יש לי חברים בחו"ל שאני נוסע אליהם. רק השבוע חזרתי מחודש בניו­יורק. אחת לחודשיים בערך אני יוצא לעשות לעצמי טיפול עשרת אלפים בשני אתרים סודיים: מבלה לילה שלם בקיב וץ מסוים עם קרוב משפחה, על אוכל, שתייה ומוזיקה עד הבוקר. המקום השני הוא אצל חברים שלנו בראש פינה, אצלם מתנקה לי הראש. לשני המקומות ברור שאני נוסע עם מרגלית".אמך הספיקה לרוות נחת מההופעות שלך בטלוויזיה?"הדבר היחיד שגרם לה נחת אמיתית היה תלוש משכורת. אני בטוח שגם תלוש סתם שמכוון אלי היה משמח אותה. יכולתי לומר לה שמכרתי תמונה ב­4,000 לירות והיא היתה מגיבה בביטול, אבל כשהראיתי לה תלוש משכורת בסך 17.90 לירות, זה נראה לה כהישג."לאמא שלי לא היו תגובות בלתי צפויות. אבא היה אינסטלטור, לא מהסוג שקישון כתב עליו. הוא היה איש שאהב את עבודתו באופן פיזי, פדנט וחרוץ. הוא היה מאביס את האורחים שלו, מאכיל אותם ממש בכוח. היחסים איתו הסתיימו באופן קיצוני: או באהבה גדולה, חיבוקים ונשיקות, או בנתק מוחלט עם גירוש מהבית, ומדובר בבני משפחה כמו בקליינטים".מה משותף לאחים גרבוז?"אצל כולנו קיים רצון עז להיפטר מהדאגות והעצבנות הפנימית. אני תמיד מתוח, אבל זו רמת מתיחות שרק אחרים חשים בה".הספר שראה אור לפני כמה חודשים גרם לו למפח נפש מסוים: "קיוויתי שהוא יעורר פולמוס, שיהיה פה שיח אמ נותי ברמה שביקשתי לעורר, ולא קיבלתי מה שרציתי, כי החברה פה מתעסקת בבוז'ולה נובו", אומר גרבוז.עוד כמה דברים שלא ידעתם על גרבוז:* הוא עושה "החלפות" בעבודות עם החברים שלו, וכך גם אצל הילדים נוצר אוסף יפה שכולל עבודות של לאה ניקל, רפי לביא (מורה שלו שהפך לקולגה), גרשוני, קופפרמן ודורצין.* הוא חלש בכל הנוגע למספרים, לתאריכים ולקליטת שפה זרה.* הוא מת על סלט ירקות "כמו שצריך", ומצר על כך שלא מכינים סלט כזה במסעדות.* הוא מעיד על עצמו שהוא "היה אינפנטיל ונותר כזה עד היום", משום ששבילדותו לא איפשרו לו להיות זקן.