נר נשמה, נר בדיקה/מנחם פרומן האמנם דאגנו לכך שלא יצא רוצח כזה מתוכנו? על כשלוננו היינו צריכים לבקש מחילה וכפרה, ולא ביקשנו מנחם פרומן 12/11/00 במוצאי­שבת, שבוע לאחר מוצאי­שבוע של הרצח, התכנסה באותה הכיכר קבוצה של רבנים, חלקם המכריע מן ההתנחלויות, ושל סופרים מחוגי השמאל, והתישבה בבית קפה סמוך להחלפת רגשות נסערים ומחשבות. בעקבות פגישה זאת התקיימו מפגשים נוספים בין אותם שני חוגים, אחד מהם בקבר רחל. מאז עברו חמש שנים שלא הקלו על הפגישה הרגשית והמחשבתית בין שני החוגים. לאחרונה עברנו חודש וחצי שאינו מקל על הפגישה של אנשי רוח משני החוגים. אבל מי יודע דרך הרוח? ומי יודע מה יצמיח אותו זרע קטן שהוטמן באותם הימים? כתבתי אז כי ראוי היה שכל בית בישראל ידליק נר­נשמה ביום הלווייתו של ראש הממשלה שנרצח. בתקוע ובכפר הירוק, במחנה יהודה, ברמת אביב, בשער העמקים, בכל רחבי הארץ וגם בכל בתי ישראל בכל הגלויות. המנהג להדליק נר נשמה בבית האבל מקושר לפסוק ממשלי "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". כי מה בעולם שלנו יכול לסמל את הנשמה, את החיות שלנו הקטנה והקופצנית והקלה כל­כך לכיבוי? הנר. אבל הנר מסמל לא רק את הנפש, אלא גם את חשבון הנפש. כך הרי ממשיך הפסוק על הנר­הנשמה: "חופש כל חדרי בטן". וכך לומדת הגמרא את ההלכה, שאת החמץ בבית צ ריך לחפש בנר כדי לבערו מן העולם, משום שאור הנר יפה לבדיקה. נר הנשמה, כתבתי אז, אשר צריך לבעור בכל בית, צריך להיות גם נר של בדק הבית. לא יד אויבינו שפכה את הדם הזה. הרוצח בא מבית, מתוך ביתנו. "ידינו לא שפכו את הדם הזה" אומרים זקני העיר (דברים כא') לגבי הרצח שבוצע בסמוך להם. האמנם?! אומרים חז"ל: בוודאי שהזקנים הנכבדים הללו אינם שופכי­דמים בידיים, אבל ידיהם אינן נקיות, כי איך צץ הרוצח בתוך עירם? האמנם דאגו לכך שלא יקרה רצח כזה בתחום שהם אחראים עליו? על כשלונם זה הם צריכים לבקש מחילה וכפרה.וגמרא נוראה (שבת נה') אומרת שאין הבדל בין צדיקים גמורים לרשעים גמורים. גם הצדיקים הללו ייענשו בחורבן הכללי שבא כעונש על הרשע, כי היה בידם למחות נגד הרשעים ולא מחו. חובה למחות. אבל האם אין הצדיקים יכולים להתנצל על שמילאו את פיהם בזקנם משום שידעו שהרשעים לא ישמעו להם? וכי יש לנו השפעה על הקיצונים הללו? אומרת הגמרא במפורש שאין זה תרוץ כלל. החובה למחות קיימת מכל מקום.כתבתי אז כי בכל בית צריך להדליק את נר­הבדיקה על רצח ראש הממשלה שלנו ז"ל, ואז אולי יתן לנו הנר את היסוד האנושי. בתוך הח ושך הכבד, השלהבת הקופצת והמשחקת והקלה כל כך לכיבוי יכולה לסמל גם את התקווה. שחקי שחקי על החלומות. איש בביתו ובמחנהו הלוך ילך ובכה ­ אך עוד יימלא שחוק פינו. מהלך הציונות לשלום לא ייעצר. נר הנשמה שלנו יתפלל: עוד לא אבדה תקוותנו.אינני בטוח שהדברים היו יכולים להיכתב באותו אופן היום. אבל אחרי חמש השנים ועוד ששת השבועות האחרונים, יש עניין לחזור אל אותו נר קטן שהודלק באחת ההתנחלויות אז. האם הנר הקטן הזה שעלה בימים ההם עוד מאיר בזמן הזה? האם יאיר לנו בימים יבואו?