הקיסר האחרון
הסיפור של משה דדש הוא חתך אופייני לתרבות הניהול בבית"ר ירושלים מאז ומעולם
מאת רון עמיקם
24/11/00
סגרירית מהרגיל היתה בודפשט בצהרי ה­22 במאי 1998. גם פניהם של סוכני השחקנים, חזי וגיא ויטקובסקי, היו די מעוננים, כשקיבלו את פני המשלחת הבית"רית שפרקה את עצמה בלובי הענק של מלון קמפינסקי, מרחק של 10 דקות הליכה מהדנובה. בתוך דקות התפצלה המשלחת.אל מערכת הישיבה סמוך לכניסה התנקזו הנשים: שושי לוי, רעייתו של המנכ"ל, צופפה אליה את מירב שם­טוב, רעייתו של הקבלן, את שמרית בג, ארוסתו של יוסי אבוקסיס, ואת צפירה קשטן, שקפצה לבודפשט כדי לקנות עוד כמה כלי בית עתיקים, ומצאה את עצמה מסתופפת עוד מעט עם בעלה חד העין, שהבחין שלא הכל כשורה במה שהיתה אמורה להיות נסיעת חתונה והימורים בחסות יגאל זילכה מ'רסידו', החברה המאמצת.אבוקסיס משך אחריו את אלי אוחנה, איתן מזרחי, שמוליק לוי ואיציק קורנפיין לחנות הוגו­בוס מאחורי הפינה כדי לבחור שתי חולצות. קשטן נפרד מאשתו והצטרף ללוי, ששון שם­טוב ומשה דדש, שנבלעו מסביב לשולחן שפתחו הויטקובסקים ליד אחת ממערכות הישיבה בקופי­שופ.לא סתם היו פניהם של הויטקובסקים מעוננים. החתן, אישטוון פישונט, היה אמנם עסוק בדרום המדינה בטקסי חתונה מתמשכים כמיטב המ סורת הצוענית, אבל היה מצוי במו"מ מעמיק עם איינטרכט פרנקפורט, העולה החדשה לבונדלסיגה. רק כמה ימים עברו מאז מצא את עצמו פישונט שומר על תחתוניו בפני ההמון הצמא מאהבה בטדי, בחגיגות האליפות הרביעית של האימפריה הצהובה. נחוש בדעתו לעזוב בגלל הסחבת המתמשכת בתשלום המתחייב איתו על­פי החוזה, נסע פישונט להונגריה כדי להתחתן, ובמקביל ניהל שיחות טלפוניות מעמיקות עם האיש החזק של איינטרכט, המהגר האיטלקי, גאייטנו פאטלה. לפני יציאתו מהארץ עם ארוסתו, אגי, הוא השאיר בידי הבית"רים הזמנות לחתונה. הוא לא תיאר לעצמו כנראה שמישהו אכן יגיע.אבל משה דדש הוא מסוג האנשים שלא אומר לא להזמנה לחתונה, ובטח לא לבילוי של שלושה ימים באחת הבירות היפות בתבל, שאם הוא כולל גם ביקור מתמשך במועדון ורקרט, שילוב של קזינו עם מסעדה מפוארת, הוא יוצר בילוי מושלם. וכך, מצוייד בתיק ובו 60 אלף דולר במזומן, מהם נתח שמן מאוד לפישונט לכיסוי חלק נכבד מהחוב וגם כמתנת חתונה, גייס את האנשים הקרובים, עלה על הדיל של 'ורקרט', שהבטיח אירוח חינם כפיצוי לערבי ההימורים, וטס לחתונה.דדש מישש את סוגרי התיק כשהוויטקובסקים סיימו את סקיר ת המצב באבחנה כי פישונט מתכחש לכל סיכום שיש לו לעונה הקרובה. לדדש היה זכור משהו אחר. שנה בדיוק לפני כן יצאה הקבוצה לחגוג את האליפות שלה במסעדה התאי­יפנית 'רינגסאט', הסמוכה למלון המלכים בירושלים. בעוד המאמן, אלי כהן, עסוק עם שחקניו בוויכוח משעשע אם לגלח את השפם או לא, התיישב דדש עם פישונט כדי לסכם. עד היום ניטש הוויכוח אם היה מדובר על חוזה לשלוש שנים או רק לשנה, אבל במהלך אותה פגישה נטל דדש דף שביקש מהמלצר, ושירבט עליו מספרים מאוד ברורים: מענק חתימה, משכורת חודשית ותשלום עבור נקודות. על הדף הזה חתמו הוא ופישונט.את הדף הזה השאיר דדש אצלו, אלא שבאותם רגעים במוצאי אותם צהריים בבודפשט, הם היו ספונים באחת המכתבות בחדר העבודה הגדול שלו ברחוב מיצרי טיראן 7, בגבעת המבתר בירושלים. דדש ביקש מפקידת הקבלה את הטלפון והתקשר הביתה. כמו ברוב המקרים היתה בתו הצעירה, מעיין, על הקו. דדש ביקש ממנה לעשות חיפוש מהיר כדי למצוא את הדף הזה. זה היה קשה. במשך שנים ניהל דדש את עסקיו עם פיתקאות. את חלקן הוא נהג לקמט ולזרוק, את חלקן הוא שמר, לעיתים בלא משים, לפעמים גם מבלי שזכר בדיוק איפה. לאחר שעה ארוכה צילצל אצלו הפלאפון, מעיין היתה על הקו ובפיה תשובה מנצחת. חיוך רחב התפשט על פניו של הבוס, שלא שכח להוסיף: "תעבירי לי את זה בפאקס".זו לא היתה מפית, כפי שהאגדה גורסת. רינגסאט נוהגת לצ'פר את לקוחותיה במפיות מבד עבה במיוחד, בצבע כהה. זה גם לא היה חוזה, אפילו לא זכרון דברים כפי שמקובל בעולם העסקים הארכאי. לא הופיעו שם שמות, לא הופיעה שם שנה, היו שם מספרים וחתימות. בעשרות מקרים בעבר השתמש דדש גם במפיות או בכל נייר כתיבה אחר כדי לרשום מספרים. זו היתה עבורו בעיקר תזכורת. לחיצת היד בין הצדדים הספיקה. חיוך רחב, ארוחה טובה בצידו, סכומים נאים, הספיקו תמיד לקשר בין הצדדים. לפעמים, הסיכום היה בעל­פה, בעיקר כשהיה מדובר במספרים גסים, כאלה שאתה סוגר עם שחקנים שאתה אוהב במיוחד. כך היה עם אלי אוחנה בחוזה האחרון שלו, התלת­שנתי, שהבטיח לו שנתיים של משחק ועונה כמאמן, פרישה שנקבעה מראש. המספרים היו מעוגלים, הסיכום היה מהיר, חמש דקות במקרה הכי קשה.איתות האזהרה של הוויטקובסקים עשה את שלו. דדש תיכנן להיפגש עם סטפן שאלוי ואישטוון האמר במלון, לתת לכל אחד מהם חבילה אחת משש החבילות המהוד קות היטב שהיו בתיקו, ולהעניק לפישונט שלוש חבילות נוספות. אחת הוא השאיר כרזרבה, אולי הסיכום ההוא בראנגסיט לא הספיק. השמועות רצו מפה לאוזן. בערב הגיע למלון לאסלו צה, אחד המארגנים של החתונה שנועדה להתקיים בחוות הסוסים בלאג'וסמיש, 200 קילומטרים דרומית לבירה ההונגרית. לצה היה נדמה כי אחד המוזמנים לחתונה הוא אדם בשם אישטוון שטאני, שחקן הונגרי לשעבר, שהתנחל בפרנקפורט והפך להיות חאפר מקומי שמתמחה בהבאת שחקנים הונגרים, כמו שוער הנבחרת ז'ולט פטרי, שנחת בפרנקפורט רק שבועיים קודם לכן.לדדש היו שלושה ימים בבודפשט. יום אחד עמד להסתיים, היום הבא היה מוקדש לטיול ולחתונה. ביום השלישי הוא תיכנן להסתער על פישונט. אחרי הכל, המשלחת הישראלית היתה רחבה במימדיה ובעיקר רחבת לב. הדיל של הקזינו היה אמנם מפתה, אבל כולם באו מאהבה. דדש היה בטוח שהחיבוק אותו יעניק לפישונט בלילה הבא, יביא אותו למלון המפואר, אם לא באותו לילה, אז בבוקר שאחרי. האמר קיבל את החבילה שלו, שאלוי לא בא לקחת, נותרו בידיו חמש חבילות.לחתונה יצאה משלחת רחבה למדי, בשני מיניבוסים. אלי חקק, בעליהם של בתי הימורים בטורקיה, היה שם, ג ם עו"ד חיים משגב. דדש נסע לחתונה ללא התיק, עם תחושת בטן שאת הקלף הזה הוא משאיר לשעת מצוקה. את הסוסים בחווה שטפו היטב, השולחנות הגסים היו עמוסים לעייפה, זוריצה מרטון היה זוהרת מתמיד, אבל פישונט לא התעלף מתדהמה כפי שכולם קיוו, היו לו עוד הרבה אורחים על הראש.לאחר קוקטייל לא ארוך, התיישבו האורחים לאכול. פישונט היקצה למשלחת הישראלית שולחן של 12 מקומות בחדר הגדול, אבל המשלחת הזו חלפה­עברה את 20 המוזמנים. לא נעים היה לפצל אותה, והיא נשלחה לשבת על שולחן מוארך סמוך לכניסה לפונדק הביזארי הזה. ברגע האחרון נשלח צה למסעדה כשרה בבירה כדי לארגן אוכל יאה לישראלים, אבל דדש כבר הספיק להיעלב. אחרי הכל, הוא חש שהוא אורח כבוד שמביא איתו 20 חברים מישראל הרחוקה, כבר שנים שהוא לא היה שחקן ספסל. בעוד המרק המצוין גולש במערכות העיכול העדינות של המשלחת, התגנבה לאוזנו של דדש עובדה מדהימה אחרת ומאוד נכונה. סמוך לפישונט, בחדר הסמוך, ישבו באותה עת שטאני, פאטלה ונשיא פרנקפורט בכבודו ועצמו, רולף הלר.דדש הוא לא איש של בירורים וגם לא איש של תלונות. האמת שלו ברורה מבחינתו לכולם. לא פעם הוא נעלב מגינוני ם סמליים שפגעו בכבודו, אבל לא הותיר בידי הפוגע אפילו סימן שאלה, אפילו לא הזדמנות לחרטה. גם הפעם היה דדש תכליתי ובעוד סיר המרק מתרוקן, היו דדש וחלק נכבד מהפמליה שלו בדהרה חזרה לבודפשט. בפינת האולם הגדול עמדה קערה ענקית אליה נזרקו שטרות כסף ומתנות עטופות היטב. רק החבילות של דדש לא הגיעו לשם.המנכ"ל לוי ומשפחתו, איתן מזרחי וקורנפיין נותרו מאחור כדי לא להעליב עד זרא את פישונט, שלא פסק מלמלמל: "הם נסעו לקזינו, נכון?". עד היום בטוח הקשר ההונגרי כי זו היתה הסיבה לעזיבה הפתאומית של היו"ר המיתולוגי, עד היום בטוח דדש שהחתימה בירושלים היתה לשלוש עונות, עד היום נמשך הנתק. פישונט שיחק בפרנקפורט שנה אחת, מוסד הבוררות של פיפ"א דחה את הנייר של דדש על הסף, וחודשים ארוכים עברו עד שבית"ר קיבלה פיצוי כספי על העברתו של השחקן, פיצוי מזערי.הסיפור האובדני הזה, שמשלב משפחתיות שבטית, משחקי כבוד, מלונות מפוארים, חתונות, חבילות של כסף וסיכומים של דפים מקומטים, הוא במידה מסויימת חתך מאוד אופייני לתרבות הניהול בבית"ר ירושלים מאז ומעולם. משה דדש לא המציא את השיטה, אבל ב­17 שנותיו המאוד מפוצלות בה נהגת הקבוצה הפוסט­מתוקשרת הזו, הוא טבע בה את אצבעותיו בצורה מוחשית. בשבוע שעבר אילצה אותו הרשות לבקרת תקציבים להתפטר מכל תפקידיו. זו לא היתה הפעם הראשונה בה הלך הביתה, זו היתה הפעם הראשונה שתרבות הניהול שלו שילמה את המחיר. זו היתה פעם ראשונה שלליחשושים סביב התרבות הזו, היה בסיס. "בתפר בין ניהול העמותה לתקופה של בן­גור, נוצרו אי תיאומים", הסביר השבוע דדש לתשעת חברי העמותה שהגיעו לשמוע ממנו דו"ח מסכם, דו"ח אחרון. "חוזים כפולים" קוראים לזה בת"א, ולסמנטיקה הזו, שמקטבת את שני קצותיו של כביש מספר 1, יש משמעות תדמיתית רחבה מאוד.דדש הוא ירושלמי אותנטי. בשבוע שעבר הוא חגג 57 סתווים. נולד בטורקמניסטן, בשטח הכורדי שלה, גדל בשכונת הבוכרים, סמוך מאוד למקום בו הוא גר היום, משני צדדיו של הכביש המחבר בין הכניסה לירושלים לעיר העתיקה. לא היה מהתלמידים המצטיינים, אבל תמיד התגאה לומר שהיה לו המון מזל. בכיתה ז', בשנים בהן היו עורכים מפקחי משרד החינוך את הסקר המפורסם, מילא הילד דדש את השאלון שלו בשיטת הטוטו. היו שם שלוש שאלות, על שתיים הוא הימר נכון, ועבר את הבחינה.כך היה כשפנה לעסקים מ מקום בו לא מגיעים לכלום, מעמדת המקרין בבית הקולנוע. הוא שכר את בית הקולנוע הראשון שלו באמצע שנות ה­20 לחייו. בסוף אותו עשור, היה כבר מנהל בית"ר ירושלים ובעל כמה בתי קולנוע. יהושע מצא, לימים שר הבריאות, היה זה שלקח את חובב הקולנוע אל הקבוצה האלימה של תחילת שנות ה­70'. ארבע שנים כיהן דדש כמנהל. בעונה הראשונה זכתה הקבוצה בסגנות היסטורית; בעונה השלישית פוצצו האוהדים את גומלין חצי הגמר בפ"ת, במה שזכור בעיקר כליל הצינורות; בעונה הרביעית מוכת הרדיוסים הקבוצה ירדה ליגה, או לפחות סיימה במקום ממנו יורדים ליגה. היו אלה שני חברי כנסת צעירים, אהוד אולמרט מבנימינה ויוסי שריד מקרית­שמונה, שיזמו הקפאה והצילו אותה מירידה. זה לא עזר לדדש ולמצא, ולתפקיד היו"ר מונה אילן רומן. דדש התפנה לקנות עוד כמה בתי קולנוע, בהם השניים הגדולים ביותר בירושלים, עדן ואדיסון.דדש המנהל לא עסק בכספים. בימים ההם שחקן ממוצע הרוויח 250 לירות בחודש, שחקן בכיר יכול היה לקבל 1000 לירות, שכר דירה, אוטו יד שניה, לפעמים גם מימון שכר לימודים באוניברסיטה. לא היתה בקרה תקציבית, את הקופה בשבת היה מרוקן הגזבר ומחלק בין הש חקנים. את דדש זוכרים בעיקר בזכות המוסטנג האדומה שלו עם הגג השחור הנפתח, בלארג'יות הכובשת, במסיבות הגדולות אותן אירגן, לפעמים גם בקומבינות הקטנות. את ויקטור לוי הצעיר הוא שיחרר פעם למשחק משמירה בבסיס מרוחק לאחר שהגיע לבסיס, הביא תופינים לחיילים שנשארו שבת ושילם לחייל אחר שישמור במקום הקשר האנרגטי.בית"ר התנהלה במשך השנים כמו חנות מכולת. בסוף שנות ה­70' נאלץ היו"ר רובי ריבלין להתפטר, ולאחר חילופי גברי סיטוניים, פוטר גם המנהל, אברם לוי. אחרי שהקבוצה ירדה לארצית לראשונה מזה 12 שנה, לוי חזר והביא איתו לתפקיד היו"ר את משה דדש. זה כבר היה דדש מפותח יותר, בסוף שנות ה­30' לחייו, איש אמיד מאוד עם רמת חיים גבוהה מהממוצע. זה היה גם כדורגל אחר, מתוקשר יותר, ובעיקר יקר יותר. דדש התאהב במדיה, וכמי שאוהב גם את החיים הטובים, התחבר בעיקר לשחקנים שהמדיה אהבה. כך היה עם אלי אוחנה, כך היה מאוחר יותר עם מלמיליאן, כך היה בדרך­כלל. שחקנים שהלכו לריקודי עם, כמו חנן אזולאי, התחברו לאברם.שתי העונות הראשונות של דדש כיו"ר לא היו שונות מאלה של קודמיו. הקבוצה נאבקה נגד הירידה, אבל שרדה. בעונה השלי שית הוחתם דוביד שוייצר המנוח, הרבה בעזרתו של אולמרט, שבמשך השנים דאג לגבות את היו"ר. שוייצר היה ידוע כמי שרוכש שחקנים, בבית"ר הוא כמעט ולא נזקק לכך, בגלל החומר המקומי המצוין. הקבוצה עלתה על הגל, פיספסה אליפות, רצה אחרי אליפות בעונה השניה וזכתה בגביע. דדש החל לשלם ולשלם הרבה.בתקופה ההיא עדיין לא הוגדר הכדורגל כמקצועני, למרות שההתאחדות נתנה היתר לשחקני הסדר, כך היה המינוח. מס הכנסה ביקש לגבות את החלק שלו, אבל במשך שבע שנים תמימות לא ידעו הקבוצות על מי נופל התיק, על השחקן או על הקבוצה. בית"ר, שגם כך אף פעם לא חיה מפילנטרופים, שילמה את מחיר המגרש מוכה המתפלחים בימק"א, ומיאנה להסתדר עם מס הכנסה עד שזה יגלה את עצמו. דדש, שהחל להבין בעסקיו כי ימי בתי הקולנוע ההמוניים מפנים את מקומם לרשתות בתי קולנוע, החל למכור את נכסיו לרשת גולן­גלובוס, ובאותה נשימה קיבל מהם סכומי כסף נאים תמורת פירסום הסרטים שהפיקו. בית"ר הופיעה למשחקי עונה עם הספונסר 'קומפוט נעליים' ו­'מחץ הדלתא', כשאחרות התלבשו עם מותגים יוקרתיים יותר, אבל במימון לא גדול.מס הכנסה הרים ראש כשדדש הלך הביתה בפעם השניה, הפ עם בהשפעתו של רובי ריבלין, שמינה לתפקיד את עו"ד רוני בראון. הקבוצה זכתה באליפות היסטורית ללא דדש, מכרה את אוחנה למכלן וכשבראון הלך, גם החלה להידרדר. ב­1991, כשהיא סוגרת עונה אחרונה בימק"א, מנוהלת על­ידי ועד מנהל בראשות יו"ר הכדורסל לשעבר, אבשלום אופירי, וכשהיא סוחבת חוב ענק למס הכנסה בגין אותן שנים של אי בהירות, ירדה הקבוצה לליגה הארצית.בחמש השנים בהן דדש היה מחוץ למערכת, השתנה לחלוטין אופי עסקיו. הוא מכר את כל בתי הקולנוע, וכשהוא נעזר ביד ימינו, עו"ד נסים אבולוף, פנה לכיוון אחר לגמרי ­ נדל"ן. המזל ההוא שליווה אותו מאז הסקר של כיתה ז', הלך איתו גם הפעם. את מאות הדונמים שרכש, בעיקר על קרקע בתולית בלוד, הוא רכש בזול, וידע למכור את רובם עם האמרת מחירי הדיור של ראשית שנות ה­90'.העסקים עם גלובוס, מי שרכש את בתי הקולנוע שלו, והירידה לליגה הארצית, שהזעיקה את בית"ר חזרה אליו, הפעם פנוי יותר, השיקו זה לזה באותה תקופה. לא שלדדש היו אסטרטגיה ניהולית וחזון שיווקי יוצאי דופן, אבל תמיד הוא לוקח איתו ספונטניות מבריקה, כך שהמהלך הבא שינה את פני ההיסטוריה. אלי אוחנה, שב­1989 היה שו וה למכלן שלושה מיליון דולר, שווי של שמונה קבוצות צמרת בליגה הלאומית, נמק ב­1991 בעיר צפונית שכוחת­אל בפורטוגל. כשדדש רצה מישהו שיפתח לו דלתות, הוא היה לוקח את אוחנה איתו, השאר כבר היה עליו.ב­1985, ערב משחק הגביע העולמי נגד טייוואן, קיבלה הנבחרת אפטר של שלושה ימים. דדש הודיע לאוחנה: "אני נוסע לאילת". אוחנה ענה לו: "אני בא איתך". העיתונות עשתה מזה סלט מיותר, ואהבה מאוד לצלם את השניים במרצדס של דדש. "שטויות", נחר השבוע אוחנה בבוז, "באותה תקופה לא היה אוטובוס לקבוצה והיינו נוסעים למשחקים במוניות, כל אחת מהן מרצדס. אז אני נסעתי עם דדש, אבל איתי היו תמיד עוד שלושה מהקבוצה".דדש הרים טלפון לאוחנה, כמה ימים לאחר שעשה זאת מנג'ר הפועל ת"א, משה סיני. אוחנה לא האמין שדדש עושה את זה, אבל הטלפון הבא היה לפול קוראנט, מנכ"ל מכלן, ואחר­כך בא עוד אחד, ליורם גלובוס. 375 אלף דולר עלה הסיפור, זול במושגים של אוחנה, יקר במושגים ישראלים, חינם במושגים של בית"ר, אבל בעיקר שווה הון.ביום חמישי שעבר, שניות אחרי שהוקרנה כתבתו של ציון נאנוס בחדשות ערוץ 2 על סיום דרכו של דדש בקבוצה, פנה יעקב אי לון לתחזית ואמר לדני רופ: "תחסוך ממני את מאמר המערכת שלך על בית"ר". ספק אם אילון היה אומר את אותו דבר, בימים טרופים אלה, על קבוצת ספורט אחרת. בית"ר של אחרית המאה ה­20 לא היתה עוד קבוצה, אפילו לא מותג, היא הפכה למושג. דדש הביא את אוחנה חזרה, ומאותו רגע שום דבר לא היה אותו דבר. אוחנה היה שם, ההעברה שלו יצרה תחושה שיש מימון, השמועה על המשכורות היפות עשתה את שלה, שחקנים נפלו אצל דדש כמו זבובים. התגנב לכאן אפילו שכרון של כוח.מאז 1991 כיהן דדש בתפקיד היו"ר הכל יכול. הקהל זרם בהמוניו הרבה בזכות האיצטדיון החדש על­שם טדי קולק. בעיצומם של המאבקים המקצועיים בין מכבי ת"א המצויינת של גרנט למכבי חיפה הטוטאלית של שפיגל, לקחה בית"ר שלוש אליפויות מדהימות. האוהדים המסונוורים לא הרגישו את מה שמתחולל מתחת לעיניהם, הם לחצו על הישגים בכל מחיר, כולם דיברו על שליטה מוחלטת של קבוצת מעמד המקופחים על הטייקונים העשירים.דדש, שמאחוריו לא היתה חברת מכוניות וגם לא רשת של מוצרי אלקטרוניקה, אלא מאות דונמים בלוד, כמה עשרות בת"א ובית דירות ביפו, לא כולל הסוויטה העסקית במלון ימית, לא בדיוק ידע איך לאכ ול את הדינמיקה המטורפת בה השתוללו חוזים גבוהים במושגי התקופה. היו התחייבויות עתידיות, היו דרישות מקצועיות, הקהל התרגל להיכנס בחינם, חאפרים השתמשו בלוגו של בית"ר ללא דמי זיכיון וללא רישיון, והחוב המעיק למס הכנסה דפק ברקות בתדירות של מכונת עינוי סינית.דדש פנה במהלך ספונטני לחברים. לא בדיוק חברי ילדות, אבל כאלה שפגש בהם באקראי. פה הוא פגש באיזה אירוע קבלן, שם נסע לאיזה קזינו ופגש את בעליו הישראלי. הקשר הבלתי אמצעי, הלארג'יות והחיוך המקסים עשו את שלהם. את ששון שם­טוב ובני כהן, שני קבלני עפר עסוקים מאוד מירושלים, הוא הושיב בסוף 1992 בבית­קפה, וביקש מהם הלוואה של 200 אלף דולר כדי לרכוש חלוץ, אחד בשם רונן חרזי, שהמאמן החדש, דרור קשטן, זכר עוד מהתקופה שאימן בר"ג. לא ששם­טוב וכהן ידעו מי זה חרזי, אבל הם זכרו את המלים של דדש: "נשביח אותו, נמכור אותו, תעשו עליו כסף"."ארוחת הצהריים הזו עלתה לנו 200 אלף דולר", אמר שם­טוב פעם. במשך חמש שנים היו שם­טוב וכהן אורחים קבועים לא רק בביתו של דדש, אלא גם על הספסל של בית"ר. מדי פעם נכנסו לחדר­ההלבשה ודחפו, כל אחד מהם בתורו, 10 שטרות מגול גלים של 100 דולר בכיסו של אחד המצטיינים, ממש לא משנה מי. חברים של דדש מכל התחומים התחככחו בשחקנים, נתנו מפה ומשם. "היינו מקבלים בחג מתנות כמו טלוויזיה ומיקרוגל", נזכר שחקן עבר אחד השבוע, "והיום אני רואה את ההבדל כשאני מקבל שוקולד וגרעינים לראש השנה". שחקנים היו הולכים למסעדות ויוצאים משם כשהם לא נדרשים לשלם. סופי שבוע באילת היו עוברים דרך דדש או לוי, והיו מסתיימים בהנחה משמעותית, לעיתים עם תשלום מאוד סמלי בצידה. דדש נתקל בגלי אהבה אדירים מכל הארץ, פירסום בלתי רגיל, ובעיקר הכרה אצל שועי הארץ. הוא לא רצה שזה ייפסק.אבל הגל האדיר לא הצליח למוסס את מה שנשאר מאחור. בית"ר נוהלה על­ידי שני אנשים בלבד. כששחקן אחד שאל לאן הוא צריך לשלוח פאקס לאגודה, הוא נענה במלים: "קפה נאווה", שם היה הקפה של הבוקר. מזכירה לא היתה מעולם, רואה החשבון היה עובד על­פי הצורך, בית"ר שילמה רק את הריבית לשלטונות המס, והותירה לקרן לתפוח. לא היה ברור מעולם כמה חייבת באמת בית"ר. כשקבוצת לאודר באה לקנות את הקבוצה, דיברו על 13 או 14 מיליון שקל חובות, הלאודרים בדקו וקבעו 40 מיליון. למה, שאלו בבית"ר. יש לכם הת חייבויות עתידיות, ענו הלאודרים. עד היום בבית"ר לא מבינים מה היתה הכוונה, עבורם שחקן שעוד לא פתח את העונה לא עולה כסף, ועזבו את זה שיש לו חוזה תלת­שנתי. בקבוצה נורמלית היה עובד היו"ר על­פי מסגרת תקציבית קבועה מראש. דדש קבע את המסגרת התקציבית רק לאחר שסיים לחתום על כל החוזים, הרבה מעבר ליכולת התקציבית.אבל בית"ר המשיכה לרוץ מבלי לעשות חשבון על הכסף. פרמיות לא שילמו לפעמים שנה, אבל החזירו בסוף העונה במכה אחת עד לפרוטה האחרונה. שחקן אחד נזכר השבוע שהוא נשלח למשרד סמוך לתחנה המרכזית הישנה, שם קיבל חלק מהחוב שלו מאדם המקורב להנהלה. שחקן אחר סיפר שקיבל את מענק האליפות שלו על צ'ק אישי של שחקן אחר. לא של ספק, של שחקן.דדש לא עצר לרגע. הוא נהנה לעשות מחוות לקבוצה. הוא רצה שחקן, רצוי מתוקשר, היה קובע איתו. פעם בקפה יהודית בגן­העיר בת"א, פעם במלון הילטון, פעם בבית קפה ברמת­אביב גימל, תמיד בת"א, תמיד קרוב לשחקן. שיחה של 5 דקות, סגירת חוזה שמן, ויכוח מינורי, ארוחה טובה. לפעמים היו מבקשים ערבויות, דדש היה מחייך חיוך רחב, אף אחד לא העז להעלות את הנושא הזה יותר. בחומר הגלם של נאנוס מהשבוע שעבר יש ציטוט משמעותי מאוד של סטפן שאלוי, שנחתך בעריכה: "לא היו משלמים שנה פרמיות, אבל זה היה כמו משפחה, ועם ראש המשפחה לא מתווכחים".ודדש התנהג בדיוק כמו ראש משפחה. כשהיה איום עיראקי והזרים היו על המזוודות, הוא הזמין אותם הביתה, הושיב אותם במטבח ובעזרת בנותיו המקסימות, רקח להם גולאש הום­מייד עם המינון הנכון של הפפריקה. לא היה יום עצמאות אחד, שממש במקרה נפל על שלהי העונה, שדדש לא ערך מסיבה בביתו וכך הדחיק עונה שלמה ללא פרמיות.ההתערבות שלו בחיי הניהול היום­יומי היתה כמעט אפסית, הכל עבר לאברם לוי. למשחקי הקבוצה הוא היה מצרף בת או שתיים, ולפעמים את כל הארבע. במלטה, כשהקבוצה התכוננה לצאת לאימון, התייצב דדש עם הבנות בלובי, מכנסיים קצרים לגופו העגלגל ומצלמה יוקרתית תלויה על צווארו. יומיים הוא הסתובב בעתיקות, הגיע לארוחת הערב עם המארחים, הוציא 20 אלף דולר על השולחן וסגר על הקדמת המשחק, כדי שלא ייכנס לתחילת צום תשעה באב. לפעמים היה נעלם לכמה ימים, כי מבחינתו ארוחת ערב בריץ הלונדוני, היתה חלק מאורח חיים. שחקנים נזכרו השבוע שהוא היה סוגר איתם על משכורת שמנה, נניח 3,000 דולר בסיס לחודש, וכשאברם לוי היה מגיש לו את החשבון, הוא היה שואל בשיא הטבעיות: "ממתי זה מקבל 3,000 דולר?"שחקן עבר נזכר השבוע: "כשהיה לי לחוץ, הייתי ניגש אליו. הוא היה מחייך, שם את היד מסביב לכתפי, ואומר תיגש לאברם, הוא יתן לך 5,000. אברם היה משתולל: 'מאיפה יש לי?' בהתחלה חשבנו שאברם הוא האיש הרע ומשה הוא הטוב. התברר לנו אחר­כך שאברם הוא המציאותי, ומשה לא". בהרבה מקרים אברם לוי שם לדדש את הבאלאנס.קיץ 1996 היה המשמעותי ביותר בעידן דדש, אולי הקיץ המופרע ביותר, אולי גם הקיץ שהאיץ את קריסת המודל הניהולי שלו. בקיץ הזה רכש דדש מכל הבא ליד. את דוד אמסלם הוא חילץ ממלתעות הפועל חיפה, את איציק זוהר הביא ללא ידיעתו של המאמן אלי כהן, ואת המכה הגדולה הוא סגר בחוזה חסר­תקדים עם רונן חרזי.חרזי התגלה מהר כבחור שאוהב מאוד כסף. חוזה אף פעם לא היה נגמר במה שכתוב, פה נדחפה דירה, שם פונטיאק, הרבה כאבי ראש של דיווחים לכל מיני רשויות, ובמסכת הסדר האירגוני המופתי, גם שיכחה כרונית בדיווח למס הכנסה. חרזי עשה הרבה בעיות, אבל גם דפק הרבה גולים.ב­21 ביולי אותה שנה התכנסו אצל בא כוחו של חרזי, עו"ד ארצי בן­יעקב, דדש ולוי, כדי לסגור על החוזה שעליו נוהלו מגעים אינסופיים. עד לאותו יום, היתה מסגרת הגג למשכורות בבית"ר ירושלים 170 אלף דולר, השכר של אלי אוחנה. מטעמי כבוד, איש לא העז לחצות עם שחקן אחר את הקו הזה. בן­יעקב וחרזי עשו זאת.בחוזה המקורי, כולל התיקונים, שמוצג בכתבה זו, אפשר לראות את הסכומים חסרי התקדים שהצליח לקבל חרזי, כזכור לפני 4 שנים, כשהמשכורות האמיתיות היו יחסית לעכשיו הרבה יותר נמוכות. לפני המחיקות היה כתוב שם: 5,680 דולר משכורת חודשית בסיסית, 3,267 דולר עבור כל נקודת ליגה, מענקי גביע הטוטו שנעים בין 2,500 ל­7,500, מענקי גביע שנעים בין 10,000 ל­20 אלף דולר, ומענקי מיקום שנעים בין 14 אלף ל­30 אלף דולר במקרה של אליפות. עבור נקודות בגביע אירופה הוא קיבל כמו בליגה, אפילו מענק על זכיה בגביע אירופי הוא דרש וקיבל: 20 אלף דולר.אחר­כך תוקן החוזה בצורה שלא קילקלה לאף צד את המאזן הסופי: 5,680 דולר משכורת חודשית, בין 3,000 ל­5,000 מענקי גביע טוטו, בין 6,000 ל­14 אלף מענקי גביע, בין 10,000 ל­20,000 מענקי מיקום, וללא שינוי בעניין אירופה.הלחץ סביב חר זי היה כל­כך גדול, עד שדדש הסכים לחתום על סעיף ט' 6, שכתוב בכתב יד: "הצדדים קובעים ומצהירים כי אין לקבוצה סמכות לזמן את השחקן לדין ולקנוס אותו ללא הזמנה כחוק מוועדת המשמעת של הקבוצה", וכאן באה תוספת מדהימה: "בוועדת המשמעת של השחקן יהיו עו"ד ארצי בן­יעקב ועו"ד שלום אבן­עזרא, שהחלטתם תיחתם על ידי האגודה והשחקן". בטיוטה המקורית הופיעו סעיפים של ריבית של 2 אחוז על איחור בתשלום, או שיחרור מיידי במקרה של השבתה לארבעה שבועות רצופים מסיבות לא מקצועיות. כל אלה ירדו בלחצו של דדש. בחוזה מופיע גם כי כל קבוצה מחו"ל תוכל לרכוש את חרזי בסכום מינימום של חצי מיליון דולר, וקבוצה בארץ, לאחר סיום תקופת החוזה או בהפרתו, ב­200 אלף דולר מקסימום. החוזה היה תלת­שנתי עם אופציה לשנתיים נוספות ותוספת של 5 אחוז לכל שנה במהלך החוזה.חלק מעונת 97'­96' היה חרזי פצוע, כבש שישה שערים בלבד ובישל עוד אחד. על­פי החוזה הוא קיבל בעונה הזו 356,658 דולר ברוטו, ועם שיקלול כל המרכיבים, מדרגות מס, ביטוח לאומי ומס בריאות, גרף לכיסו 179,707 דולר נטו, יותר מאוחנה, שזכה בתואר כדורגלן העונה, כבש 14 שערים ובישל עוד שבעה.אבל כאן לא הסתיימה הסאגה. החוזה נחתם וחרזי ביקש מיד להגיע לדיון לגבי חובות העבר כלפיו. אל המשרד הוזעקו כערבים גם בעלי הכרטיס שם­טוב וכהן, וחרזי זכה לנספח נוסף: 300 אלף דולר החוב חולקו לחמש שנים: 60 אלף דולר לעונה, שישולמו בשלושה חלקים שווים ביום העשירי בחודשים ספטמבר, נובמבר וינואר, עם ריבית של 5 אחוז, כבחוזה המקורי, מדי שנה. כל הסכומים הללו היו נטו.בסך­הכל גרף חרזי בעונה הראשונה של החוזה 239,707 דולר נטו ואם היה נשאר גם לעונת האליפות הבאה, היה לוקח 251,233 דולר. אבל הוא לא נשאר, סלמנקה הספרדית החתימה אותו, ודדש זימן את שם­טוב וכהן לפגישה נוספת, הפעם עם לוי והגזבר אהוד פדרמן. שם­טוב וכהן ציפו לשמוע: "השבחנו אותו, מכרנו אותו, הכסף שלכם", אבל שמעו אותו אומר: "בואו נראה זאת כתרומה". היו ערבי תרומות שאירגן דדש, היו עשרות אלפי דולרים שסייעו לתיפעול השוטף והקשה, אבל לא כך ציפה בני כהן לראות את התרומה המאוד אישית שלו מתעופפת. שם­טוב מחל על כבודו, בני כהן לא סולח עד היום.אבל חרזי לא יצא מבית"ר כפי שהגיע. בסוף אותה עונה, שהיתה רוויית שכר ופרמיות, השתרר תוהו ובוהו בד יווחים לשלטונות המס. שחקנים זומנו לחקירה, אחד הראשונים שבהם היה חרזי. בבית"ר טוענים שחרזי לא היתמם וסיפר אחד לאחד לחוקרים את קורותיו בבית"ר ירושלים. נחקרים אחרים שלחו את החוקר לרואה החשבון, בדיוק כמו שמתחייב בהבנה בעל­פה בין מועסק למעסיק. פתאום הגיעו לחקירות כל מיני שחקני עבר, התברר כי למס הכנסה תיק שלם על ימי שנות ה­80' העליזות. שומות לא שולמו, מס הכנסה דרש אותם מהשחקנים. חרזי, אגב, לא שכח לחתום על תצהיר, לקבל את החשבון ולהגיש אותו לבית"ר.לאחרונה הוא הגיש תביעה באמצעות עו"ד דן חי על אותה תקופה, תביעה של מיליון שקלים. שחקנים כמו אוחנה או סמי מלכה מקבלים התרעות בלי סוף. שלמה שירזי זכה לראות בתקופת מעצרו בפרשת ההימורים הלא חוקיים חוקר מס­הכנסה, שסיפר לו על חוב ששירזי לא היה מודע לו, בסכום מקורי של 120 אלף שקלים. "כמה החוב עכשיו", שאל שירזי. "3.2 מיליון שקל", ענה החוקר, וראה את ורידיו המאוד עבים של שירזי כמעט מתפוצצים מכעס. שירזי, שפעם חטף את הכלב של אברם לוי בגלל חוב של 15 אלף דולר, הרים טלפון לירושלים, לא בדיוק שאל לשלום האנשים מהעבר השני של הקו, ותוך שלושה ימים זכה לרא ות את הנהלת בית"ר מתייצבת איתו במשרדי מס הכנסה ומשלמת 600 אלף שקלים כדי לסגור את התיק, פי חמישה מהסכום המקורי.לא היתה זו הפעם היחידה שבית"ר שילמה יותר ממה שהיה צריך ולא הפעם היחידה שהיא לא בדקה בציציות חוזים שעליה חתמה. סלמנקה מרחה את התשלום על חרזי במשך שנה ולא סיימה את כולו, פרנקפורט חיכתה שבית"ר תגיב, משכה חצי שנה ושילמה בשלושה תשלומים. בית"ר שילמה לניס 200 אלף דולר על אלון מזרחי, החוזה נחתם על 680 אלף. כשבית"ר ניסתה לעשות שריר על מ.ט.ק בעניין האמר, על סכום שלא גירד את ה­50 אלף דולר, כמעט הגיעה פקודת פירוק. דדש, בתמימותו כי רבה, ולפעמים גם בפזרנותו, לא ידע לעמוד על אף אחת מהסוגיות הללו במלוא כובד משקלו. בהרבה מקרים הוא נאלץ להוציא מכיסו סכומי כסף אדירים, לפעמים שמר של קבלה, בהרבה מקרים לא.וכך, כשמצבת התורמים לא מצליחה לכסות את הפאולים שבדרך, ושתי עונות אליפות גבו את המחיר הכלכלי שלהן, הפגיש אותו בפאריס אהוד אולמרט, הפטרון מכיכר ספרא, עם איציק פישר, נציגו של רון לאודר. החל מו"מ, היתה הסכמה, התבררו החובות והעיסקה פוצצה. חלק בגלל ויכוח על הדיבידנדים ממכירת מגרשי ב ית וגן.לפני שאולמרט הנחית קונה פוטנציאלי חדש, פנה דדש לשם­טוב, חיבר אליו בעלי רשת בגדים מניו­יורק, ומכר את בית וגן. 6.5 מיליון דולר קיבלה בית"ר ירושלים מהעיסקה, 26 מיליון שקלים. דדש רץ לסגור את קרן החוב עם מס הכנסה, סגר חובות עם בנקים ומינהל מקרקעי ישראל, שילם לשחקנים, אבל השאיר חובות אחרים, כאלה שלא בדיוק היו ידועים, אך איימו להגיע כל רגע.רגע לפני שנגמר הכסף, התייצב דדש בפני עמותת בית"ר ירושלים ואמר: "הגיעה העת לגבות את חובי". רוב חברי העמותה הסכימו. רובי ריבלין התפטר, אבל החל מו"מ. דדש התבקש להציג קבלות, אבל לא היו. בסוף, בתיווכו של הבורר, אולמרט, סוכם לשלם לדדש 5.2 מיליון שקלים, כשלמעלה ממחצית הכסף לא מגובה בקבלה על תשלומים שביצע.עכשיו, כשבית וגן כיסה את החובות הבאמת מעיקים, הפיצוי היה בכיס, ולחץ הדם הגואה הפגיש את דדש מדי פעם עם קרדיולוגים, הוא התפנה לאפשר לאולמרט להשלים את מהלך המכירה. אולמרט מצא את קובי בן­גור, הכוונות היו טובות, ההבטחה של בן­גור לאולמרט היתה ברורה: "הכל אני עושה, אבל לא נוגע בדדש". ראש העיריה, אדם אינטליגנט, ראה למרחק. מבחינתו, דדש לא היה שיא האירגון ועשה הרבה פאשלות, אבל דדש היה בית"ר והליכתו היתה יכולה לסמל העצבה של המערכת המאוד עליזה שסבבה אותו וסחפה רבבות אחריה.ובן­גור עמד בהבטחה, שכמובן לא כללה את אלי אוחנה כנספח לחוזה הלא כתוב הזה. כשאוחנה החל להתנדנד על כסא המנג'ר, התקומם הקהל. דדש, שהרגיש שהנכס העיקרי שלו, ההד הציבורי, מתנפץ על ההר שממול וגולש לעברו, קם על רגליו האחוריות. אולמרט, שכבר ראה את האור בקצה המנהרה, פנה לגד זאבי כדי שיוציא אותו מהתסבוכת. גם לזאבי אמר אולמרט: "תעשה מה שאתה מבין, אל תפגע בכבודו של האיש".וזאבי עשה. דדש ויתר על זכות החתימה בהתאחדות, ויתר על ההחלטות הגורפות, הפסיק לנהל בפועל, אבל קיבל את הכבוד ואת התואר יו"ר הדירקטוריון. משכורתו של ג'ובאני רוסו היתה ידועה, גם גובה מחיר כרטיס השחקן שלו, אבל את החבילה הזו עמדה לקבל הפועל ת"א. דדש לא דיווח כלום לאיש, העמיס על התיק שלו עוד כמה חבילות, וטס לזאגרב. כמו בהרבה מקרים אחרים בעבר, וללא הזדקקות ממשית למניפולציה הרגשית הזו, הוא הקסים את רוסו בתוך 5 דקות. עכשיו, כשאוחנה ירד על סיח בבוסי, עלה רוסו לירושלים.יש המספרים שזאבי לא אוה ב את התביעות שקופצות אליו מדי שני וחמישי על מעשי העבר. יש האומרים כי ההכרה שההנהלה הנוכחית ניזוקה קשה מסימני הדרך שהשאיר דדש, הביאה את הזאבים למוצא של כבוד. תיק קטן, די מעורפל, דרישה של הבקרה התקציבית, התפטרות, מינוי ששמור לנשיאים בדימוס, ודרך פנויה. כניסת ראש הממשלה שדדש ביצע אל היציע המזרחי בשבת, כמעט יד ביד עם מיכל זאבי עטויית הצעיפים, והחיבוקים של הקהל, מילאו את משאלתו של אולמרט. הנה אני, זאבי לצידי, וכבודי במקומי מונח.בסוף השבוע שעבר, כשלמערכות העיתונים הגיעו הפאקסים שמבשרים על מינויו של שמעון בטאט למנכ"ל הקבוצה, חגג דדש לבאי ביתו את יום הולדתו. היו שם חברים חדשים, הישנים סיימו את דרכם, תרומתם נשכחה. העיקר היו השחקנים. מאז הגיח לצידם של רובוביץ' ובן­יעקב בתחילת שנות ה­70', אהב דדש את המגע של הקסם המסתורי שהדיפו אלילי הנוער הבית"רי. יש האומרים כי המשתה הזה, עוד יחזיר את הצבע הדהוי של הקבוצה הזו. אחד השחקנים אמר השבוע: "היינו כמו האימפריה הרומית. גדולים וחסרי פרופורציה, אבל הכל התנהל כי הוא התנהל. העיקר היו המשתאות, ודדש היה הקיסר".