מי ממשיך את כפר קאסם? הספר החדש על הטבח הישן מעלים את העובדה שהערבים ממשיכים במנטליות הטבח מנחם בן 30/11/00 כשמדברים היום על הטבח המזוויע שביצעו חיילי משמר הגבול הישראלי לפני 44 שנים ב­49 כפריים מכפר קאסם, כדאי לזכור עובדה מוסרית מכרעת אחת: אצלנו הפך טבח כפר קאסם לדגל שחור, המתנוסס כאזהרה איומה מעל כל מעשינו המלחמתיים. לעומת זאת, אצל הערבים, הטבח (כלומר, הרג אזרחים סיטוני, מודע ומכוון) הוא שיטה, דגל, דרך מרכזית, לאורך כל ההיסטוריה המלחמתית בינינו, וגם היום.הערבים ממשיכים מדעת, בהכרה מלאה, גם היום, לטבוח בנו בכוונת מכוון, החל מאוטובוס הילדים בכפר­דרום ועד לאוטובוס בחדרה, כולם מעשי טבח איומים, כולם נעשו רק בשבוע שעבר, וכולם אינם נופלים בחומרתם המוסרית כהוא זה מן הטבח ההוא בכפר קאסם ב­.1956 כלומר, בעוד שאצלנו מה שקרה בכפר קאסם הוא כתם זוועתי ישן, שאנחנו חוזרים ומשננים אותו, חוזרים ומלמדים אותו, חוזרים ולומדים ממנו לקח, הרי אצל אויבינו הערביים ה"איטבאח אל­יהוד" הוא קריאה לפעולה עכשיו, סיבה למחיאות כפיים מעריצות מסביב. צה"ל מנסה ככל יכולתו להימנע מפגיעה באזרחים, בנשים, בילדים, זאת האמת, ואילו אויבינו הערביים מנסים לפגוע ככל יכולתם באזרחינו, בנשותינו, בילדינו. זהו כל ההבד ל העצום, כל ההבדל שבעולם, בינינו לבינם.לכן, עצם העיסוק החוזר ונשנה במה שקרה בכפר קאסם הוא סוג של צביעות לא סימטרית. ככל שאנחנו חוזרים ועוסקים באשמתנו, כן אנחנו הולכים ושוכחים את הצדק הבסיסי המהותי שלנו ואת האשמה האיומה המתמשכת של אויבינו. לכן, כשניגשים לספר הזה, מן הראוי לזכור, כרקע, את טבוחי האוטובוסים הישראליים.לכן, כשאנחנו קוראים בפתח הספר הזה על דרישתו של עבדאללה נימר דרוויש מכפר קאסם, שממשלת ישראל תביע חרטה רשמית על הטבח וכי המעשה הנורא יילמד בבתי הספר הישראליים, כדאי להבין את המטרה האפלה המסתתרת מאחורי הדרישות הצודקות לכאורה: המטרה היא שנעסוק באשמתנו ונשכח את אשמת הערבים. אבל אסור לנו לשכוח, ואסור לנו לעסוק בזוועה הישראלית הישנה במנותק מן הזוועה הערבית החדשה והמתמשכת. אצלנו זה היה אירוע חריג ונורא. אצלם, לפחות אצל החלק המבחיל והאפל ביותר בקרבם, זהו אירוע מבוקש ומאווה גם היום. כן, ירינו גם בנשים הרות ובכל זאת, כשקיבלתי בימים אלה את אוסף המאמרים שערך (וכתב בחלקו) רוביק רוזנטל על כפר קאסם, מצאתי את עצמי, להפתעתי, קורא בו בזוועה מרותקת מאוד, וכמעט אין לי ברירה נפשית אלא לכתוב עליו. מדובר באוסף מסמכים, עדויות ומאמרים הנקרא בחלקו כמו מותחן בל ייאמן, למרות שאנחנו לכאורה מכירים מזמן את סיפור הטבח בכפר קאסם.אוי, הזוועה הלעוסה הזאת, אתה אומר לעצמך, כשאתה מתוודע לראשונה לכותרת הספר, "כפר קאסם, אירועים ומיתוס" (אפשר היה, אגב, למצוא שם יובשני פחות וגם לעצב את הספר באופן לוהט יותר), והרי יש כל כך הרבה זוועות חדשות עכשיו, אז למי יש כוח לעניין הישן הזה, מלפני 44 שנים. והרי אינתיפאדת אל אקצא, עם הידיים הפלסטיניות המוכתמות בדם הלינץ' בחיילי צה"ל, היא הרקע הציורי לכל הבנותינו הפוליטיות והמוסריות היום. כלומר, הזוועה הערבית היא הדומיננטית בתודעה שלנו. אבל כשאתה מתחיל לקרוא את כתבת המבוא של רוזנטל, המסכמת את כל מה שידוע היום על הטבח, אתה פשוט לא יכול להפסיק. רוזנטל כותב בלשון לא מתלהמת, מתוך ידיעה שהעובדות יצעקו את עצמן. והן צועקות עד אימה חיה. הנה, למשל, הקטע המתאר את הירי בנ שים. כן, שוטרי משמר הגבול שלנו, אם לא ידעתם, עמדו וירו גם בנשים הרות שחזרו מן השדה ולא שמעו על העוצר שהוטל:"הם היססו מה לעשות בנשים, ואחד החיילים הציע לא לפגוע בהן, אך עופר הורה לירות בהן. השוטרים ירו בכולן, כולל נשים הרות, אחת בחודש השמיני, נשים זקנות וילדות. אלו היו ספא סרסור, פאטמה סאלח סרסור בת ה­,14 אמנה טהא, חמיסה עאמר, וגלולה עיסא, חלווה בדיר, פאטמה דאוד סרסור, רשיקה בדיר בת ה­,12 וזהריה טהא בת ה­.14 אחרי הירי אמר עופר: 'תן להן אחת אחת בראש', והשוטרים עברו בין הפצועות וההרוגות וירו בהן שוב. חנה סלימאן עאמר היא היחידה בקבוצת הנשים שנפצעה קשה ונותרה בחיים, אך עקב מצבה לא היתה מסוגלת להעיד במשפט". כל מי שיקרא את המובאה הזאת, לא יידע את נפשו, נכון? וכך לאורך קטעים רבים באוסף הזה.המאמרים שאחר כך (ביניהם, למשל, אחד שנכתב על ידי הפרקליט הצבאי לשעבר אילן שיף, ועוד אחד, שנכתב על ידי אברהם סרסור, ראש מועצת כפר קאסם לשעבר וראש התנועה האיסלאמית בישראל, וגם בן משפחתם של כמה מן הטבוחים) משלימים את התמונה האנושית, הצבאית, הפסיכולוגית, הביוגרפית, הפוליטית והמשפטית, שצבעיה ו טעמיה נטבעים בנו עמוק זמן רב אחרי הקריאה.לכל מי שרוצה לדעת, למשל, מה קרה אחר כך למבצעי הטבח: דליה קרפל, בכתבת התחקיר הנדירה בעוצמתה שלה "כן, אנחנו מאותו הכפר", פוגשת את הנאשמים אחרי 30 שנה (הכתבה הופיעה במקורה ב"העיר" ב­1986). הנה כמה מממצאיה: סגן גבריאל דהאן, למשל, שנמצא אשם ברצח 43 אזרחים ונידון ל­15 שנות מאסר, הפך אחר כך למנהל הבונדס באחת מבירות אירופה. הוא היחיד מבין מבצעי הטבח בכפר קאסם ששינה את שם משפחתו. נאשם מס' ,4 מחלוף הרוש, נמצא אשם ברצח 22 אזרחים, נידון לשבע שנות מאסר. לשאלתה של דליה קרפל אם הוא ישן טוב בלילה, הוא עונה: "שוכחים, עוברים הלאה. אף פעם לא היו לי עניינים בלב. לא חלמתי על זה אף פעם. אף פעם לא היו לי נקיפות מצפון, וגם לא יהיו. היום לא הייתי חוזר על המעשה. אז היינו חיילים עשויים פלדה. יכול להיות שרק אז היו חיילים כאלה". וכולנו כל כך רוצים להאמין שרק אז היו חיילים כאלה, ואין כאלה היום. רוביק רוזנטל, וגם דליה קרפל, נוגעים עוד באחד ההיבטים האנושיים הרגישים ביותר של הטבח: העובדה שרוב מבצעיו היו יוצאי ארצות ערב. כך אומר בעניין זה טוראי אדמונד נחמני: "מה ילדות במרוקו אני זוכר דברים קשים. בדרך לבית הספר הילדים הערביים היו מחרימים לי את הילקוט ואת הנעליים. מגיל 16 אני נתקל באכזריות של ערבים. חברים ששירתו איתי במלחמת השחרור נתפסו בקריית ענבים ונרצחו לאחר שעונו באכזריות. פחדנו שחזרו מקרים של גוש עציון והל"ה, שנפלו כי ריחמו על זקן ונער". איזה כיף היה אילו יכולנו להאשים את הערבים ואת התרבות הערבית בכל זה. אבל הפעם זה אנחנו, זה לא הערבים.ויותר מזה, זה אנחנו שלמדנו מהגרמנים ולא מהערבים, כמו שאומר הנאשם העיקרי, שלום עופר (איזה שם פציפיסטי מקסים: גם שלום וגם עופר), שנמצא אשם ב­41 מעשי רצח ואחראי לאופן האכזרי של ביצוע הפקודה: "שלושים שנה לאחר שפקד על חייליו 'לקצור אותם', אומר שלום עופר ביובש מעורר חלחלה: 'היינו כמו הגרמנים. הם עצרו משאיות, הורידו את היהודים וירו בהם. כך אנחנו, אין הבדל. מילאנו פקודה כמו שחייל גרמני מילא פקודה בזמן המלחמה, כשהורו לו לטבוח ביהודים'".ודליה קרפל לא שוכחת לתת לנו את הצבע: "איש מוצק, נמוך קומה, פועל ייצור היוצא בוקר­בוקר ליום עבודה ארוך וחוזר לחיים שקטים ומסודרים. בשכונה לא יודעים דבר על עברו. דיב ורו פשוט וישיר: "אני איש בלי רגש, רק המחשבה פועלת. שלושים שנה אני לא מדבר על זה, לא אוהב לדבר על זה. אשתי שונאת כשאני מדבר על זה. לא מתחרט על כלום".אי אפשר לקרוא את זה, אבל צריך.(רוביק רוזנטל (עורך), "כפר קאסם, אירועים ומיתוס", סדרת קו אדום/הקיבוץ המאוחד, 256 עמ') תעלומת אנה הרמן חגי חיטרון, עיתונאי "הארץ", פרסם רשימה מעניינת מאוד ב"גלריה" על אופרה ישראלית מקורית בשם "אלפא ואומגה", שהלחין גיל שוחט לעלילת שירה מחורזת שכתבו המשוררים דורי מנור ואנה הרמן. מקור העלילה, שאותה הציע גיל שוחט המחונן עצמו, הוא סדרת רישומים אקספרסיוניסטיים שצייר הנורווגי הגדול אדוורד מונק ב­,1909 בשם "אלפא ואומגה". ביומניו של מונק נמצא הסיפור המיתולוגי, כעין הכלאה של סיפורי הבריאה התנ"כיים עם נופך צפון אירופי אפל: האשה הראשונה בעולם, אומגה, בוגדת באהובה אלפא, האדם הראשון, עם חיות היער.הנה לדוגמה הקטע שבו מתפאר החזיר באוזני החמור והדוב על איכות הזיון שלו עם אומגה:היא הטביעה את ים כיסופיה, חמור,בגופי הוורוד, היא הצליחה לגמורפעמיים, אפילו שלוש פעמיםטקסט משעשע אחר, שמצטט חגי חיטרון, הוא הקטע שבו מפתה הנחש גם את הפיל וגם את הפילה, כהקדמה לזיון האולטימטיבי עם חוה. סליחה, אומגה. הנה הנחש המפתה את הפיל ואת הפילה, ואף­פינוקיו שצומח לפילה בגלל שקר הבגידה:בארשת של שההוא זחל בין כרעי הפילים ופיתהאת הפיל הלבן, ושידל גם אותהאת אשתו הכבדה, וכמו שקר גדלבמרכז פרצופם, גוש בשר מדולדלזה החדק שהם משפילים לעפר.אין ספק: מדובר בטקסטים וירטואוזיים. ברמת חריזה, מקצב ופראות הומוריסטית ולשונית יפהפיה. ובנוסף, מדובר בתופעה שירית, שאולי אין לה תקדים בהיסטוריה של השירה: שני משוררים שכותבים במשותף רצף מחורז אחד. אבל כאן אני רוצה לתרום אבחנה משוערת משלי, שאולי תעמיק את עומק הבדיחה. לכאורה, דורי מנור ואנה הרמן הן שתי ישויות משורריות נפרדות. היא לכאורה משוררת ירושלמית, ש"אנה הרמן" הוא שמה הבדוי, ואילו דורי מנור הוא המשורר והמתרגם הצעיר והמצוין, השוהה זה זמן בפריז. אין זו הפעם הראשונה שאנחנו מתוודעים לשמה של אנה הרמן. פה ושם פרסמה את שיריה במוסף הספרותי של "הארץ", המקום שבו דורי מנור נוהג לפרסם את שיריו. והנה, כמה מפתיע, שיריה של אנה הרמן דומים להפליא לשיריו של דורי מנור. אותה עברית מפוארת ומהודקת, אותה חריזה משוכללת, אותם מקצבים קלאסיציסטיים ואותה נועזות מינית מיוחדת, תוך שילוב של לשון עתיקה וחדישה, כשהכל יחד נושם קודם כל ספרותיות מלוטשת מאוד (לכן, קצת קשה להתרגש באמת מן השירים האלה, שהעשייה השירית­ספרותית המשוכללת מ אוד שלהם היא איכשהו בולטת יותר מממשותם הרגשית).האם יכול להיות שיהיו בישראל שתי ישויות משורריות נפרדות, שיכתבו שירה דומה כל כך?אנשים שפגשו את אנה הרמן הבטיחו לי שמדובר בבחורה ממשית לגמרי, המקיימת קשר רוחני ומשוררי עמוק וקרוב עם דורי מנור. לכן הצליחו לכתוב טקסט שירי ארוך ומחורז, כשהוא יושב בפריז והיא בישראל (שיחות הטלפון ביניהם נמשכו כל הלילה, סיפר לי ברצינות גמורה המלחין גיל שוחט). השאלה היא רק איך צמחו אצלנו שני וירטואוזים לשונייים­משורריים כאלה בעת ובעונה אחת (מילא אחד, אבל שניים?!) ואיך אפשר לכתוב טקסטים כאלה במשותף (אי אפשר, אני אומר לכם) ולמה מסתתרת אנה הרמן מאחורי שם בדוי?ההשערה הפרועה שלי היא שכמו שאדם הראשון היה כידוע בתחילת בריאתו אנדרוגינוס, זכר ונקבה גם יחד, בגוף אחד, כך דורי מנור ואנה הרמן הם בעצם גוף אחד, הקרוי בשלב זה בתעודת הזהות בשם אחד בלבד: דורי מנור. ואשר ל"אנה הרמן" הממשית שאותה פגשו אנשים ממשיים: היא פשוט חברה טובה של דורי, שמשתתפת איתו במשחק. אבל עד שלא ניוודע מי היא ומה שמה האמיתי, לא נדע. לאהוב אותך פירושו לשכב עם אחר נכון שלא שמעתם על המשוררת ג'ניס רביבו? אז כדאי שתכירוזה לא קורה הרבה, אבל זה קורה לפעמים. ספר שירה אלמוני לחלוטין מגיע בדואר, משוררת אלמונית לחלוטין, ואתה קורא כמה שורות, ומוצא את עצמך, במפתיע, ממשיך וקורא, ומתענג, ומוצא עניין אמיתי וקסם אנושי ושירי חריף. זה קרה לי עם ספר שיריה של ג'ניס רביבו "תרגילי חיסור" (עיצוב הספר ירקרק ולבן, עני ומדויק. משהו יפה מאוד שעיצב רונן זיידנפלד), וכדאי קודם כל לקרוא את השיר המיידי הבא, מיניות פרועה של אשה בת 40 וכמה:לאהוב אותך פירושו לשכב עם אחרבין בינה לעצהבעירום על פיסת קרטוןעל רצפת בטון מטונפתבחדרו הפנימי החשוך של בית נטושכחום יום קיץמתחת לעצי האקליפטוסבגבעת הקיבוציםזהו מסוג השירים המעוררים עניין לראות את הצילום של הכותבת. מי זו שגילה בין "בינה" (40) ל"עצה" (50), והיא בוחרת עדיין לשכב, מתוך תודעה צעירה מוחלטת, על מצע מאוד לא בורגני: "בעירום על פיסת קרטון, על רצפת בטון מזוהמת, בחדרו הפנימי של בית נטוש"? מעניין, לא? הזמנתי את הצילום שלה בטלפון. אני אראה אותו יחד איתכם בעיתון.בדף המצורף לספר מסופר שג'ניס ר ביבו היא ילידת ארצות הברית, שעלתה לארץ ב­,1987 ומתגוררת בגדרה. את העברית המדוברת והמוזיקלית שלה רכשה עוד בלימודיה ב"מכללה העברית" בבוסטון, שם עסקה בין השאר בתרגום מאמרי ביקורת מעברית לאנגלית עבור מרצים לספרות באוניברסיטת הארווארד. מי שגילה אותה לראשונה היה המשורר חיים גורי, שהביא בשעתו לפרסום שיריה הראשונים במוסף הספרותי של "דבר".ובאמת, ניכרת בג'ניס רביבו, בין השאר, ההשכלה השירית והעברית המעודנת, הכוללת זיקות לשירה האמריקאית (אלן גינזברג, למשל), לתנ"ך, לסידור התפילה, לשירת ימי הביניים.בשורות הבאות, למשל, היא משלבת בין "ה' רועי לא אחסר" של ספר תהילים ובין מישהו בשם רועי שעתיד לעלות אליה שלוש קומות לא על נאות דשא אלא על מדרגות ישראליות, זרועות עטיפות חטיפים. לא נעים, אבל אותנטי ושטוף תשוקה: "גם כי נאות­הדשא/רוויות עטיפות חטיפים/אזמר מזמור/שיעלה רועי שלוש קומות/במדרגות/שטופות/אור/משהו קצוב/שוב מדמם רחמי/תפילה טרייה/מי יעלה ומי יקום/ומי יבוא".אבל עיקר היופי והמיידיות של שירתה נובעים מהדיבוריות האינטליגנטית, הטבעית, החמה, הלא מפויטת, הלא מאומצת. ספרי השירה אצלנו סובלים בדרך כלל מעודף פיוטיות (או להפך: מעודף עגתיות גסה, וגם זו הסתגננות). אצל רביבו השירה היא סוג של דיבור רגשי טבעי לגמרי, קל ועמוק, כשההברקה הבסיסית מונחת בעצם העמדה האנושית הפתוחה, הפרועה, המינית, ההומוריסטית לפעמים.ספר שירים מזמין מאוד, כולל אגב הנחיות דרך מדויקות למחזרים שירצו לבוא לזיין אותה:בשבועות הקרובים עומדות להסתייםעבודות הסלילה בכביש ארבעים.כתוצאה מעבודות הסלילה יבוצעו שינוייםומחזרים המגיעים מכביש חוצה המושביםהמעוניינים להיכנס ולהזדיין איתי יהיו חייביםלנסוע דרומה עד הרמזור ולפנות שמאלהשמאלה.(ג'ניס רביבו, "תרגילי חיסור", הוצאת גוונים, 47 עמ') הערת שוליים בשבת שעברה הופעתי ב"תיק תקשורת" בעימות מול איציק יושע בעניין רשימתי על ההומוסקסואליות, שפורסמה במדור זה. אבל לא על זה רציתי לדבר אלא על העובדה השולית המביכה שבכתוביות בסוף המשדר, ברשימת המשתתפים הכתובה, הופיע שמי בצמוד לתואר הלא נעים "דוקטור": 'ד"ר מנחם בן' נכתב שם. בוודאי בתום לב. כדי למנוע ספקות: אינני נושא בתואר ד"ר כלשהו, ואני אפילו עוין עקרונית את בעלי תואר הדוקטור מקרב החוגים ל"מדעי הרוח", מקומות שבהם הושחתה הלשון והפכה ל"אקדמית". רק אל תחשדו בי שאני הייתי מעוניין בתואר הזה. ממש ממש ממש לא.ספה מוחמד סרסורמחמוד עבדול ריאןעבד סלים פריג' מזוזה (זזה כל שבוע): "הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים אשר ייסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך­מצרים לכל הבוטחים עליו"(ישעיהו, פרק ל"ו, פסוק ו')