ישראל, על פי קנטור ג'ואל קנטור, 52, מוציא אלבום צילומים חדש, שלישי במספר עדי כץ 15/12/00 אחרי שהוא מסיים לעבוד על ספר צילומים, הצלם ג'ואל קנטור שם אותו בצד. הוא לא מסתכל עליו ולא חושב עליו. אם ישאלו אותו על מה מדברים הצילומים, הוא לא יידע מה לענות. "כל פעם מחדש לוקח לי זמן להבין איפה אני עומד, ולכן אני שמח כשמישהו כותב על הצילומים שלי, כי הוא מאיר לי דברים. הוא עושה לי היכרות עם מה שאני ציירתי".­ ציירת?"אתה מצלם ואחר כך בוחר מהקונטקט ואז, עד שיש הדפסה, זה כבר משהו אחר לגמרי ממה שעשית כשיצאת לחפש צילום".ספר הצילומים החדש של קנטור, "בינתיים Salvation", הוא תוצאה של חיפוש פנימה. כמו שלושת ספריו הקודמים, הוא מתעד את החיים בישראל (בספר הנוכחי יש גם תמונות מחו"ל), אבל בנימה אישית יותר. בצילומים בספר (הוצאת ידיעות אחרונות, בסיוע קרן ארתור גולדרייך) ­ אם זה האדם בדמות ישוע הנוצרי הנושא צלב בוויה דולורוזה, הכלב הבודד במרכז הקליטה המהוה בגבעת המטוס, האשה היושבת על מעקה של גג בתל אביב, הנשים במחנה פליטים ליד יריחו או הקבצן בשינקין ­ יש איזו בדידות. בהקדמה לספר כותב קנטור: "גדלתי בבית שבו אם הבעתי את עצמי, הייתי עלול לגרום להתקף אפילפטי לאמי חולת הסרטן ואולי אפילו להביא למותה. הייתי הצעיר ביותר בבית. אחיי ואחיותיי עזבו ונשארתי לבדי עם הוריי. ואז אמי מתה".קנטור נולד למשפחה יהודיה עשירה במונטריאול, קנדה, הצעיר בין ארבעה ילדים. אמו מתה כשהיה בן עשר. ארבע שנים אחר כך, איבד את ידו הימנית בתאונת סקי מים. "אני בא מבית סגור שלא הביעו בו רגשות", הוא מספר, "אז גם כשקורה לך דבר כזה אתה פשוט מסתגר, ממשיך את החיים כאילו כלום לא קרה".היד התותבת שהתאימו לו, האמין בתחילה, תעזור לו לחזור ולהיות נורמלי. אבל כמה שנים אחר כך, הבין שהיא רק עומדת בדרכו. "התפקיד היחיד שלה היה להסתיר את הנכות. אז אתה מסתובב עם משהו כבד ומלאכותי, וכל הזמן שואל את עצמך אם שמים לב או לא. אתה עסוק בלהסתיר מי אתה באמת. אחרי שהורדתי אותה כבר לא הייתי צריך להתעסק בזה".בספר מביא קנטור ציטוט של אלבר קאמי, "איש אינו מעלה על הדעת את המאמץ האדיר שנדרש מאנשים מסוימים רק כדי להיות נורמלים", אבל נראה שבחיי היומיום שלו קנטור מתגבר על המגבלה שלו די בקלות. בעברו כחבר קיבוץ עסק בעבודה פיזית, כבר שנים שהוא מצלם, מפתח ומדפיס את צילומיו, הוא מבשל, הוא לא נוהג רק כי הוא חושב שהנהיגה מעצבנת וגוזלת זמן, וצריך לראות איך הוא קורע שקית סוכר ביד אחת, כדי להבין ששתי ידיים הן לא ממש מצרך הכרחי.קנטור, 52 ונראה צעיר בהרבה, נשוי בשנית ואב לארבעה, התחיל לצלם בסוף שנות השבעים, כשהיה חבר בקיבוץ כפר מנחם. הוא הוציא עד כה ארבעה ספרי צילומים, ועבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בישראל, אירופה וארצות הברית. ספרו הראשון, שיצא ב­86', נקרא "תמונות מארץ ישראל" ולווה בתערוכה במוזיאון ישראל. פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כתב את ההקדמה לספר. "צלם אמן מהלך בארץ, כלי העבודה שלו בידו, ועיניו רואות מחזות של יומיום, החיים התקינים בנופיה, בישוביה ובשכונותיה של הארץ", כתב ליבוביץ'. "יש בצילומים מפגשים של קדרות ושל הוללות, של עשירות פזרנית ושל עוני מדכא, של יחסי אנוש הוגנים ושל רשעות ואכזריות"."הראיתי לליבוביץ' את התמונות והיו לנו כמה שיחות עליהן", מספר קנטור. "הספר התחיל בתמונות של ארץ ישראל מהזווית שלי, אבל בחלקו השני היה לחלוטין פוליטי והצביע על דברים שקורים כאן".הספר, ובעיקר התערוכה במוזיאון, עוררו סערה ציבורית. היו שם תמונות של פינוי ימית, הלחימה בל בנון ותיעוד של הכיבוש בשטחים, ביניהן תמונות פרובוקטיביות וקשות לצפייה שהציגו מעצרים ברוטליים, הכאה והתעללות, חלקה בעלת קונוטציות מיניות, בפלשתינים וערבים ישראלים."חצי שנה אחר כך נכנסנו לאינתיפאדה, ואני מרגיש היום שהתמונות האלה איכשהו הקדימו אותה, אולי ניבאו אותה. היה צריך הרבה אומץ אז להציג אותן לציבור, ולאוצר של התערוכה שלי, ניסן פרץ, היה האומץ הזה". חברי מועצת עיריית ירושלים מטעם הליכוד תבעו להוריד את התערוכה מכותלי המוזיאון, בטענה שהיא פוגעת בתדמית צה"ל והמדינה; אחרים קבלו על אי המוסריות שבהפיכת הזוועה למעשה אמנות. ראש העיר דאז, טדי קולק, התנגד להורדת התערוכה בשם חופש האמנות. "אנשים לא היו מוכנים לראות שדברים כאלה קורים בישראל", אומר קנטור, "אמרו שזה מעשה אנטישמי לצלם תמונות כאלה, שאלו אותי אם ביימתי את התמונות של ההתעללויות".הספר השני, "כיין המשומר", שיצא שנה אחר כך בשיתוף עם יואל רפל שכתב את הטקסטים, תיעד את חייהם של חסידים בירושלים, בני ברק וצפת. בספר השלישי, שיצא ב­95', תיעד קנטור את החיים בתל אביב. "מבט נוקב ומתעכב במיוחד כמבט המצלמה של ג'ואל קנטור", כתב דו רון רוזנבלום בהקדמה לספר, "עשוי לחשוף את השבירות ואי הוודאות הקיומית של כל זה (של העיר תל אביב ­ ע.כ), ויותר מכך, את ההכחשה העצמית והסתירה הפנימית שבמאמץ לנורמליות"."חזרתי אז משהות של שש שנים בקנדה", מספר קנטור, "ומצאתי ישראל אחרת ממה שהכרתי. ישראל של ג'יפים וכסף ואמנות קונספטואלית, ואמנים שלא מתייחסים לפוליטיקה. צילום תיעודי כבר נחשב מיושן. הדעה היתה שהכל כבר נאמר, שזה לא מעניין".קנטור התחיל להסתובב ברחובות תל אביב ולצלם את רשמיו. הימים היו ימי תהליך השלום של רבין ופרס, כשנדמה היה שאוטוטו הכל בסדר, אבל הספר של קנטור, לו קרא "תל אביב מון אמור" (כפרפראזה על "הירושימה מון אמור"), הכיל לצד התמונות הפסטורליות של נעליים על מעקה ופרחים בגשם, גם אנשים במסיכות מפנים גופות מאוטובוס מפויח, אנשים במסיכות בחדר אטום ובית קפה מפוצץ. "הרושם שלי היה שאין שום ביטחון שהדברים באמת הולכים להסתדר".הספר והתערוכה שנלוותה אליו בקמרה אובסקורה, זכו להתעלמות רועמת. "לדעתי, אף אחד לא היה מוכן להתייחס לסצינה האפוקליפטית שהצגתי שם". בחודש שעבר בתערוכה האחרונה שלו, בגלריה עמי שטייניץ, הציב ק נטור שוב כמה מהתמונות ההן. "אני חושב שהיום יסתכלו על זה אחרת, למרות העובדה שבתל אביב יש נטייה כזאת לחזור מהר לשגרה, כי מה אכפת לנו מגבולות וביטחון. הכל בסדר כל עוד יש לנו מזגן וכסף ומסעדות טובות".את ההזדמנות להשתייך לעולם הכסף וההשפעה דחה קנטור בשלב מוקדם בחייו. עם סיום לימודיו בקולג' נרשם אמנם ללימודי משפטים באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, כי לכך ציפו ממנו, אבל לאחר שסיים את הלימודים נטש את התחום ולא עסק בו אף יום אחד. "לא הייתי בנוי לזה". בשנת 76', כשהוא בן 27, הגיע לישראל והתמקם בקיבוץ כפר מנחם. הוא נשאר שם שבע שנים, עובד בלול ובכותנה ולבסוף נוחת במשרת החצרן ומבלה את ימיו בשמחה עם העגלה, הקלשון והמטאטא. אחר כך, בעקבות סכסוך עם הקיבוץ על רקע עיסוקו, האינטנסיבי מדי לטעמם, בצילום, עזב קנטור עם אשתו השנייה, גילה, ובנם התינוק את הקיבוץ ואת הארץ, וחזר לקנדה. כעבור שש שנים נחתו בתל אביב ולפני חמישה חודשים עברו לירושלים, בעקבות משרה מפתה שהוצעה לגילה בבית הספר הפלורליסטי בעיר. הוא עצמו מלמד היום בבצלאל ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה.למרות העובדה שהחזקת מצלמה י ציבה ביד אחת היא לא משימה קלה, קנטור מתעקש שלא להשתמש בחצובה. "בהתחלה לא חשבתי שזה יהיה אפשרי, אבל קניתי מצלמה קטנה וצילמתי במהירויות קצרות. אחר כך הבנתי שאתה מצלם בעצם עם הראש, לא כל כך עם הידיים".בשלב די מוקדם במהלך לימודי הצילום שלו במכללת הדסה בירושלים, הבין קנטור שהכיוון שלו הוא צילום תיעודי. כדי להבין טוב יותר את החוויה הישראלית שביקש לתעד, החליט לצלם בלבנון והצטרף ללשכת העיתונות הממשלתית. "זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שצילמתי בשביל מישהו. אחרי שישה שבועות התפטרתי. לא עניין אותי לצלם סתם".­ לא מפחיד לצלם במקום שעפים בו כדורים?"במציאות זה לא כמו שזה נשמע. לא סיכנתי את חיי ולא יצא לי להתלבט בבעיה הקלאסית האם לצלם או להציל חיים. בקשר לפחד, זה יותר מפחיד מאשר לצלם בתל אביב, אבל הרגשתי שזה נכון ליכולת שלי להגיד משהו על ישראל".­ למה בעצם זה היה כל כך חשוב לך? "חשוב לי להרגיש חלק ממה שקורה פה, אולי כיוון שבאתי מבחוץ. חייתי בקיבוץ ושם המיתוס הקולקטיבי היה עדיין נורא חזק והזדהיתי, הרגשתי חלק. כשצילמתי, חיפשתי את האלמנטים הוויזואליים שיספרו על החברה הזאת וא ם יש מלחמה או אירוע חשוב, הרגשתי צורך להחליט אם להיות חלק ממנו או לא".מאותו טעם הגיעו קנטור ומשפחתו ארצה מקנדה, כדי להיות כאן במלחמת המפרץ. "הרגשתי שאם אני ארצה בעתיד להגיד משהו על ישראל, אני אהיה במינוס אם לא אקח חלק במה שהתרחש כאן במלחמה הזאת. כשאני חושב על הפחד בימים ההם ועל מה שהרגשנו ביום כיפור האחרון, כשחשבנו שהנה, הולכת לפרוץ מלחמה כוללת, אני לא מבין איך אנשים אומרים עכשיו 'בואו נכניס להם'. אני לא יודע אם זאת הכחשה. אנחנו אוהבים להרגיש שאנחנו חזקים ויכולים 'לטפל בהם', אבל זה יכול להביא אותנו ליום הדין. מה, נפגיז אותם בנשק אטומי? איפה נחיה אחר כך? אנשים מוכנים היום לחזור למצב של לפני חודשיים. נשכח מערביי ישראל, נחזיר את הפלשתינים לכאן כפועלים והכל יהיה טוב ויפה. אף אחד לא רוצה לפתור את הבעיות מהשורש".­ וצילום יכול,לדעתך,לשנות דברים?"לא. אני מגיע למסקנה שבחרתי בצילום תיעודי כדי להתבטא במדיום עם אסתטיקה. הצד התיעודי מאוד מתאים לי. הקשר עם המציאות מאוד מתאים לי. לא מעניין אותי לביים". לאחרונה החל קנטור לצלם גם בווידיאו. "יש בזה שפה קצת אחרת ובכל זאת, זה המשך של מה שעשיתי עד היום". קטעי הווידיאו שלו, שצולמו גם הם ברחוב ומוצגים על רקע מוזיקה, הוצגו לאחרונה בתערוכה לצד צילומים מאתיופיה. קנטור הצטרף בקיץ שעבר לצוות רפואי ישראלי שיצא מטעם הסוכנות לאתיופיה כדי לעזור לחולי שחפת, דלקת קרום המוח ואיידס. "זה היה מרתק. חשבתי שאני הולך לצלם שם רעב ועוני, אבל מהר מאוד התברר לי שגם בחיים הקשים האלה אפשר למצוא הרבה יופי".­ מאיזה צלמים אתה מושפע?"מרוברט פרנק, שצילם את האמריקנים בשנות החמישים כמו שאני מצלם את הישראלים. הוא השתמש בצילום ביומיום כדי לגלות דברים אחרים ממה שהעין רואה, לחפש את הסיפור בתוך הצילום ואז האישי והקולקטיבי מתחברים. אתה יכול דרך צילומי האנשים האלה לשאול שאלות על עצמך."הצלם השני שאני אולי לא מושפע ממנו אבל מתכתב איתו אפשר לומר, הוא שוקה גלוטמן. אנחנו מצלמים במקביל. הראייה הצילומית שלו אחרת משלי, אבל הראייה ההומנית שלו לא רחוקה משלי. אנחנו מייצרים עבודה דומה, לא מבחינה ויזואלית אבל מבחינת המהות, בלי שנתייעץ אחד עם השני, ולכן אני יכול לעצור מדי פעם ולהשוות בין העבודה שלי לעבודה שלו".