 | | | קווים (מאוירים) לדמותו של המתנחל החדש | |
|  | | חז"ל היו שמחים לשמוע שמישהו אייר אותם. ועוד מתנחל | |
| | | | |  | אף שלא אחת עיטרו איוריו מאמרים פרי עטי בירחון המתנחלים "נקודה", פגשתי את שי צ'רקה רק פעם אחת בחיי לפני חודשיים בבר המצווה של רוני אורבך. אל תשגיחו בי שאני מנדב אינפורמציה בלתי חיונית, מדובר בציון דרך חשוב: במגזר שהנפיק לחברה הישראלית רק סלב אחד אורי אורבך להיות מבין המוזמנים לבר המצווה של בנו זה בפירוש הישג, ולהישג הזה שותפים שנינו, צ'רקה ואני.שי צ'רקה, אם התרשמתי נכון, הוא המתנחל החדש. המתנחל החדש חמוש באידיאולוגיות של המתנחל הקדום, אך לא רק בהם. האג'נדה שלו מגוונת יותר, עשויה תרכיב מזוכך של תרבות, מדינאות, תיאולוגיה וצביעת חוברות בשעות הפנאי. שנאת פלשתינים או התייחמות נוכח קרוונים משורגים המתערטלים ביום קיץ, אינם כוס התה שלו. אם להיות ברור יותר, למתנחל החדש יש הומור עצמי. צ'רקה זה שאנו עוסקים בו, למשל, מפרסם ב"נקודה" קומיקס סאטירי המתקרא "מעלה קטעים", על התנחלות שבסערת הסכמי אוסלו נשכחה בלב אזור פלשתיני. הוא גר בצופים, התנחלות יפה ומבודדת יחסית במערב השומרון, הוא הצביע מן הסתם לאותה מפלגה לה אני הצבעתי, הוא עוטה כיפה סרוגה, אבל על אף כל זאת הוא הספיק ב חייו הבגירים מלבד ריקודים ליליים סביב קרוונים גם ליצור, והרבה. הוא אייר את ההגדה של פסח בכישרון נדיר, הוציא כמה ספרי קודש עם פרשנות גרפית בקונספט חדשני (לכבוד צאת אחד מהם התכנסנו כאן היום), והוא גם יצר את בובות החרצופים. אכן חברים, דוס מההתנחלויות יצר את האינסטרומנטים לסאטירה האליטיסטית של אפרים סידון וחבורתו התל אביבית.לא הייתי מרחיב בעניין אילולא היה צ'רקה שותף לתהליך שאותו אני מזהה כרנסאנס תרבותי המתחולל בחברה הדתית לאומית, רנסאנס שמניע יוצרים דתיים לאומיים לכתוב שירה, ליצור מוזיקה עדכנית שאיננה חסידית קלאסית ולעשות סרטים שלוקחים את האוסקר הישראלי בהליכה. אינני מנסה לסחוט מכם את משפט ה"שיואו, הנה דתיים מגניבים", אבל בעוד עשור, כאשר תשתנה כאן מפת היצירה המקומית, ספק אם תוכלו לומר כי הדוס מ"תרבות מעריב" לא היה הראשון להזהיר אתכם מכך."פרשת בבא", ספרו החדש של צ'רקה, הוא קומיקס העוסק במדרשי פרשת השבוע. צ'רקה מאייר מצוין, יש לו שפה גרפית סוחפת ובנוסף לכך הוא קריאטיבי למהדרין. השילוב של כל זה יצר ספר קליל וטוב שמותיר אותך עם טעם של פירות ט"ו בשבט על השפתיים. "שי צ' רקה מאייר קליל/ שי צ'רקה מתאים לכל גיל". יש סוג של צדק פואטי ביצירה חדשנית המתבססת על מדרשי חז"ל. המדרשים עבור מי שהתורה שבעל פה איננה הנושא שעליו היה בוחר להתחרות ב"מיליונר" הם סיכומי דרשות מימי בית שני. בכל הקשור לאותן דרשות, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה: אסוציאציות, צחוקים, העזות, הכל יש באותם מדרשים. אין ספק כי חז"ל שהרשו לעצמם להפליג בדרשותיהם היו שמחים לשמוע כי מישהו אייר אותם. ועוד מתנחל.הצדק הפואטי מקבל משמעות נוספת לחושך עובדת התעלמות המיינסטרים הישיבתי מלימוד מסודר של המדרשים. להוציא את ישיבת ההסדר במעלות ואולי עוד מיעוט מוסדות שנסתר מעיניי, מזניח עולם הישיבות מאגר פרשנות מדהים זה, בטענה מפוקפקת לקשיים בפיצוח הטקסט שסובל, איך נאמר, מאבסטרקטיות מיתית מרוכזת מדי. צ'רקה, לא זו בלבד שעסק במדרשי חז"ל, אף נתן להם זווית עממית וחמדמדה, מה שהופך את "פרשת בבא" (בבא הוא הדמות הלוזרית שמלווה את רוב יצירותיו של צ'רקה) לספר משלים ומעשיות על פרשת השבוע שיעשה לכם ולילדיכם גוד טיים ביידיש. פרגנו לעצמכם שני צ'רקה, אל תבושו, זו שפת הקודש חברים, השפה שלכם. א ת הקיסר הוא מצייר באופן שמזכיר את עייזר ויצמן, ויש גם דמות שאני מוכן להישבע כי היא בת דמותו של שאול יהלום, אבל את הצחוק הרם והמענג אני חב לפירוש הגרפי הנפלא על פרשת תולדות. ראוי שאספר לכם על כך: הפסוק אומר "אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". מדוע יש צורך בהכפלת המסר, תהו חז"ל (היתה להם רגישות לכפילויות, ממש נופת צופים), ותשובתם: כנגד ליצני דורו של אברהם שטענו כי יצחק אינו בן אברהם. את ליצני הדור צייר צ'רקה כשני שמנים עם כובעי ליצן. חז"ל אמנם התייחסו לליצנות בכל הרצינות סוף כל סוף בגללם הכפילה התורה את הפסוק אבל אצל צ'רקה הם לא יותר משני פאתטים משועממים. הו כן, זה נהדר. | |  | |  |
|
| | |
