השיחה על חייה של פלאת בהתייחסנו ליצירתה / שירה סילביה פלאת, אלקטרה בשבילי האזיליאות, מאנגלית: אורה סגל, אחרית דבר: שחר ברם, כרמל, 200 עמ' נורית זרחי 29/12/00 תרגום ספר שיריה של סילביה פלאת לעברית בידי אורה סגל, מצטרף לשורה של ספרי שירה, שנכתבו בשפות אחרות והועברו בזמן האחרון לעברית. הם מאפשרים לנו לבדוק איך נראית השירה שמשפיעה על השירה העברית, כשהיא יצוקה בתוך העברית. סילביה פלאת, משוררת שהפכה מזמן למיתוס, כפי שמצוין באחרית הדבר המקיפה והמעניינת של שחר ברם, חושפת כאן לא רק את פניה העבריים של שיריה, אלא את ההבנה, שאין אפשרות ובעצם אין שום צורך להתפתות ולנסות להבחין בין אגדת האשה לשיריה. פלאת עצמה ניסתה לאלכם את סיפור חייה עד כדי יצירת סינתזה, שבה המקרה האוטוביוגרפי מאבד את גבולותיו בתוך האפקט השירי. הדרך היתה העצמת האפקט, כשהפרטים הופכים מונוליטיים וסמליים, מה שמאפיין את גיבורי הטרגדיות היווניות. סיפור חייה של פלאת אכן סיפק לה את חומרי הגלם. אב ממוצא גרמני, מדען, שנפטר בהיותה בת תשע והותיר אותה ואת אחיה בידי אמם, שלא השכילה, כנראה, כבר בילדותה המוקדמת של פלאת, לחלץ את הילדה מתחושת בדידות, שהתפוגגה רק במגע עם שירה או עם נופי הים או הטבע. בדידות זו גברה עם הולדת אחיה.אם אנחנו מעוניינים בהסבר, נוכל, אולי, לראות, בצד כיש רונה העצום של פלאת גם את מבנה הנפש הנרקיססטי, שטופח בידי האם, בהישגיות ותכנים חיצוניים, שהילדה נדחפה להאבק עליהם: משוררות, הצטיינות, נשיות, אמהות, מחליפות ראייה וקבלה וכתוצאה מכך מונעות את צמיחת הישות המסתורית, שהשפה או הפסיכולוגיה מכנות 'זהות'.פלאת, שהצטיינה בלימודיה ובכתיבתה למן תחילת הדרך, הגיעה (דרך שני משברים פסיכוטיים) ללמוד במילגה באוניברסיטת קיימברידג'. שם פגשה את מי שיהיה בעלה תוך זמן קצר ­ המשורר טד יוז.נישואיה של פלאת משקפים במידת­מה את אותו מיתוס שמשקפת ילדותה, ילדות של ילדה נטושה מאב, ובאופן אחר גם מאם. היא נאלצה למלא אחרי דרישות סותרות: משוררת ואשת איש, שגם הוא משורר, נכנעת ועצמאית, אם ואשת קריירה, ובעיקר ­ אשה, שהצורך ביצירה חזק אצלה באותה מידה ולכן מתנגש עם הצורך במילוי התפקיד של האשה המוצלחת, זה התפקיד, שאמור להעניק ביטחון בתוך סדרי החיים כפי שהם נתפסו, אולי רק אז בשנות החמישים, בחברה הממוסדת.רק כשהיא נבעטה החוצה מתוך מסגרת המשפחה, זכתה פלאת בחופש שאיפשר לה לכתוב את מיטב שיריה, ובו­בזמן, מתוך שלא יכלה לשאת בכאב ובסבל של הניתוק, שלחה יד בנפשה. אף כי הרומן שלא­בכתובים, זה שפלאת היתה גיבורתו, המשיך להכתב על­ידי ביוגרפים שנים רבות לאחר מותה, איש מהביוגרפים לא הצליח למצות עד תומה את מידת האנרגיה שהיתה טמונה בסיפור שהציב את קשייה של פלאת מבעד להשקפות מיתיות. הכותבים ברובם שלחו אצבע מאשימה כלפי היתקליפ האפל, הלא הוא טד יוז, וכלפי האם אורליה פלאת, שהופיעה ברומן הלא­כתוב בדמות האם החורגת.הסיפור המיתי בנוי על תכנים שהעלתה התקופה, תכנים שלא הועלו קודם לכן: אנימוס­אנימה, יחסי גבר ואשה מתוך בדיקת מושגי תלות, שותפות, דיכוי. מהות יחסי אמהות ובנות, שפיות אדם ומחלות נפש, יצירה ושיגעון, נשים יוצרות ויחסו של המימסד אליהן. פלאת ויוז יצרו שפה בהשראת 'האלה הלבנה' (ספרו המחקרי של הסופר המשורר האנגלי רוברט גרייבס, ספר שבמרכזו ניצבת אלת הירח, היא האשה המוזה, מיתוס שהיה מרכזי בתרבות המערב). ואחר­כך פלאת, בנפרד מיוז, נאלצה להעמיד את המושג המיתי הזה מול מיתוס האשה היוצרת, כשהשאלה מסבכת את הבעייה המרכזית: מה היא בעצם מהותה האמיתית?מתוך מחשבה, שסיפורו של כל אחד מאיתנו הוא, במידה רבה, גם סיפורו של העולם, אין צורך לספר על ילדותה של המשוררת אליזבט בישופ, שהיתה לדעתה האדם הבודד ביותר בעולם. אביה מת טרם לידתה, ואמה התאשפזה עם מותו בבית חולי נפש ומעולם לא פגשה את בתה. אין צורך לדעת את פרטי הביוגרפיה הקשה, כדי לברר אם יש או אין קשר בין מקרי החיים לצורך ביצירה. ודאי שאין קשר בין אופייה של היצירה למקרי החיים.השיחה על חייה של סילביה פלאת, מעניינת ככל שתהא, גם בחושפה את מיגבלותינו בהבחנה בין המיתוס של חיי המשורר לכתיבתו, מעניינת עוד יותר, כשאנחנו מתייחסים לסוד של מקוריות הייחוד והעוצמה של יצירתה. מאז ילדותה טענה עצמה פלאת בשירה, כשכוונתה המלאה היתה להיות משוררת גדולה. היא קראה, בחנה ובדקה משוררים, שהפכו משוררים קאנונים, אודן, ייטס, סטיבנס, שקספיר, בעיקר משוררים גברים. יחסה לנשים, מריאן מור, אמילי דיקינסון ווירג'יניה וולף, חושף אמביוולנטיות, שאפשר לקשור אותה, אם רוצים, ביחסה לדמות האם בכללה. תלות ופחד מתלות, פחד מהיבלעות ופחד מבדידות שימשו בשיריה בעירבוביה.פלאת, שראתה עצמה כממשיכת רצף תרבותי קודם, קיבלה חיזוק לכך בנישואיה ליוז. מתוך מכתביה לאמה אנחנו רואים שיוז נזף בה על שקראה רק מספר מוגבל של מחזות שקספיריים, ושלאחר מריבה, כדי להתפייס, היו קוראים את המלך ליר.קודם לכן היתה פלאת חניכת מסורת השירה של המאה העשרים, כתלמידתו של רוברט לואל, אבי השירה הנקראת 'שירה וידויית', מושג שנראה מטעה אם נתבונן בשיריה של פלאת. בצד השירה של המאה התשע­עשרה, פגישתה עם עולמו של יוז חיזקה בה את הצורך לסינתזה עוד יותר אמיצה בין השירה האמריקנית של המאה העשרים, על משוררותיה אדריאן ריץ', בישופ, לבין השירה המטאפיזית. כך קיבל המימד האקזיסטנציאלי בשיריה גם צד מטאפיזי.השירה, שנקראה בטעות­מה 'וידויית', אצלה כאצל אן סקסטון, ולואל עצמו, הופכת ליצירה הרבה יותר מאשר וידוי. בבסיס היצירה הזאת נמצאת התחושה שהעצמי הוא מעין דמות שהאני יוצר, כשהוא פורש את העולם שלו, ועל­ידי כך יוצר גם את גורלו. המושג 'וידוי' אינו תקף. אין פה חשיפה פנימית מתוך צורך בהתחלקות, אלא יצירת הדיבור, היוצרת את המדבר תוך כדי היווצרותו.זהו הגילום של העצמי ושל העולם באותה רמה, הפנים הוא החוץ, המשקף הוא המשתקף. שירה כזאת, כשל פלאת, מפגישה אותנו עם אותה חוויה נרקיססטית, שבה העולם נתפס כאני ולהיפך, בצד התחושה הלא נוחה, לפחות שלי, של הטביעה בשיר, תחושת חוסר הגבולות. קיימת חוויה של התפעלות, כשתבניות שירה קלאסיות מופיעות לצד תבניות של תיאור ריאליסטי חד, על גבול פרוזאי, ויוצרות קול בעל ייחוד, קול חדש, אמין, רענן, אותנטי, בו­בזמן בן זמננו אך גם משתייך למסורת השירה.כיוון שאין בשירה כזאת שום מהלך של הקלה, שנגרם על­ידי וידוי, ואין שום התכוונות למאזין שהווידוי נועד להשמע באוזניו, השיר שומר כל הזמן על אותה מידת ריחוק מהקורא. האפקט המצטבר הוא עוד יותר היפרשות של אני ועולם, משתקף ומשקף, שיוצרים עוצמה אדירה, שטף תמונה. אבל בצד אלה לא נוצרת שום חוויית אינטימיות, שאותה יוצר וידוי.אם וידוי מאלץ את המתוודה לגלות מידה של תהייה או מבוכה, הרי שיריה של פלאת מתרחקים מכך במכוון. אף אם בשנותיה האחרונות (פלאת מתה בהיותה בת שלושים) גילתה פלאת את יכולתה להתקרב לשירה הנשית, הרי שהיא נמנעה בכל כוחה מאותו קול סאדו­מאזוכיסטי, המאפיין תבנית שירית שכיחה מאד בשירת נשים. מהלך מופלא וייחודי זה, הוחלף אצלה בתחושה אדירה של כעס. כך, שלמעשה המהלך לא הוחלף, רק הוחבא.כעס, אמרה וירג'יניה וולף, הוא מכשול רציני ביצירה ספרותית. זה משפט מקומם, אבל אולי יש בו יותר אמת ממה שנוח להודות. האם שיריה המדהימים של פלאת הם הוכחה לכך?תרגומה של אורה סגל שוטף, אמין, ונראה שהיא מצאה את המקבילה העברית לקולה של פלאת. אם העומק השירי מוחמץ במקצת, זה ודאי מחוסר אפשרותה של השירה להתרגם. תרגומים של סבינה מסג לשיריה של סילביה פלאת מופיעים כבר שנים אחדות בכתבי עת ובמוספים הספרותיים. מעניין יהיה להשוות את מעשי התרגום לכשייצא לאור קובץ תרגומי פלאת של מסג. *