"חיזבאללה יביא לחורבנה של לבנון", איים בשבוע שעבר נשיא המדינה ראובן ריבלין. "נחזיר את לבנון לעידן האבן", הוסיף השבוע השר יואב גלנט. כדי להרתיע את חיזבאללה ממשלת ישראל מאיימת בהרס התשתיות של לבנון. אבל האיום הזה, בנוסף לכך שהאפקטיביות שלו מוטלת בספק, הוא משדר חולשה, לא עוצמה. לא רק חולשה צבאית אלא גם חולשה מוסרית. איום אמיתי לעולם איננו ניפוח שרירים ותצוגת בריונות. הוא שקט, מדוד, בטוח בעצמו ולא זקוק להעמדת פנים של "תחזיקו אותי". הוא מדברר את עצמו מאליו.
האיום בהרס תשתיות בלבנון איננו אפקטיבי, לא מבחינת חיזבאללה וודאי שלא מבחינת פטרוניתה איראן. אמנם חיזבאללה רגיש יותר לדעת הקהל בלבנון, אבל לא נראה שההרס שזרענו שם במלחמת לבנון השנייה מרתיע אותו או גורם לו לחדול מהרפתקאותיו. באשר לאיראן ודאי שהאיום הזה שווה כקליפת השום. היא וחיזבאללה הרסו בתקופה האחרונה את סוריה, הן עושות כך היום בתימן, ולא יהיה להן שום ייסורי מצפון אם גם לבנון תהפוך לגל חורבות. במיוחד כשמדובר מבחינתן ב"מלחמת קודש מול האויב הציוני".
האיום הבריוני הזה של ממשלת ישראל בהרס לבנון, בא לכסות על חולשתה המוסרית וחוסר האומץ שלה להציב מול חיזבאללה את ההרתעה היחידה המתבקשת: התשובה למתקפה של מאה ושלושים אלף הרקטות על ישראל, אם תבוא, חייבת להיות כיבוש דרום לבנון – אותו שטח שעתיד להיות הבסיס למתקפה – על מנת שלא לסגת ממנו עוד לעולם. זה אמור להיות המחיר שכל מי שמתקיף אותנו צריך לדעת מראש שהוא עתיד לשלם. איום כזה, ורק כזה, יכול ליצור הרתעה אפקטיבית שעשויה לחסוך מאיתנו את המערכה הבאה בגבול הצפון.
העובדה שרעיון כזה נשמע קיצוני מלמדת על הזיכרון הקצר שלנו; הרי זהו בדיוק הדבר שעשינו לפני כיובל שנים במצב דומה מול הסורים ברמת הגולן. בדיוק את זה. במשך כמעט שני עשורים מיררו הסורים את חייהם של אנשי הקיבוצים ויישובי הספר בצפון. הם גם עשו הכול כדי לחסל לנו את מפעל מוביל המים הארצי. לישראל של אז, עדיין כוחה המוסרי במותניה, היה ברור בדיוק מה צריך לעשות. בהזדמנות הראשונה שנוצרה, במלחמת ששת הימים, היא יצאה לכבוש את כל המרחב שממנו הותקפנו. לא כיבוש זמני ארעי מתנצל ובר־חזרה אלא כיבוש סופי הכולל החלת ריבונות בהמשך. וראה זה פלא, הסורים למדו את הלקח ולמעט ניסיון אחד במלחמת יום הכיפורים, נרגעו לחלוטין. ותשקוט רמת הגולן חמישים שנה. הסורים הבינו מצוין את המשוואה שיצרנו: שטח שממנו נותקף ייכבש בידינו ולא יוחזר לעולמי עד.
לא היה מהלך צודק, מוסרי ואפקטיבי מהמהלך הזה. עובדה שאפילו היום כולנו מצדיקים את ישיבתנו ברמת הגולן מהטעמים האלה בדיוק. איום בהרס תשתיות, כל שכן באובדן חיי אדם, אינו מרתיע את העולם הערבי. מבחינתו יש רק מחיר כואב אחד: אובדן אדמה.
הסיבה היחידה שבגבול עם לבנון לא זכינו עדיין לשקט וליציבות היחסיים שהשגנו בגבול רמת הגולן, היא החולשה המוסרית שלנו; חוסר האומץ שלנו ליצור גם שם את המשוואה המתבקשת. לא הזמנים השתנו; אנחנו השתננו. איבדנו את תוקפנו המוסרי. יש דרך למנוע מחיזבאללה לגרור אותנו עכשיו למלחמת לבנון שלישית, כואבת, הרסנית וכנראה אפילו לא אחרונה. הדרך היא להודיע לו, ולעולם כולו, שהשתנו כללי המשחק. יש להכריז מראש למען כולם ידעו וייראו: אם נותקף שוב בידי החיזבאללה – דין דרום לבנון יהיה כדין רמת הגולן.
ברור לכולנו שמתקפת טילים של חיזבאללה תחייב אותנו לכבוש שוב ובמהירות מרבית את דרום לבנון, מן הסתם לפחות עד נהר הליטני, כדי לטהר את כל המרחב מקיני המשגרים של חיזבאללה. ברור גם שממש כמו בפעמים הקודמות, רוב האוכלוסייה המקומית תתפנה צפונה מאימת המלחמה. מה שלא ברור ואותו עלינו להבהיר שהפעם, שלא כפעמים הקודמות, המצב לא יחזור לקדמותו. הצהרה כזו, במלוא הכוונה והרצינות לבצעה אם יהיה צורך, תפיח רוח קרב בחיילי צה"ל ותגביר בקרבם את המוטיבציה ביודעם שהפעם מלחמתם לא תהיה לשווא. יותר מכך, בניגוד לפעמים הקודמות שבהן הסתיימו הקרבות בתיקו חמצמץ, אם ננהג כאמור, גם תמונת הניצחון תהיה ברורה, מובהקת ובעיקר מרתיעה.
בלתי מוסרי לאיים באיומי סרק. בלתי מוסרי שלא לאיים באיום היחיד שיכול למנוע מלחמה. בלתי מוסרי לסגת משטחים שכבשנו אחרי שהם היו בסיס למתקפה כנגדנו. בלתי מוסרי לשלוח את חיילינו להקיז את דמם בריטואל חסר תכלית. בלתי מוסרי שלא לגבות מאויבינו מחיר מרתיע על תוקפנותם.
