פרשת מינויו של פעיל מפלגת חד"ש, רג'ה זעאתרה, לסגן ראש עיריית חיפה וביטולו נתנה ביטוי לקליפה החיצונית והשכיחה של הפרשנות הפוליטית בישראל בעניין יחסי יהודים וערבים. זו נגועה בלא מעט עמדות אוטומטיות שהן תוצר של מודעות שטחית לתהליכי היסוד החברתיים-פוליטיים המכוננים את מערכת היחסים שבין הרוב היהודי והמיעוט הערבי במדינה. מנקודת מבט זו, אי אפשר להבין את משמעות האירוע הזה מבלי להידרש לשרטוט שניים מהתהליכים המכוננים הללו. הראשון נוגע לפרספקטיבת הזמן ההיסטורית הקרובה יותר אלינו, ואילו השני מתייחס לתקופה הארוכה מזו, שנקודת הייחוס שלה חוזרת עוד לימים של הקמת מדינת ישראל.
עוד על פרשת רג'ה זעאתרה
–סגן ראש עיריית חיפה החדש – פעיל BDS
–תומך חיזבאללה אינו איש שמאל, הוא רק מזהם אותו
–זעאתרה לפעילי גיוס: "ננקה את החברה מכם"
בניגוד לדימוי הציבורי השטחי, העשור ומחצה האחרונים מאופיינים בתמונת מציאות הרבה יותר מורכבת. זו הנוגעת מצד אחד לחוק הלאום, ומהצד השני לקפיצת הדרך שנעשתה תחת ממשלות הימין במאמץ המהופך בטיבו לשלב את הערבים בכלכלת המדינה, לא במעמד המוכר של חוטבי העצים ושואבי המים אשר אפיין את עשייתן של ממשלות עבר וניתב אותם לעיסוק במקצועות השירותים והצווארון הכחול, אם כי מתוך הכרה בחשיבות של שילוב עמוק של המיעוט בכלכלת המדינה. זאת כחלק מהמיזם הניאו-ליברלי ששם לו כיעד את הגדלת התוצר הלאומי וצמצום הישענות האוכלוסייה המוחלשת על שולחנה של המדינה.
החלטת הממשלה 922 (מענקי פיתוח לרשויות הערביות) הייתה גולת הכותרת של עשייה זו, שצריך לראות אותה כמהלך משמעותי הרבה מעבר לכל מה שעשו ממשלות העבר למען המיעוט הערבי, לרבות ממשלת רבין שנחשבת לכאורה למיטיבה ביותר עם הערבים.
למרות היותם של שני המהלכים (זה המרחיק פוליטית וזה המקרב כלכלית) מנוגדים זה לזה, הרי שהפרדוקס הוא שאי אפשר באמת לנתק אותם זה מזה. קיומו של האחד מותנה בקיומו של האחר ולמעשה מחייב אותו. הסיבה לכך נוגעת לממד השני שעיצב את יחסה של מדינת ישראל כלפי המיעוט שבתוכה מאז הקמת המדינה בשנת 1948, וביתר שאת בשלהי 1966, אז בוטל הממשל הצבאי שהוטל על האוכלוסייה הערבית בעקבות המלחמה. החל מנקודת זמן זו התהווה דפוס מדיניות שנוצק עמוק לתוך הקונצנזוס של כלל ממשלות ישראל, שנשען על שלילת האפשרות להגדרת המיעוט כמיעוט לאומי-פלסטיני משום שהציבה אתגר ברור לרעיון הציוני של מדינה יהודית, ועל שלילת החלופה ההפוכה של הטמעת המיעוט בתוך הקולקטיב הדומיננטי.
תחת זאת חתרה ישראל לנתב את המיעוט למרחב הביניים שבין הקצוות ולהגדיר אותו כישות שאינה פלסטינית ואינה יהודית, אם כי ערבית-ישראלית בתרבותה. הדבר מצא ביטוי גם בעולם המונחים שהגדיר את המיעוט וספציפית בנוכחות שהחל המושג 'ערבי ישראל' לקנות בשיח הציבורי, כולל זה של בני המיעוט עצמו שאימצו אותו, הגם שלא בהתלהבות יתרה. כדי לתעל את המיעוט למרחב הביניים הזה הפעילו ממשלות ישראל מכלול של כלים בתחומים שונים, משפטיים, כלכליים, פוליטיים וגיאוגרפיים שביצעו פעולה מנוגדת לכאורה: מצד אחד הנכיחו את המיעוט בחברה הישראלית כדי למנוע את גלישתו לקצה הפלסטיני, ומצד שני דחקו אותו אל מחוץ לחברה הישראלית כדי להבטיח את שימור זהותה היהודית ואת הדומיננטיות של הרוב בתוכה. מציאות זו, שבמחקר האקדמי הומשגה כפעולה של הדרה-הכלה, הפכה לאבן יסוד בהתנהלות כלפי המיעוט והבטיחה את היציבות החברתית היחסית בישראל המשוסעת חרף שיח רואי השחורות.
בהינתן כך, ניתן להבין לעומק את המקורות הרעיוניים של מדיניות ההכלה הכלכלית והדחיקה הפוליטית שנקטו בה ממשלות נתניהו. מדובר בתרגום מתוחכם למדי של פרדיגמת המדיניות שאפיינה את כלל ממשלות ישראל מאז 1948, אשר יוצריה הגדולים היו דווקא אנשי מפלגת העבודה בגלגולה ההיסטורי. מדיניות השילוב הכלכלי נועדה להבטיח את העלאת התוצר הלאומי בישראל אך גם לתת למיעוט פיצוי בעבור אי מימוש מאווייו הלאומיים. בו-זמנית, דחיקת המיעוט מתוך המרחב הפוליטי והתרבותי בישראל הייתה מהלך משלים שנועד להמחיש למיעוט את גבולות תהליך ההנכחה שלו, להבטיח כי בצל התהליך הכלכלי לא יפתחו מנהיגי הציבור הערבי גם תיאבון פוליטי גדול מידי ויבקשו לאתגר את מודל המדינה היהודית דמוקרטית.
לאורך היסטוריית היחסים שבין יהודים וערבים המיעוט הערבי ניסה לאתגר את המדינה ואת הקולקטיב היהודי פעמים אחדות, כשהוא מוביל מהלכים שתכליתם ריסוק מרחב הביניים 'הערבי-ישראלי', שהוגדר עבורו. המהלך האחרון ברוח זו נעשה בשנים 2006/7 בדמות 'מסמכי החזון הערביים'. כותביהם ביקשו לפרק את מרחב הביניים דרך העלאת התביעה לביטול מודל המדינה היהודית ובמקומו החלה של מודל המדינה הדו-לאומית. על כך אמרה ממשלת אולמרט שבזמן כהונתה התרחש האירוע, לאו מוחלט. היא הובילה בתגובה מהלך, שאותו קידמו בהמשך גם ממשלות נתניהו, למסגור מחדש של השיח עם המיעוט הערבי לנושאים האזרחיים בלבד, תוך הפניית עורף ברורה וחד-משמעית לדרישה הערבית לשינוי פרדיגמת היחסים בין הרוב למיעוט, קל וחומר ופייה של המדינה היהודית.
העיתוי של קריאת התיגר של כותבי החזונות לא היה מקרי. המהלך נעשה בחסות העידן הליברלי הישראלי של תחילת-אמצע שנות התשעים שהשתלב עם רעיונות המהפכה החוקתית של אהרון ברק, עם ניצחונה של מפלגת העבודה בבחירות ועם תהליך ההסדרים המדיניים ותחושת 'קץ ההיסטוריה' שאחזה בישראל. כל אלה הביאו את מנהיגי המיעוט להעריך כי הקונצנזוס החברתי פוליטי בישראל נע לכיוון העדפת הקוסמופוליטיות והאינדיווידואליזם ובחסותם נפתח הסדק לערעור פרדיגמת המדינה היהודית. הם כמובן טעו בעניין הזה. ישראל, תחת רישומה החמוץ של מלחמת לבנון השנייה חזרה לעצמה, ובצל התמוטטות תהליך ההסדרים סימנה מחדש את הרעיון הקולקטיבי והלאומי הפרטיקולארי כמגדיר היסוד של החברה הישראלית, ועמו סומנו מחדש הקווים המגדירים את יחסי היהודים-ערבים.
את התיקון הזה אשר השיב את ישראל למקורותיה הרעיוניים החמיצו חלקים מהמערכת הפוליטית בישראל, שכפועל יוצא מכך הלכו והתמזערו נוכחותם, כוחם והשפעתם החברתית פוליטית. מדובר באותם כוחות שבשם סיסמאות הדו-קיום בין יהודים וערבים נתנו גיבוי למהלך של ראשת עיריית חיפה ותמכו במינוי זעאתרה לסגנה. ההתנגדות של נתניהו למינוי לא נבעה כפי שטוענים מתנגדיו רק מטעמים פופוליסטים או כתוצר של גזענות ודריסת זכויותיו הפוליטיות של המיעוט. היא הייתה בבחינת מהלך שנועד לשמר את מודל היחסים ההיסטורי שבין הרוב לערבים אזרחי המדינה, מבלי לחרוג ממנו.
אמירת הלאו של אולמרט לאנשי החזון דומה בטיבה לאמירת הלאו העכשווית של נתניהו למי שבמשנתו הרעיונית מייצר הקבלה בין ישראל לבין דאעש ומזדהה עם חיזבאללה, ובכך חורג ממרחב התווך של היותו ערבי ישראלי. זו אמירת לאו למי בפוליטיקה הערבית בישראל שמבכר להתייצב בקצוות ולאלה המזוהים עם רעיון ריסוק פרדיגמת המדינה היהודית.
הלחץ שהפעיל נתניהו בעניין על עינת קליש-רותם, כמו גם עמדתו של יאיר לפיד שהזדרז לגנות את המהלך, ולבסוף העובדה כי ראש העיר עצמה חזרה בה מעמדתה, משרטטים מחדש את גבולות המרחב הפוליטי רעיוני עבור המיעוט, ובעיקר ממחישים את נוכחותם של תהליכי היסוד שלא ממשלת נתניהו כוננה אותם, אבל בהחלט היא ממשיכתם.
