נתחיל בבשורות הטובות: בשנים האחרונות כוח הקנייה שלנו, בהכללה כמובן, הלך וגדל. בדצמבר שעבר טיפס שכר המינימום בישראל מ־5,000 ל־5,300 שקל בחודש, שיעור האבטלה פה מצוי בשפל היסטורי (פחות מ־4% משרות פנויות), והשכר הממוצע של שכירים בישראל עמד בספטמבר האחרון על 10,395 שקל – עלייה של 2.8% מספטמבר 2017, ותוספת של 600 שקלים מהשכר הממוצע בשנת 2016. רק לפני שבוע פורסמו נתונים שהצביעו על כך שבנובמבר נטול החגים יצאו 462 אלף ישראלים לחו"ל, ומתחילת השנה יצאו כבר 7.9 מיליון אל מעבר לים – עלייה של 12% לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
הבעיה היא שאם המשק פורח, עליית מחירים היא כמעט דבר מתבקש. רק לאחרונה העלו את גובה הריבית ב־0.15%, לאחר שבנק ישראל השתכנע שהאינפלציה פה בשביל להישאר. מועצת החכמים של הבנק המרכזי דיווחה כי מדד המחירים לצרכן מתבסס ביעד שהגדירה הממשלה – עליית מחירים שנתית בשיעור של 1% לפחות. בסך הכול ציפינו לעליית מחירים, וקיבלנו אותה.
מאז הקיץ האחרון הודיעו כמעט כל החברות הגדולות בזו אחר זו על העלאות מחירים. תנובה, טרה, קוקה קולה, קימברלי קלארק, יוניליוור, ואחרונה חביבה השבוע הייתה אסם, שהודיעה על עליית מחירים בשליש ממוצריה. הן עשו זאת גם כי פשוט אפשר, גם כי העלאת שכר המינימום אכן פגעה בשיעור הרווחיות של אותן חברות מבוססות כוח־אדם זול, גם כי הדולר והאירו זינקו בשנה האחרונה בכ־10% והעלו את מחירי הייבוא, וגם כי חברת החשמל כבר אותתה שהמחירים עומדים לעלות בינואר הקרוב – ובשבוע שעבר עדכנה שההתייקרות תהיה כנראה בשיעור משמעותי של 8%.
אז מה אנחנו בעצם רוצים מהממשלה ומחברי הכנסת, שבוודאי לא ישבו בדירקטוריון אסם שהחליט על ייקור הבמבה? ראשית, מותר לכעוס על מי ששוב ושוב מדברים אחד בפה ואחד בלב. גם מנופפים בהורדת יוקר המחיה, וגם מתגאים בהעלאת שכר מינימום; גם מותירים מכסים ששומרים על התעשייה הישראלית, וגם טוענים שהמשק הישראלי נפתח לתחרות – הבטחות שכל כלכלן מתחיל יכול לומר שאינן מסתדרות בכפיפה אחת.
מעבר לכך, שורה של החלטות בעייתיות שקיבלה ממשלת ישראל תרמו ללחץ על המחירים כלפי מעלה. אם את העלאת שכר המינימום לשכבות הכי חלשות אפשר בהחלט להצדיק, קשה להבין את התייקרות מחיר החשמל, למרות הגז הטבעי שנמצא אצלנו במעמקי הים. רשות החשמל עצמה עדכנה השבוע כי בשל הסכמי עבר, הפקת חשמל סולארי – השמש שמחממת אותנו "בחינם" – תורמת 2.2% להתייקרות החשמל הקרובה, שכן המדינה התחייבה לשלם על חשמל המופק בתחנת הכוח הסולארית החדשה באשלים 65 אגורות לכל קוט"ש, לעומת פחות משליש מכך בהסכמים שנחתמים כיום עם גגות חדשים. וכשהחשמל עולה בגלל רשלנות של פקידים, זוהי תנועת שרשרת שמייקרת את מחיר המים (שברובו מופק היום במפעלי התפלה), את תשומות המזון ועוד ועוד.
ומעל הכול, מותר להתרעם גם על הניתוק של הפוליטיקאים. בינואר הקרוב, למשל, הח"כים הנכבדים שלנו יקבלו תוספת של כ־1,200 שקלים לשכרם החודשי, לאחר שהשרים כבר דאגו לעצמם השנה לתוספת של 5,000 שקל. בכל חודש.
וכשמצרפים לכל אלה גם את מחאת האפודים הצהובים הצוברת פופולריות בצרפת, כאשר המוני צרפתים מתרעמים על כוונת ממשלתם להעלות את המס על הדלק ובכלל, בהחלט יש פוטנציאל לתסיסה חברתית וכלכלית גם כאן. מה גם שהחורף הישראלי הרבה יותר נוח למלחמות תל־אביביות נגד יוקר המחיה.
