בכתבה שפורסמה בכ"ט כסלו תשע"ט במדור "דף הבית", מובא מחקר שנעשה בנחל קידרון, שבו נמצאו שפכים מימי בית ראשון ושני. אחד הממצאים הוא אוסף של קרוב לשלושת אלפים שברי כלי חרס. השערות שונות נאמרו סביב ממצא זה, וטרם נמצא לו הסבר מוסמך.
לאור האמור נראה להציע פתרון הולם לשאלה. נראה שמדובר בעובדה ידועה הנוגעת לאחת ההלכות הנוהגות במקדש. נקבע בהלכה שקורבנות חטאת שהתבשלו בתנור בסיר חרס ובשרם נאכל על ידי הכוהנים – הכלי התקדש, שכן בדפנותיו נבלע ונספג משהו מבשר הקורבן. לפיכך עם סיום האכילה יש לשבור את הכלי, מפני קדושת הבשר שנבלע בדפנותיו. שבירת הכלי נעשית בתחומי העזרה, סמוך להיכל ולמזבח. יש סבורים שדין זה נוהג גם בקורבנות אחרים.
לאחר שבירת הכלים בטלה קדושת הכלי, ואין מניעה להוציא את השברים מן העזרה ולגונזם. עם זאת, מצינו דעה בדברי חז"ל שכלי חרס שנשברו בעזרה – השברים נבלעים בדרך נס במקום בו נשברו. כך אומר רב שמעיה מן העיר קל־נבו בבבל (ראו יומא כא, א). לא מדובר במקור מתקופת המקדש אלא באמורא שחי בבבל כשלוש מאות שנה לאחר החורבן, ואמוראים אחרים לא הכירו מקור כזה (עיין זבחים צו א).
אחד מכללי ההלכה קובע ש"אין סומכים על הנס", והדברים אמורים גם במקדש (ירושלמי יומא א, ד). כך גם כותב הרמב"ן (במדבר ד, מה): "שהתורה לא תסמוך דבריה על ניסים". נס זה גם לא נזכר במשנה באבות בין עשרת הניסים שנעשו במקדש. כך גם עולה להלכה מדברי הרמב"ם, הכותב: "כלי חרש שנתבשלה בו החטאת הנאכלת – טעון שבירה בעזרה", ולא נזכר בדבריו שהשברים נשארים ונגנזים ברצפת העזרה. פשוט שכמו שנוהגים הכוהנים בקשר לאפר המזבח להוציאו מחוץ לחומה ל'בית הדשן', כך גם לאחר שבירת כלי חרס מוציאים את השברים ל'בית הדשן', לגניזה מחוץ לחומת ירושלים.
בחפירות שנערכו בירושלים העתיקה בשנים האחרונות נמצאו עוד כמה מקומות עם ריכוז של שברי כלי חרס. ריכוז כזה נמצא לפני שנים אחדות ליד שער הפרחים. יש מקום לומר ששברי סירי החרס שנמצאו בריכוזים כגון אלו, הם מצבור של 'בית הדשן' לגניזת כלי חרס שהיו בשימוש הכוהנים במקדש.
