אמנם שנות ילדותי כבר ממש מאחוריי, אבל בשבוע שעבר ננעץ עוד מסמר בארון שבו הן מאוחסנות עמוק. הודעת פוש שבישרה "הזמר יגאל בשן מת בגיל 68" הופיעה לנגד עיניי, והחזירה אותי אחורה, הרבה אחורה.
שלישיית "הופה היי" הייתה הרבה יותר מעוד תוכנית טלוויזיה בשביל ילידי שנות השמונים – היא הייתה טקס. הופעת הרוק־סטארים הראשונים שלנו. אז נכון, היו שם פחות סקס סמים ורוקנרול ויותר ארץ ישראל, סנדלים תנ"כיים וכינור שנקנה בזול. אבל כל פרק של השלישייה הזאת היה חתיכת טקס. אני עוד זוכר את אבא שלי מסדר את הילדים על הספה בסלון עם שלוש קעריות פופקורן וכוס מיץ זיפ, ומודה לא־לוהים ולעוזי חיטמן על חצי שעת השקט שקיבל. ואותנו מחכים בקוצר רוח לרגע שבו יגאל בשן עולה על הבמה – אם זה בקיבוץ קליה, בבסיס שריון או בנהר הירדן – מביט בקהל העצום שמולו, ומתחיל את ה־"הווופהה היי" בפאסון של מינימום ברוס ספרינגסטין. זה היה הקטע שבו אני והאחים שלי התחרינו בינינו למי יש מספיק אוויר להחזיק את ה־"ההווווו" מספיק זמן. באופן קבוע, אוהד ניצח.
אבא שלי תמיד הזכיר לי את עוזי חיטמן. בפנים, בגובה, בחיבה למילים. שמענו את המוזיקה שלו המון בבית, וחלק לא קטן מהשירים שהלחין ביצע יגאל בשן. כשחיטמן נפטר, זו הייתה הפעם הראשונה שבה איבדתי גיבור ילדות. אני זוכר את אותה תחושה מיוחדת, ששמורה רק לאנשים שליוו אותך בתקופה שבה לא היו לך דאגות וילדים ומשפחה ועבודה. כשיכולת לאהוב באמת. בשבוע שעבר התחושה הזאת ביקרה אצלי שוב.
איים של אחריות ציבורית
השנים האחרונות של בשן לא היו פשוטות. זה היה סוד גלוי. סיפורים על תקריות מוזרות שכללו פצעי דקירה ודיווחים שונים על בעיות שמקורן בנפש צצו בכל כמה חודשים. אבל אלו נעלמו כלעומת שבאו, כי יש דברים שהשתיקה יפה להם. או מכוערת להם, תלוי באיזה צד אתה. מדהים איך גם תקשורת צהובה ותאוות רפש כמו זו הישראלית מגלה לפעמים, ובאופן נדיר, איים של אחריות ציבורית. בשבוע החולף חזינו באי שכזה.
אף אחד לא דיבר על נסיבות מותו של בשן, עד שאשתו מיקה חשפה את ההתאבדות – אולי המילה הטעונה ביותר בשפה העברית. מילה בעלת כוח מאגי, שהרבה יותר נוח לקבור מחוץ לגדר מאשר לחפור במשמעויות שלה. זה לא שהוכיתי בתדהמה. שמועות על מצבו הנפשי עלו במהלך השנים ואפילו האופן שבו נוסחו הידיעות בתקשורת העלו תהייה. "מת בנסיבות שאינן טבעיות", נרמז בעדינות על הכיוון. "מת" – לא נפטר או הלך לעולמו, כפי שנהוג לכתוב.
תמיד הפחידה אותי המילה הזאת – התאבדות. עד היום אני זוכר את האבא של ההיא מהשכבה שהתאבד במקום מרכזי בעיר. לא ראיתי את זה חלילה, אבל רמי מהכיתה שלי טען שנכח שם וסיפר אחר כך לכולם איך זה בדיוק קרה. אני זוכר את ההתלחשויות בהפסקה בכל פעם שהבת שלו עברה בחצר בית הספר, ואת הפנים של המסכנה הזאת, שהפכה ביום אחד מילדה רגילה לזאת שאבא שלה התאבד.
אני גם זוכר את מיכה, שהכרתי בקורס קופירייטינג. בהתחלה לא הבנתי מה הקטע של האיש עם הראסטות הארוכות שלא מוציא מילה מהפה, אבל אחרי שני שיעורים גיליתי את הבנאדם הכי מגניב, משוגע, רגיש ומוזר בעולם. יחד עם חבר'ה נוספים הפכנו מחברים לקורס לחבורה מחוברת ושאפתנית, ובעיקר, התאהבנו זה בזה. מוזר איך שהתחברנו, הוא בכלל היה אוהד שרוף של בית"ר ירושלים ואני כידוע של מכבי חיפה. ואני מדבר על תקופה שבה הן התחרו על האליפות, לא מי תרד ליגה קודם.
הוא היה איש מורכב. אחד שנראה שמח אבל כותב שירים מטורפים על עצב ושיגעון. היינו יוצאים יחד ל"פריינדס" בתל־אביב והוא היה שותה כמו חמור ומעשן כמו קרנף, ואז חוזר הביתה על אופנוע כבד כי לא פחד מכלום. ואני גם זוכר איך נסע לטיול בארה"ב, ובלילה, בתאריך יום הולדתו, העלה לפייסבוק פוסט של ארבע מילים באנגלית ובו ציין שעובר עליו יומולדת נוראי, ובעיקר אני זוכר את הידיעה שבאותן שעות הוא שם קץ לחייו.
הלקאה עצמית
ההודעה הגיעה ביום שישי בערב וכל החבורה התכנסה וסירבה להאמין. אז התקשרנו לבית של מיכה וענתה לנו הדודה, ושאלנו, והיא אמרה שכן. וניתקנו. ובכינו. מלא בכינו.
ואז הרגשנו אשמים, מאוד אשמים. כי התאבדות מביאה איתה המון כאב, אבל הרבה יותר אשמה. אף אחד לא כועס על עצמו כשאדם קרוב אליו נפטר מסרטן. אף אחד לא לוקח על עצמו מוות שנגרם מתאונת דרכים. אבל התאבדות? היא מביאה עמה טונות של הלקאה עצמית. כי מי אם לא חבריו הקרובים נושא באשמה כשאדם מרגיש שאין יותר טעם לחייו? או שלפחות ככה חושב מי שלא מכיר את משמעות הדיכאון. מי שלא מבין שלא מדובר בעוד באסה שמתעוררים איתה בבוקר.
ואשמה היא כמו קעקוע. היא לא יורדת. וכשמנסים, נשארת צלקת. היא שם, והיא מלווה אותך יום יום. מתערבבת עם האובדן ומנקרת לך במוח. שואלת אותך שוב ושוב – האם היית יכול לעשות משהו?
אני כותב את המילים הללו וחוזר לאותם ימים. וגם לימים אחרים שעליהם אולי עוד אספר, ושואל את עצמי מה עדיף: לדבר על זה, או להמשיך לשתוק. כי דיכאון הורג, אבל אולי גם הבושה. ואולי אם נצליח לשבור את הטאבו אחרי שאהובינו נטלו את חייהם בעצמם, נצליח לגרום לדומים להם לדבר לפני כן. לא בטוח, אבל גם לא בטוח שלא.
אז תודה לך יגאל בשן. תודה על אינספור רגעים של אושר שחוויתי כילד, וגם כאדם בוגר. אולי מהעצבות על לכתך יישבר סוף סוף הטאבו על המילה הכל־כך בודדה הזאת – התאבדות. ייתכן שחוץ מהמוזיקה הנפלאה שלך, תביא משהו גדול לעולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
