זה היה תזמון סמלי: בדיוק בשעה שבה נערך בתיאטרון הבימה טקס הפרדה מיגאל בשן, התקיים במשכן הכנסת טקס הענקת אותות 'יקיר הזמר העברי', שבין מקבליו היה אייל גולן. נדמה שבצימוד שני האירועים האלה מגולם כל המהפך שעבר הזֶמר הישראלי, ואולי גם המהפך שעברה החברה הישראלית כולה. מצד אחד, זמר שגם כשהיה כוכב אדיר לא גבה ליבו; נשוי במשך 46 שנה לאותה אישה; לא מתבייש לככב גם בלהקה המיועדת לילדים ולעשות שם חיל; משמח ילדים חולים בשקט ובצנעה, בסיפורים שנחשפים רק אחרי מותו. ומצד שני – זמר שכל כולו דאווין אחד גדול: הרכב הכי חדיש ומצועצע; התחלופה האינסופית של נשים, ומעל הכול – פרשת הקטינות שבה היה מעורב.
מעניקת האותות בכנסת, ח"כ נאוה בוקר, טענה כנגד המתלוננים שגולן מעולם לא הורשע. זו עובדה נכונה, ואף יותר מכך: בחקירת הפרשה התברר שכמה מהקטינות טפלו עליו מעשים מיניים שלא התרחשו, והוא כנראה גם לא ידע שמדובר בקטינות. אבל גם מה שגולן הודה בו היה חמור דיו: קיום יחסי מין ליד אביו, כאשר לפי דבריו בריאיון לידיעות אחרונות, הוא גם 'סיפק' לאביו את אחת מאותן בנות שלא ידע את גילן.
בנימין נתניהו לא חשוד, חלילה, במעשים דומים, אבל גם כלפיו נוהגים חסידיו בסלחנות יתר. שום קביעה פלילית עדיין לא נקבעה גם לגביו, אבל מבחינה ציבורית, מה שכבר כן גלוי ואינו נתון במחלוקת עובדתית, הוא קבלת מתנות יקרות ערך מחברים שלהם עזר; קיום שיחה עם מו"ל ידיעות אחרונות, שבה נבחנה ברצינות האפשרות שנתניהו יגרום לפגיעה בישראל היום, העיתון התומך בו (גילוי נאות: גם מקור ראשון הוא חלק מקבוצת ישראל היום), בתמורה לשינוי בקו המערכתי של ידיעות אחרונות, וכן הקלטות ובהן הנחיות של בעלי אתר החדשות וואלה, שאול אלוביץ', להיטיב עם נתניהו ובני משפחתו, בתמורה לסיוע של נתניהו לעסקיו האחרים של אלוביץ'. שלא לדבר על העסקה המושחתת של הצוללות, שבה נתניהו לא חשוד אבל מעורבים בה כמה ממקורביו הגדולים ביותר.
אבל חסידיו של נתניהו בשלהם: הם רוצים כל כך שימשיך בתפקידו, שלא אכפת להם מהמעשים. כמה מהם אפילו הגדילו לעשות ולטעון שעצם הביקורת כלפי התנהלות נתניהו מול מוזס ואלוביץ' היא פגיעה בחופש העיתונות, וביחסי מקור־עיתונאי. על כך יש לומר שגם עסקאות תן וקח בין עיתונאי למקור יכולות להיות בעייתיות. אבל במקרה של נתניהו אי אפשר לטעון שההטבה שקיבלו ממנו מוזס ואלוביץ' היא הדלפת מידע. מדובר בהטבות, או הבטחות להטבות, השוות מיליארדים.
במקרה נתניהו, כמו במקרה גולן, מדובר בתהליך התבהמות של הנורמות הציבוריות, שלפיהן כל מה שלא פלילי הוא בגדר נסלח, כל עוד מדובר באיש "המחנה שלי". למרבה הצער, דווקא מפלגת השלטון המרכזית, הליכוד, בולטת במיוחד בהובלת הקו הזה. לא במקרה, כל מי שייצג בעבר בתנועה הזאת את רעיון "ההדר" נדחק או הולך ונדחק ממנה, לטובת נציגי "שיטת המצליח" של הערס הישראלי המצוי: כל מה שעוזר לי להצליח כשר, כל עוד לא חציתי את הקו הפלילי.
אם השתיקה כלפי נורמות אישיות פסולות בולטת בעיקר בליכוד, הרי שהשתיקה כלפי נורמות פוליטיות פסולות מאפיינת דווקא את מחנה השמאל. מחנה הימין הקפיד כל השנים שלא לצרף לקואליציות שלו אנשי ימין קיצוני מהסוג של תנועת כך ויורשיה. אבל לרבים במחנה השמאל לא הייתה בשבוע שעבר בעיה לתמוך בקואליציה בחיפה עם רג'א זעאתרה, אדם שרואה בחמאס וחיזבאללה חלק מן "ההתנגדות" הלגיטימית לישראל, כשם שהוא מהלל את טובח ההמונים, בשאר אל־אסד.
בכל המקרים האלה, המבחן האתי הוא די פשוט, מבחן "מה ששנוא עליך": האם היית מסכימה שזמר שהתייחס לבתך כמו שגולן התייחס לאותן בנות יקבל את תואר יקיר הזמר העברי? האם היית מסכים שפוליטיקאי מן השמאל, שלגביו נודע מה שכבר מוסכם וידוע לגבי התנהלותו של נתניהו, ימשיך לכהן כראש ממשלה? האם היית מסכים שברוך מרזל יכהן כסגן ראש עיריית חיפה? התשובות ברורות, והן צריכות להכתיב גם את היחס למקרים הריאליים, לא רק ההיפותטיים.
