זה התחיל באמפתיה גדולה, בגל טלפונים מתעניינים ובהודעות כתובות ששואלות לשלומנו. כך הבנו שמשהו קרה. התברר ששעה שאנחנו ציינו את חג הניסים בהדלקת נר שמיני, מחבלים ירו מרכב חולף ופגעו בשמונה אזרחים שעמדו בטרמפיאדה בשער היישוב שלנו. על אף השעה המאוחרת שבה חזרנו הביתה, בכניסה לעפרה נרשמה תנועה ערה, בעיקר של כוחות הביטחון. מוקדם יותר, בזמן שהדרכים באזור היו סגורות ומרדף ראשוני התנהל אחרי הצוררים, מישהו הספיק להרים כאן מאהל גדול, ובתוכו נפתח שולחן ארוך ומפות דיגיטליות עלו בשקפים. הג'יפים השונים הניחו לנו לעבור בדרכנו הביתה, וכמה הודעות מאוחרות ומתעניינות ביקשו למסמס את האבן הכבדה שעל הלב.
למחרת בצהריים, כשאנחנו כבר בכבישים המובילים אל הכנרת, הגיעה גם הודעה מסוג אחר. "אז איך", היא כותבת לי מביתה ברעננה, "איך את מגדלת ככה ילדים? ולמה. תסבירי לי למה. אני הרי מכירה אותך, אני הרי יודעת מה טיב היחסים ביניכם וכמה את אוהבת אותם. האידיאולוגיה הזו, זה באמת שווה לך את הסיכון?"
היא לא מתכוונת לעקוץ, היא לא מבקשת להכאיב. אני הרי מכירה אותה, אני הרי יודעת מה טיב היחסים בינינו. אני ימנית־המחמד שלה, היא המרכז־שמאל־מחמד שלי, כהגדרתו של יאיר לפיד. וכבר שנים שאנחנו צוחקות יחד, רבות יחד, מרכלות יחד, אוהבות מעומק הלב ומשתדלות להיפגש יחד מתי שיוצא. היא לא ב' מיכאל שמבקש להרעיל את הבאר הציונית המשותפת. היא לא יוצאת במאמרים מרושעים על מתנחלים שמקריבים את ילדיהם למולך. היא שואלת באמת, מהלב.
לוקח לי זמן לענות, ובינתיים היא שולחת לי: "סליחה סליחה סליחה. את יודעת שאני מתה עלייך ושואלת באהבה. תשכחי מהשאלה". ואני עונה לה שהכול טוב. מה יש לך? אינתיפאדות שלמות לא הפרידו בינינו, מה את נלחצת? משוגעת. אני מתחילה עכשיו נסיעה קצרה. תכף אשוב. תכף אנסח לי ולה תשובה.
טרמפיאדה נטולת חשש
הנסיעה הקצרה והמתפתלת בכביש 98 לכיוון חמת-גדר מלווה בגדר תיל ובשיבושי אספלט, שמובילים לגן העדן של בריכות הגופרית. שם מחכים לנו גם חוות התנינים, המיני־ספארי הצנוע והחביב, ומופע התוכים שכבר עשרים שנה רוכבים על אופניים וגולשים על סקטים, ועוד לא למדו טריקים חדשים. אחרי שעות בודדות שם אנחנו פונים לסובב כנרת, מציצים בפארק הנופש מושך העין של עין־גב, וחונים לצד המרינה הקטנה במקום, שמרכזת אליה מגוון אפשרויות של דיג, שיט וספורט ימי. קר עכשיו, בשעת ערב מוקדמת של ראשית טבת, והמזח המרהיב ריק מאדם. מול שקיעה נהדרת אנחנו נפרדים מהכנרת, ונוסעים בשבילי הקיבוץ שכמו קפא במקומו זה יובל שנים. פה ושם עוד מצויים שלטים שקוראים לאורחים, בשפה גבוהה ופחות מדוברת, לשוב ולבקר. בין השיחים והעצים שמקיפים את עין־גב מציץ לו מגדל שמירה אנכרוניסטי, מזכרת לימים הקשים שבהם היישוב נאבק על חייו.
הקיבוץ שקם בקיץ 1937 כחלק ממבצע "חומה ומגדל" ידע מהפכים ופילוגים, קשיים כלכליים וחברתיים, ובעיקר בעיות ביטחוניות שגבלו באיום על הישרדותו. החלוצים שהקימו אותו התגלגלו ממקום למקום בשלב ההכשרה, עד שקבעו ביתם על שפת הכנרת ממזרח. ארבעים חברים היו שם, רבע מהם נשים. שלוש התקפות ספג הקיבוץ הצעיר במהלך מלחמת העצמאות, יום אחר יום מ־10 ביוני 1948 ועד ל־12 בו. שישה ימים אחרי הקרבות הללו, שבהם הצליחו לבלום את הסורים, יצאו לוחמים מהיישוב וכבשו את סוסיתא.
גם כשהמלחמה על עצמאות ישראל תמה, נחלת עין־גב לא הגיעה אל המנוחה. עד למלחמת ששת הימים – כמעט שני עשורים מאוחר יותר – היא המשיכה לספוג מתקפות חוזרות ונשנות מצד הסורים שאליהם הצטרף גם ארגון אש"ף. דייגים נורו, אזרחים נפגעו, וההפגזות לא פסקו. היום כביש 92 סלול לרווחה, ובטרמפיאדה שבכניסה לקיבוץ – כמו גם בשאר התחנות הסמוכות לכנרת – עומדים צעירים וצעירות, ממתינים בשלוות נפש להסעה. לא מעלים בדעתם שרכב חולף עשוי לירות בהם צרור קטלני, שצלף עלול לסיים את חייהם או לפחות לעכב אותם מלשוב הביתה.
הרעננית שואלת בהודעה נוספת אם הכול בסדר, ואני עונה שכן. הנסיעה הקצרה התארכה קצת, אולי הרבה יותר משציפיתי, אבל אני בדרך. ותכף אענה. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", היא עונה לי עם סמיילי קורץ, ואני משיבה קריצה. אחר כך אני מספרת לה בהודעה קולית על המקום שביקרנו בו לרגע. מן הסתם גם את האימהות בעין־גב שאלו פעם איך הן מגדלות שם ילדים. יש להניח שכמוני, הן לא הבינו את השאלה. היום בוגרי מפא"י ואחדות העבודה נחרדים כשאנשי ההתיישבות ביהודה ושומרון מצביעים עליהם כמקור השראה. אין להשוות, הם אומרים, אין להקיש מכאן לכאן. שאלה של השקפה. "את כל הנסיעה המשוגעת הזו עשית כדי לצלם לי מגדל שמירה דהוי משנות הארבעים?", היא שואלת. ואני שולחת לה בתשובה שיר שאהוב על שתינו. עברתי רק כדי לראות.
בין סערה לסערה
אני מחכה לזה. מחכה המון זמן. מחכה ליום שבו כביש 60 שלנו יהיה נקי מאירועים, נקי מהתנכלויות. אנחנו לא חיים בפחד, אנחנו חיים בתודעה. כמו מי שנכנס לים בחדווה רבה, גם אם לפעמים הוא נזכר שיש ימים סוערים וגלים גבוהים והיה מי שטבע כאן. כן, אפילו כאן, בכנרת הפסטורלית המרהיבה. את מבינה, אני אומרת לרעננית, אני בעפרה בשביל הילדים שלי. דווקא בשבילם. כדי שהילדים שלהם כבר ייסעו בדרכים בלי חשש. מתוך אמונה שלמה שמה שהיום נתון במחלוקת, לא יהיה עוד בסימן שאלה. יום אחד נהיה עין־גב בזכות עצמנו. ויום אחד עין־גב תהיה כמו שכונה בגבעתיים, בראשון־לציון או ברעננה. כזו שלא מאוימת על ידי ראשי ממשלה שמשתעשעים במחשבה לרדת מרמת הגולן, רגע אחרי שהצהירו שמי שיעלה על הדעת לעשות זאת – יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל.
"את חייבת לקרוא את זה", היא כותבת ומצרפת צילום מסך של הודעה מדודנית שלה מדנמרק: "מה שמעתי, עכשיו יש לכם מנהרות גם בצפון? לא מספיק הבלגן שהיה לכם לפני חודש בעזה?". אני שולחת לה סמיילי צוחק עד דמעות, והיא בינתיים עונה לדודנית שהכול בסדר, והיא בכלל גרה הרי ברעננה. אבל הדודנית מתעקשת. אלה לא המילים המדויקות, אבל את מה שכתבה אפשר לתרגם גם כ"איך את מגדלת ככה ילדים? ולמה. תסבירי לי למה. אני הרי יודעת כמה את אוהבת אותם". והחברה מרעננה צוחקת ומופתעת מהדודנית הזו – איך היא כבר שכחה מה זה לחיות בישראל, מה הפאניקה? ואני רק עונה לה: "מה זה בכלל דודנית? למען השם, את לא יודעת לכתוב בת דודה?". והיא צוחקת ואני צוחקת. כי אינתיפאדות שלמות לא הפרידו בינינו, גם לא מאמרים של ב' מיכאל. אבל דודנית?
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
