גורמים בממשלה חגגו השבוע "הישג גדול" להתיישבות. הכביש העולה אל היישוב חרשה שבבנימין יוכשר. כך יוכל היישוב, השוכן על אדמות מדינה, לזכות במעמד חוקי כדת וכדין. בשורה גדולה עבור נעמה, למשל, בת ה־21 שנולדה ביישוב וזהו ביתה. הפתרון אמנם יקר – בין שישה לעשרה מיליוני שקלים על פי הערכות ראשוניות. אבל כמה מיליונים ביני ובינך מה היא, כשמדובר על יישוב ארץ ישראל?
אלא שהמחיר הכלכלי "הפעוט" של הכשרת חרשה סותם את הגולל הלכה למעשה על הסדרתם של אלפי בתים ביישובים אחרים. כדי להבין זאת צריך לקרוא את חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, שעיקריה פורסמו בתקשורת.
מתברר שהכביש היפהפה הזה, המעפיל אל אחת מנקודות התצפית המרהיבות באזור המרכז, סלול ברובו הגדול על אדמות מדינה. קטע קצר שלו, כמאה מטרים, חוצה שטח בשולי אתר ארכיאולוגי שלא הוכרז כאדמות מדינה. השטח גם מעולם לא הוכר כאדמתו הפרטית של איש. פזורים בו תריסר עצי זית עתיקים, ואין לקרקע כל דורש. אלו הנסיבות המקלות ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אין מקרה קל ומתבקש יותר להליך של הפקעה לצורכי ציבור. בכל מקום בעולם לא הייתה אפילו התלבטות. גם החוק המקומי ביו"ש מאפשר את הפרוצדורה. המשפט הבינלאומי אינו אוסר הפקעה לצורכי תושבי האזור, אפילו לפי פסיקת בג"ץ מהעבר. כביש גישה למקום יישוב הוא צורך ציבורי מובהק לטובת תושבי האזור.
לפני כשנה היועץ המשפטי לממשלה עצמו קיבל את עמדת ההפקעה הזאת, אבל לפתע חלה תפנית בעמדתו. במקום לקבל את ההחלטה המובנת מאליה, בחר לאמץ את עמדתה של הפרקליטות הצבאית באיו"ש. זו תמכה בפתרון אחר – לחפור מנהרה מתחת לקטע הדרך ה"בעייתי", וכך להקטין את הפגיעה בקרקע, שאולי פרטית היא. על פי עמדה זו המגלה הבנה מופלגת בצורכי ציבור ובשימוש הנכון בכספיו, הפתרון ה"מידתי" הוא לקבור 6־10 מיליוני ש"ח, ולא לפגוע בדונם אחד של ספק־ספיקא קרקע פרטית נטושה. כל אחד וחוש המידה שלו.
בקונספציה הזאת אוחזים כבר עשור וחצי חוגים רבי השפעה שאימצו "מדיניות משפטית" רדיקלית, שבוודאי אינה מתחייבת מן המשפט הבינלאומי, ולפיה הפקעות מקרקעין של פלסטינים לצורכי ציבור אפשרית רק אם היא נועדה לשרת גם את האוכלוסייה הפלסטינית. קודם שאומץ הכלל הופקעו מעת לעת קרקעות, בייחוד לטובת תשתיות וכבישי גישה – הן לטובת כפרים ערביים והן לטובת ישראלים תושבי האזור. הקונספציה הזאת מושתתת על הנחה סמויה־גלויה, כי הישראלים, ובהם נעמה וחבריה במקומות אחרים, אינם באמת בני המקום; לכל היותר אוכלוסייה קולוניאליסטית בת חלוף שצרכיה אינם צרכיו של האזור עצמו.
זו הסיבה שההחלטה גוזרת חנק על אלפי בתים אחרים ביו"ש, שבהם מתגוררים עשרות אלפי תושבים, ובהם ילידי המקום כמו שירה, ואשר להסדרתם לא יימצאו המיליארדים. אם זהו תו המחיר ה"מידתי" באיזון בין צורכי הציבור הישראלי ביו"ש ושמירה על ספק־זכויות קניין במקרקעין של פלסטיניים – המשמעות היא איסור מוחלט על פגיעה בקניין הפרטי של פלסטינים. אין מקום בעולם שבו נוהג כלל כזה. אין לו בסיס במשפט הבינלאומי. במישור הרעיוני – זהו כלל מפלה, כמעט גזעני, המזלזל בזכויות היהודים ומקדש זכויות של ערבים. במישור המעשי הוא שולל כל סיכוי לפתרון הסדרה לבעיות מקרקעין ביישובים רבים ביו"ש. ביישובים אלה הפתרון היחידי להסדרה הוא הפקעה של עשרות דונמים. למי ששכח, האזור סובל מכשל שוק חריף. החוק ברשות הפלסטינית גוזר מוות על מי שימכור קרקע ליהודי. לפי התעריף שאימץ כעת הדרג המדיני, ההפקעה הנדרשת לעולם לא תהיה מידתית, גם תמורת מיליארדים.
היועץ המשפטי יודע את כל זאת. הוא גם יודע שבמבחן בג"ץ לא יהיה למדינה מקרה קל יותר מהדרך לחרשה. לזכותו יש לומר שלכל הפחות טרח לסייג את דבריו ולומר במפורש שאין זו הכרעה אלא בריחה מהכרעה. אולם אם נרצה או לא – העמדה הזאת תהיה קנה המידה במקרים הבאים. התירוץ היום הוא "דחיפות" שמשדר משום־מה הדרג המדיני, שממהר לחגוג.
המהלך הנמהר ממשכן את עתידם של אלפי מתיישבים ופוגע במפעל כולו. חמור מכך, הוא מנציח את הקונספציה המפלה והרדיקלית. משהו השתבש בניהול הסיכונים. עוד לא מאוחר מדי לבטל את ההחלטה, זה בידיים של הדרג המדיני.
