תופעת בני גנץ יכולה לשמש השראה ליצירה אמנותית חדשה בסגנון תעלת בלאומילך: יום אחד צץ בלב העיר – כמאמר השיר של חווה אלברשטיין – איש אילם וגבוה ודק. תמיד הוא הולך ברחוב ושותק, וכל העיר בעקבותיו. עיניה נוצצות בהערצה למרות שתיקתו המתמשכת. שום מילה לא בוקעת מפיו, ובכל זאת נשמעות תשואות ציבוריות סוערות מדי כמה דקות, כאילו זה עתה אמר את הדבר החכם בעולם. וככה יום אחר יום, עד הכתרתו למלך, בלי שישמיע הגה. כוחו בשתיקתו.
"כולם הכירוהו, אך שמו לא ידעו", אומר השיר. אצל גנץ זה הפוך: כולם יודעים את שמו, אבל לכאורה אינם מכירים אותו. מאז פשט מדיו ב־2015 ועד עצם הרגע הזה לא הסגיר גנץ דעה כלשהי בסוגיות הלאום הבוערות: שטחים ושלום, דת ומדינה, כלכלה וחברה. אף על פי כן הוא ממשיך לנסוק בסקרים, לככב בפרשנויות פוליטיות ולהיות מושא חיזורים של ראשי מפלגות האופוזיציה. השבוע נצפה מסתודד במגדל תל־אביבי עם יאיר לפיד. גם אבי גבאי משתוקק להתקשט בו לקראת הבחירות הבאות.
לפני כשנה, בחוג בית מטעם תנועת פיוס חוץ־פרלמנטרית שדעכה בינתיים, דווקא הזדמן לי לשמוע את גנץ מדבר. הוא איש פיקח ונעים הליכות, שוחר טוב, שעברו הרמטכ"לי מזכה אותו בהקשבה. כיוון שהתבקשתי לא לכתוב בעיתון מה שאמר, לא אעשה זאת פה ועכשיו, אך ודאי מותר לי לנסח את כותרות הדברים שעליהם לא דיבר: שטחים ושלום, כלכלה וחברה. כלומר, אין באמתחתי התבטאויות גנציות בענייני מדינה פלסטינית, הקפאת בנייה מחוץ לגושים, חוק הנאמנות בתרבות או השוואת קצבאות הזקנה לשכר המינימום. פשוט אין.
האם יש לי אפשרות לנחש מה הוא חושב בעניינים נשגבים אלה? לפחות את רוב מחשבותיו. אני מעריך שרב־אלוף במילואים בני גנץ לא יגיש נגדי תביעת דיבה אם אעריך פה שהוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית, דוגל בהקפאת בנייה מחוץ לגושים, ומתנגד לחוק הנאמנות בתרבות. על סמך מה בדיוק? ובכן, על סמך הסטטיסטיקה.
הרוב המכריע של בוגרי צמרת מערכת הביטחון בדור האחרון תומכים במדינה פלסטינית, בהקפאות בנייה וברעיונות שמאל אחרים. בתקופת אוסלו חתמו בהמוניהם על עצומות תמיכה ברבין, בתקופת ההתנתקות היו בעד שרון, ובימים אלה הם ממלאים את הארץ בכרזות "הגיע הזמן להתגרש מהפלסטינים". בזה אחר זה הם מתראיינים בתקשורת ומתריעים מפני איבוד הרוב היהודי אם לא נתגרש. להתרעותיהם אלו אין משקל סגולי גבוה יותר מהתרעה נגדית של בעלי המסעדות או עובדי משרד הדתות, אבל תפקידי העבר הבכירים שלהם במנגנוני הביטחון השונים מעניקים דימוי תבוני ומוסרי להשקפותיהם בענייני שטחים ושלום. גם ההיקף הדמוגרפי: מאות קצינים בכירים וראשי קהילת המודיעין לשעבר חתומים על עצומת הגירושין השמאלית מארץ ישראל. מעולם לא נחתמה פה עצומה כה המונית של בכירי מערכת הביטחון ברוח ערכי הימין.
ליחסי הכוחות הללו יש השפעה עצומה על התנהלות מערכת הביטחון בדור האחרון. אם רוב בכירי המערכת דוגלים בחזון חלוקת הארץ, כי אז המערכת עצמה דוגלת בו ומתנהלת בהתאם. החזון מעצב את השיקולים האסטרטגיים שלה, את המהלכים הטקטיים ואפילו את המוטיבציה. אחרי הכול, האדם הוא תבנית נוף דעותיו, והמערכת היא תבנית נוף משאבי האנוש שלה. היא פולטת החוצה אנשים שמודרכים על ידי חזונות הפוכים ומאמינים שקשיי הנישואין עם הארץ עדיפים על ייסורי הגירושין מהפלסטינים. עובדה שבשלב המינויים הבכירים והעלייה בסולם הדרגות היא בחרה לרוב בבני גנצים, באהוד ברקים וביובל דיסקינים, ואפשרה להם למשוך אחר־כך שובל תהילה אל תוך החיים האזרחיים. בממשלה הבאה שוב עשויים לשבת רמטכ"לים שוחרי גירושין.
