בבניין ציון ננוחם. נדמה שאת הנחמה היהודית עתיקת היומין הזו, פספסו פה כמה כותבים מתלהטים משמאל. ההצבעה אתמול (א') בוועדת השרים על אישור ההתיישבות הצעירה, נתקלה בטקסטים חריפים הנוזפים בשוחרי ההתיישבות ביו"ש על החיבור בין צמיחה לפיגועים. התמונה שמצטיירת בידי אותם נוזפים, היא כמעט אנטישמית: כאילו יושבת לה חבורת חובבי נדל"ן חזירית שמחככת ידיה בהנאה מול ההזדמנות להתפשטות שנקרתה בדרכה, בדמותו של עוד נרצח יהודי.
כמעט מיותר לומר, ובכל זאת כנראה שיש להזכיר – מאז ראשית ימיה של הציונות, היה ברור כי בניין והתיישבות הם מענה לטרור ורצח. לא מענה יחידי שמחליף את התגובה הצבאית הראויה, אבל כזה שייתן לו מכה מהותית. עוד דונם ועוד עז, עוד בית ועוד פרח. הרי הרוצח שנטל את חייו של התינוק עמיעד ישראל, עשה זאת מתוך רצון להשליט פחד ואימה. לגרום להוריו האבלים ולכולנו לחשוב פעמיים על נוכחותם בארץ בנימין והשומרון. הוא רצה לומר שמקומנו אינו כאן, ותשובת ההתרחבות מוכיחה יותר מכל מענה אחר, מקומנו בהחלט כאן. ובגדול. ולתמיד.
בבית העלמין בכנרת, לא רחוק מקברה של רחל המשוררת, נמצאים קבריהם של מתיישבי עמק הירדן, שנרצחו בדרכים הסמוכות למושבה בידי פורעים ערבים מצמח. לפני כ-90 שנה, נאלצו אפילו ראשוני המתיישבים בגבעתיים, להגן על עצמם בפני ירי והתקפות פורעים שחשבו שיצליחו להניס אותם מהשכונה המבודדת. ההיאחזות העיקשת של אותם מתיישבים ראשונים, היא שהביאה לכך שהיום כל זה נשמע כמו איזה סיפור מיושן, מגוחך כמעט.
העצמת ההתיישבות צריכה להיות יעד ראשוני של ממשלת ימין. ממשלה שלא אמורה להמתין עד לרצח, למשל סמוך לחוות גלעד, כדי להתיר לתושבים שם לקבל אספקת חשמל ומים באופן שוטף והגיוני. אבל ברגע שכבר אירע האסון, שכבר נשבר השבר, הנחמה העמוקה, הוותיקה והמחוברת ביותר, היא המשך והעמקה של התיישבות ובנייה.
