בשנת 2016 עבר בכנסת חוק המאבק בטרור, שהוא סוג של עבודת נמלים בחיבור מארג אחד של חוקים ותקנות הנוגעים לביטחון המדינה ומלחמתה בטרור. העבודה על ניסוח החוק הייתה מאומצת, 30 הדיונים בוועדת החוקה נמשכו חודשים ארוכים ולבסוף אושר החוק, תוך שהוא מבטל כמה סעיפים בתקנות ההגנה לשעת חירום.
לכאורה, מדובר בצעד חכם ונכון גם מבחינה משפטית. תקנות ההגנה לשעת חירום חוקקו על ידי הבריטים והן דרקוניות מאוד מבחינת היקף הסמכויות שניתנות לממשל: צמצום זכויות האזרח והיקף הנושאים שהן מתייחסות אליהם. זה מובן מאוד וראוי שבמדינת ישראל תקנות אלה יבוטלו לאחר 70 שנות דמוקרטיה.
אבל חזון לחוד ומציאות לחוד. במדינת ישראל הדמוקרטית אין עדיין איש היושב תחת גפנו ותחת תאנתו. המציאות הביטחונית עדיין קשה, בשנים האחרונות גברו מעשי הטרור, מנהרות נחפרות מדרום ומצפון, מחבלים עצמאים פועלים בשטח, אפילו עובר ברחם אמו נרצח וישראל עדיין נאבקת לשמור על חיים בטוחים ושפויים – ובעיקר מאוזנים: בין הזכות לכבוד האדם ובין הזכות לחיים בביטחון.
השופטת אסתר חיות היטיבה לנסח את הדילמה שעומדת בפני השופטים בעתירה נגד הריסת בתים של משפחות מחבלים, עתירה שנדחתה לבסוף. היא אף עמדה על השינויים במציאות, המחייבים לעדכן את החוקים הקיימים:
"המציאות החדשה והאיומה שיצרו בארץ ובעולם ארגוני הטרור השונים וגם יחידים המבצעים פעולות טרור, אינה מתחשבת בגבולות טריטוריאליים אינה מבחינה בין זמן מלחמה לזמן שלום וכל שעה היא שעת כושר לזריעת הרס, אלימות ופחד ברוב המקרים ללא הבחנה בין אזרחים לחיילים. הטרור אינו מכבד למעשה שום כלל מכללי המשחק שקבע העולם הישן בדיני המלחמה, ומציאות זו מחייבת גם את המשפטנים ולא רק את כוחות הביטחון לחשיבה מחדש על-מנת לעצב באופן מעודכן דינים אלה ולהתאימם למציאות החדשה. לעת הזו ובהיעדר קודקס דינים מעודכן כזה מתמודד, אפוא, המשפט הישראלי ממקרה למקרה עם סוגיות הנוגעות למאבק בטרור תוך שאיפה וחתירה מתמדת לשמור על האיזון העדין שבין צורכי הביטחון ובין זכויות אדם וערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
אז נכון שרצוי שהקודקס המשפטי יהיה מורכב מחוקים ולא מתקנות מנדטוריות ומיושנות, אבל מכיוון שחוק המאבק בטרור לא ממצה את כל האפשרויות להתגונן מפני הטרור – נכון לימים אלה יש עדיין חשיבות בשמירה על הוראות תקנות ההגנה לשעת חירום ובשימוש בהן כשצריך. כמו למשל, מעורבותם של אנשים פרטיים בטרור, כאלה שאינם משויכים לארגון מסוים, או במקרה של צורך בהרתעה על ידי הגבלת זכויותיהם של בני משפחה של מחבלים. כך למשל, עדיין עושים שימוש בתקנה 119, המתירה הריסת בתים של מחבלים או אלה שסייעו להם.
אבל כאמור, חוק המאבק בטרור מחק כמה תקנות שדווקא היו יכולות לעזור להגברת ההרתעה, כמו למשל תקנה 157 שהתירה לאלוף הפיקוד לגרש כל אדם מהשטח שבסמכותו. ולכן, טוב עשה ח"כ מוטי יוגב כשהחזיר את כלי ההרתעה הזה באמצעות הצעת החוק שעברה השבוע ברוב משמעותי של 69 ח"כים בהצבעה טרומית בכנסת.
אפשר להניח שעם הזמן והצורך הבוער בהשבת יכולת ההרתעה, נראה תיקונים נוספים לחוק המאבק בטרור, או חקיקת חוקים חדשים שיתאימו את חוקי המדינה למציאות המשתנה: טרור יחידים, תמיכת המשפחות בעידוד וסיוע למחבלים, הסתה באמצעות הרשתות החברתיות וחינוך מגיל צעיר לשנאה וג'יהאד, תמיכה כספית של הרשות הפלסטינית או ארגוני הטרור במשפחות, בתי המחבלים שנהרסים נבנים מחדש למרות האיסור, ועוד. חלק מהתיקונים לחוקים נעשו, חלק עוד זקוקים לשיפוץ וקצתם נעשים ממש בימים אלה.
רק בדרך הזו של התאמת המצב החוקי למציאות המורכבת שלנו, נחזיר את החיים בישראל לאותו איזון עדין, שבו יש מקום גם לזכותם של אזרחי ישראל לחיות בביטחון.
עינת קורמן, סמנכ"לית הפורום המשפטי למען ישראל
