בזמן שאני כותבת שורות אלה ניטש ויכוח ציבורי על בקשתה של רונה רמון לשרוף את גופתה. רונה, הרעיה והאימא הבלתי נגמרת, ביקשה לחסוך צער מילדיה. "לחסוך עוד הלוויה מהילדים", היא ביקשה. הרשו לי להימנע מעיסוק צהוב או הלכתי בנושא הזה.
הבקשה הכל כך אמיתית של רונה, מהמניעים האלטרואיסטיים, האימהיים והמתחשבים – זו רונה רמון שאליה נחשף הציבור הישראלי. זו רונה רמון שעמדה בגבורה בבשורות האיוב החוזרות ומתדפקות על דלתה, זו רונה רמון שהמשיכה עד הרגע האחרון בפעילות ציבורית, חינוכית, לאומית. זו רונה שלא כעסה או התמרמרה על התקשורת שארבה לה בפתח ביתה עוד לפני שהגיעו נציגי הצבא לבשר על נפילתו של בנה אסף. כמה מגעיל זה היה, איזה יום של תעודת עניות לתקשורת. מילה לא שמענו ממנה. אישה של טוב. דמות אצילית.
לפני כשנה ביקרנו כמשפחה במדע־טק בחיפה, סיירנו בתערוכה על החלל שבה הוקדש חלק של כבוד לאסטרונאוט הראשון שלנו, אילן רמון. סיפרתי לקטן הסקרן שלי על אילן, על כמה מיוחד הוא היה, בלי להכיר אותו בכלל. הסברתי לו מה אילן בחר לקחת איתו לחלל ולמה, את הדגל, ספר התורה, הציור מהגטו, המזוזות, התנ"ך. הקטן הבחין כמה קשה לאימא שלו, ועד היום הוא זוכר את אילן רמון. השבוע סיפרתי לו גם על רונה ויחד היינו עצובים על אובדן של עולם ומלואו.
אני רוצה לבכות לרונה, על אילן, על אסף ועליה, וגם להגיד תודה. לא הכרנו, לא דיברנו, לא נגענו זו בזו – ועדיין אני נפעמת ומלאת השראה. אשרינו שזכינו בך.
המאמר המלא מתפרסם היום במוסף יומן של מקור ראשון
