אחרי שנתיים של נשיאות שכולן היו פרו-ישראליות באופן מובהק, ברמה שהפתיעה אפילו את אנשי הימין האופטימיים ביותר, דונלד טראמפ הכריז כי יסיג את הכוחות האמריקנים מסוריה. באותו הרגע ניתן האות מצד פרשנים שונים שכמו רק חיכו לרגע הזה: "הנה ההוכחה שאסור היה לסמוך עליו"; "זהו מחיר ההימור על צד אחד של המפה הפוליטית", וכל זה כמובן בשילוב געגועים חמים לאובמה שומר ישראל. מרוב אקסטזה, מהולה בשמחה לאיד, על מפלתו של נתניהו, הפרשנות להחלטת טראמפ גולשת על גדותיה בעוד העובדות ניצבות להן מבוישות בקרן זווית ומחכות שמישהו יעסוק גם בהן. אז הבה ננסה.
ראשית כל, צריך לומר: ישראלי באשר הוא אמור להתאכזב מהעובדה שחיילים אמריקנים עומדים לעזוב את סוריה. ארצות הברית נמצאת בצד הטוב של המשוואה, וכל חייל אמריקני שישוב לביתו ישאיר סוריה טובה קצת פחות. ואחרי שאמרנו את זה, צריך לזכור שמדובר בסך הכול ב-2,000 חיילים, רובם המוחלט פועל לטובת הכורדים בצפון-מזרח סוריה, ומיעוטם באזור משולש הגבולות סוריה-עיראק-ירדן. עם כל הכבוד ל-2,000 חיילים, אף אחד לא חושב שהם לבדם היו יכולים או יכולים למנוע לבדם מאיראן מלהשתלט על סוריה.
שנית, מטרת המשימה שהטיל הנשיא אובמה על הכוחות ששלח לסוריה ב-2015 הייתה ברורה, והיא לחסל את דעאש. דעאש אכן חוסל במידה רבה, ולכן ההחלטה של מחליפו של אובמה, טראמפ, אינה מופרכת מבחינה ביטחונית אמריקנית. כאמור, ישראל יכולה ואפילו צריכה להצטער על החלטה כזו – אבל מכאן ועד לומר שמדובר בפעולה ישירה של אמריקה נגד ישראל – המרחק רב.
שלישית, ארה"ב תעזוב את סוריה כאשר הכוח הזר הדומיננטי בה הוא רוסיה. הימים אינם ימי המלחמה הקרה, שבהם ישראל הייתה קשורה לארה"ב בחבל הטבור ובאופן אוטומטי נתפסה כאויבת הרוסים. למרות תקרית הפלת המטוס הסורי, שאכן העכירה את האווירה בין שתי המדינות, לפי כל הסימנים שיתוף הפעולה ממשיך, ולישראל יש אוזן קשבת במוסקבה.
רק השבוע הצהיר שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב בפתח פגישתו עם יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג כי הוא מאמין ששיתוף הפעולה עם ישראל יימשך "בדרך שאינה מסכנת את חייהם של חיילים רוסים, שלא תיצור בעיות למאמץ המלחמה בטרור, וכמובן שתבטיח את ביטחון ישראל". כמובן שלרוסים ישנם אינטרסים שונים במזרח התיכון, חלקם לא חופפים לאלה שלנו – בעיקר בכל הקשור לאיראן – אבל אין אנו צריכים להתפלא שגם לאמריקנים ישנם אינטרסים כאלה, ושלא כולם תמיד צריכים לעשות לנו נעים. בסוף, דונלד טראמפ הוא נשיא ארה"ב ולא נשיא מדינת ישראל, ומי שקצת שכח את העובדה הזו לאור אינספור הצ'ופרים והמחוות הכמעט אינסופיות שזה הרעיף עלינו בשנתיים האחרונות, הרי שלא מאוחר להתעורר. אך שוב, מכאן ועד ההיסטריה המדומה שמנשבת מכלי תקשורת שונים, שאחת ממטרותיהם העליונות היא להוכיח עד כמה נתניהו הוא מהמר פוליטי גרוע שכעת מגלה כי שם את מבטחו על משענת קנה רצוץ, המרחק רב מאוד, אולי אפילו לא ממש קיים.
ומילה לגבי ההשוואה לאובמה. נכון יהיה לומר שלמרות השוני הגדול בין הנשיא הקודם לנוכחי, בכל הקשור לנוכחות צבאית מעבר לים – בעיקר במזרח התיכון – השניים רואים עין בעין יותר משאולי נדמה, והכיוון נוטה ליציאה ונסיגה יותר מאשר התחפרות בשטח. אבל, וזה אבל גדול – בעוד אובמה החליט את מה שהחליט בסוריה כחלק ממערך שלטוני כולל שאהד פחות ופחות את ישראל, לפחות את מנהיגי ישראל, טראמפ עושה זאת מתוך ממשל פרו-ישראלי באופן מובהק, אחד המובהקים אי-פעם (העברת השגרירות לירושלים, סגירת נציגות אש"ף בוושינגטון ופועלה של ניקי היילי באו"ם הן רק שלוש דוגמאות מתוך רבות אחרות).
אי לכך ובהתאם לזאת, אפשר וראוי להצטער על החלטתו של טראמפ. ממשלת ישראל צריכה לפעול מול הממשל – שלפי הדיווחים, רבים בו אינם מאושרים בלשון המעטה מהחלטה זו – ולנסות לשנות אותה. אפשר גם לראות בהחלטה של טראמפ קריאת השכמה לקראת בחירות 2020 ולהיזכר שלא לעולם חוסן. אבל להיכנס להיסטריה ולהשתמש בהחלטה הזו בכדי להלום בשני ממשלי הימין השמרניים, בישראל ובארה"ב? זו כאמור תגובה צפויה מאוד של השמאל, אך לפחות כרגע היא עוד זקוקה לאישוש מהמציאות בשטח.
