חלק ניכר מסופי השבוע בילדותי ביליתי בחיפה, אצל סבא משה וסבתא מרים. היינו מתארחים בדירה הקטנה שלהם, עם החלון שמשקיף לים ואלף המדרגות בירידה מהכביש. יש משהו שונה בעיר הזאת. היא קצת מזכירה לי את עצמי כתלמיד בבית הספר; עיר נחמדה, אבל עם הרבה פוטנציאל בלתי ממומש.
לצערי כבר לא יוצא לי להגיע להר הכרמל, סבא כבר לא איתנו וסבתא, שתיבדל לחיים ארוכים, כבר בת 90 ומתגוררת עם אמי בעפולה. מה לעשות, כשכל כך הרבה שנים מאחורייך כבר קשה לגור לבד. את המשחקים של מכבי חיפה אני לא פוקד כבר הרבה זמן. אני תולה את התירוץ בתאומים, אבל בתכל'ס זה כי יש לי דברים טובים יותר לעשות מלצפות במשחקים ולרצות לתקוע לעצמי מזלג בעיניים. אפילו למסעדת "גלידה" המיתולוגית הפסקנו ללכת. צפוף שם, והמעברים בין השולחנות קטנים מדי לעגלת תאומים, ומוזר שלמסעדה עם הקבבים הכי טובים בארץ קוראים "גלידה".
לכן, כששירן הציעה שניסע עם הילדים לפסטיבל "החג של החגים" בחיפה, הגבתי באופן הכי לא צפוי בעולם: לא התנגדתי נחרצות. אני לא יודע אם אלה הגעגועים לאוויר המיוחד, שהוא שילוב בין רסיסי ים וסרטן ריאות, או שזאת האימה מסופ"ש שלם עם הילדים בבית, אבל הבעתי הסכמה נלהבת ואמרתי לשירן: "מה אגיד לך, אם זה מה שאת רוצה, ניסע".
סנטה קלאוס של המכבים
"החג של החגים", למי שלא מכיר, הוא פסטיבל שבו מציינים יחד את חגי שלוש הדתות: חנוכה, חג המולד ועיד אל־פיטר. זהו ללא ספק מופת של דו־קיום. בעידן שבו ראש העיר עינת קליש־רותם מנסה למנות תומך חיזבאללה מוצהר לתפקיד סגנה, הרגשתי צורך לתמוך בצד השפוי של חיפה. הפסטיבל מתנהל בצורת מדרחוב, שזו העגה העברית ל"סגרנו את הרחוב למכוניות כדי שנוכל לדחוס אנשים בכמויות גם על הכביש". הגענו בשעת דמדומים, מה שהעניק לרחוב מראה לאס־וגאסי. עשרות מנורות צבעוניות צבעו את נתיביו, ובקצהו העליון ניצב מקדש הבהאים המרהיב, דת שכל מה שאני יודע לגביה זה שהיא מאמינה באל הגינון.
כמה חבל שכאן נגמרה הפסטורליה, והאירוע הפך מהחג של החגים לניג'וס של הניג'וסים. אני יודע שמבחינת פז"ם הדת שלנו לא רואה אף אחד בעיניים: עם כל הכבוד לנצרות ולאסלאם, חנוכה הוא אזרח ותיק לעומת החגים שלהם, שלכל היותר נושאים כרטיס סטודנט. אבל בכל הנוגע לוויזואליה אנחנו מפסידים לנצרות בגדול.
בכיכר בתחילת הרחוב הוצבו אחר כבוד שלושת סמלי החגים. בצד שמאל חצי סהר בלתי מרשים בעליל, מצד ימין חנוכייה חביבה עם שמונה קנים דולקים (כן, חלפו כמה ימים מתום החג), ובמרכז עץ אשוח אדיר ממדים. הוא היה כה מואר ונוצץ, שגם אם יהודה המכבי בכבודו ובעצמו היה נקלע לכיכר, הוא כנראה היה מדלג על החנוכייה ורץ לעשות איתו סלפי.
אין מה להגיד, לנוצרים יש את זה בכל מה שנוגע לחגים. הם מבינים את הנחיתות ההיסטורית שלהם, ולכן מפציצים בעיצוב, בעוד ההישג הוויזואלי שלנו מסתכם בלולב, מצה וסביבון. החלטתי לנטוש את הכיכר במהירות לפני שהתאומים מתנצרים מההתלהבות, והתחלנו להתקדם במעלה המדרחוב הצפוף. בין דוכני האוכל והשטויות אנשים דיברו בערבית, בעברית, וקצת באנגלית. בשלב מסוים העולל התלהב מכובע של סנטה קלאוס ושירן הציעה לקנות לו אותו. הצהרתי מיד שעל גופתי המתה, אז היא קנתה. בלית ברירה סיפרתי לעולל שזה הכובע של המכבים. הוא צעק עליי שזה בכלל הכובע של אנטיוכוס, ואני הודיתי לאלוהים על ההדתה בגני העירייה.
פיתה עם זעאתרה
אני לא רוצה חלילה לגלוש למחוזות הקיטש, אבל האמת היא שמקומות כאלה מחממים לי את הלב. בתוך טירוף מלחמת הדתות שאנחנו חיים בה, מרגש להסתובב במקום שבו יהודי, נוצרי ומוסלמי מתעצבנים יחד על המחיר המופקע של תפוח מצופה סוכר אדום. 20 שקל? על מה?
אבל אז הלב מתקרר. ואתה שואל את עצמך מדוע אותם חבר'ה דוברי ערבית חושבים שהאדם המתאים ביותר לייצג אותם בעירייה הוא דווקא מי שקרוב בדעותיו לחסן נסראללה יותר משהוא קרוב לנתניהו, גבאי ולפיד יחד? הרי אם המצב מסתבך בצפון, יש מצב שהערבי, הנוצרי ואני מצטופפים עם הילדים מתחת לדוכן הפופקורן בזמן האזעקה. יסלח לי הדו־קיום של החגים: עם בחירות כאלה, אולי באמת צריך להיזהר ממגזרים שנוהרים לקלפיות.
נהיה מאוחר, והילדים נבהלו מלהקת דֶבְּקָה שעברה לידנו והתחילו לבכות. אשכנזים, מה לעשות. אז החלטנו לחתוך, לא לפני שהוצאנו עוד 40 שקל על חרב שלא ברור לאיזה חג היא שייכת. בדרך חזרה, בחור שמן ומבושם עבר לידינו בתחפושת סנטה קלאוס, והעולל התלהב וצעק לו "אנטיוכוס, אנטיוכוס!". רגע לפני שהלכנו רציתי לחטוף משהו בדוכן אוכל דרוזי. בניסיון להתבדח, ביקשתי מהגברת פיתה עם זעאתרה, כשם משפחתו של המועמד לסגנות המחבב את חיזבאללה, אבל אפילו חיוך לא קיבלתי. הסתכלתי על שירן וגם ממנה קיבלתי מבט מאוכזב. נו, לפחות משהו טוב אחד יצא מהפסטיבל הזה: גיליתי שההומור שלי לא תופס בשלוש הדתות.
נשות חיל
השבוע נפתח בזעזוע עמוק של כולנו מרצח התינוק עמיעד ישראל ז"ל. אני מודה שמילותיה של אמו, שירה איש־רן, שניצלה את ההזדמנות ברגע כל כך קשה של חייה ונתנה מנה גדושה של אהבה לעם ישראל, הצליחו טיפה לאושש אותי מהבאסה הכללית. השבוע נסגר עם לכתה של רונה רמון ז"ל: גרסת איוב מודרנית, שלקחה את האבל ונתנה לו בוקס בפרצוף, וכולה אהבה לעם ישראל. שתי נשים שונות, אבל כל כך דומות. אני לא בטוח שהן מגיעות לנו, אבל אשרי העם שאלו בנותיו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
