ציפי לבני עטתה סימני שאלה כשיוסי דגן הטיח בה השבוע בעפרה "למה את שונאת אותנו". מנקודת מבטה היא הגיעה לביקור של רצון טוב ביישוב מוכה טרור, ובסך הכול מתחה ביקורת על דרישת המתיישבים לתוספת בנייה. "האידיאולוגיה הזאת לא קשורה לביטחון", העירה. איך זה קשור לשנאה?
ובכן, אני מתנדב לענות: לבני אינה שונאת מתנחלים במובן הפשטני של המונח, אך גם אינה מחבבת אותם בלשון המעטה. דבריה הסגירו אטימות רגשית למצוקתם. "לכל זמן ועת לכל חפץ", אמר קהלת, "עת ספוד ועת רקוד". אבל במקום לספוד, לבני רקדה. היא ניצלה את הסיקור העיתונאי של האירוע כדי להציג את מארחיה כצבועים המייצרים קשר מופרך כביכול בין התיישבות לביטחון. על הדרך היא מחקה תפיסת עולם ציונית־ביטחונית עתיקת יומין. כשהרמטכ"ל משה דיין ספד ב־1956 לקב"ט הצעיר של נחל עוז, רועי רוטברג, הוא קשר באופן מובהק בין התיישבות לביטחון. נאומו המפורסם עסק ב"נער הבלונדיני הצנום אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו".
עפרה, בית־אל וגבעת אסף הם חומה מול שערי רמאללה ושכם הכבדים לא פחות. סמל המגל והחרב של הנח"ל, שעוצב שנים רבות לפני כינון מועצת יש"ע, הוא אחד ממקורות ההשראה של הדרישה העכשווית להרחבת ההתנחלויות בשם ערכי הביטחון. בדיווח עיתונאי על סיור של לוי אשכול בהיאחזויות נח"ל דרומיות ערב מלחמת ששת הימים נכתב ש"ראש הממשלה שיבח את מעשי הבראשית של המתנחלים בערבה, כיוון שליישובים אלה נודע ערך ביטחוני ראשון במעלה" (דבר, 7.4.67). זמן מה אחרי המלחמה קבע משה דיין שדין ההתנחלויות ביו"ש כדין ההתנחלויות בערבה. "למען בטחונה של ישראל צריך שיהיה יישוב אזרחי יהודי באזורים אלה", אמר. גם בית המשפט העליון, מוסד יקר ללבה של ציפי לבני, סמך ידו יותר מפעם אחת על הזיקה בין התיישבות לביטחון.
בבג"ץ בית־אל (1979) נקבע כי "צורך ביטחוני והקמת יישוב אזרחי במקום לאו תרתי דסתרי הם". בתיק אחר, שעסק בעתירת בדואים נגד נישולם מפתחת רפיח, דחו השופטים את הטענה כאילו "הנימוקים הביטחוניים אינם אלא אמתלה להכשרת הקרקע להתיישבות יהודית". הם העדיפו את גרסת נציגי צה"ל שטענו כי יש צורך ביטחוני בהקמת היישובים (בג"ץ 302/72).
השנים הרבות שחלפו בינתיים לא נגסו בעיקרון הזה. הערבים הם אותם ערבים, והטריטוריה אותה טריטוריה. יישובי יו"ש, כמו יישובי
עוטף עזה בעבר ובהווה, הם המשענת הנפשית של יחידות צה"ל באזורי החיכוך בין ישראל לאויביה, ובמקרים רבים גם משענת מבצעית. אם הם לא היו שם, צה"ל היה נסוג מזמן לקווי 67', כפי שנסוג מהמובלעת הסורית אחרי מלחמת יום הכיפורים (1974), מכל מרחבי סיני (1982) ומרצועת הביטחון בלבנון (2000). בזכותם צה"ל עדיין מחזיק בגב ההר, ולכן לא יורים משם היום טילים על תל־אביב, כפי שירו עליה מרצועת עזה בצוק איתן.
כשצה"ל מגן על בית־אל או עפרה הוא מגן גם על תל־אביב. כשמדינת ישראל משקיעה בתוספות בנייה בבית־אל או בעפרה היא מוציאה בהדרגה לפלסטינים את חשק הפיגועים, וגם חוסכת לעצמה את הצורך בכיפות ברזל נוספות במרחבי גוש דן. אפשר לטעון, כפי שציפי לבני טענה השבוע, שיש אידיאולוגיה מאחורי הנוסחה הזו, אבל אי אפשר לכפור בהיגיון הביטחוני של הנוסחה. ביהודה ושומרון הם הולכים ביחד.
