אחרי חופשה קצרצרה באחת מבירות אירופה, שבתי השבוע בטיסה ארצה. איש אינו מצפה למערכת בידור בטיסה בת פחות משעתיים, אבל אני זכיתי וקיבלתי אחת כזו למרות הכול: את השורה שמאחוריי תפסו שלושה זוגות צעירים מאושרים שחזרו זה עתה מנופש במלדיביים, ורוחם הייתה ללא ספק טובה עליהם. כל כך טובה, עד שבמשך כל הטיסה הם היו עסוקים בקטילות וירידות זה על זה.
האמת, זה היה מצחיק. אין כמו חבורה מגובשת של חבר'ה שצוחקים בגבולות הטעם הטוב ומתוך מטרה להשתעשע, ולהיות עד להתרחשות כזו מהצד זו חוויה חביבה לגמרי. רק במונית בדרך משדה התעופה שמתי לב שבעצם, כמעט כל הבדיחות, כמעט כל הנושאים שעליהם נבנתה ההומורסקה הבלתי מתוכננת הזאת בשחקים, עסקו בעדוֹת. המרוקאי שהתחתן עם התימנייה מצטער על כך, אבל מפחד לספר לאמא שלה כי זו תענה לו ב"הכנתי לך ג'חנון, שב תאכל"; התוניסאית שהתחתנה עם פולני עדיין לא סיפרה לסבתא שלה שהיא שונאת גפילטע פיש כי היא מפחדת שזו תספר לסבתא הפולנייה והיא תנשל אותה מהירושה; החצי־עיראקי וחצי־מצרי שהתחתן עם הונגרייה מכל הכיוונים מפחד להגיע הביתה ולאכול שוב אוכל מקופסאות. היו עוד, חלקן מצחיקות אפילו יותר, אבל נדמה לי שהבנתם את הנקודה.
כל השישה לא עברו את גיל 25. כולם לפחות דור שלישי בארץ, אם לא רביעי. ועדיין, הנושא העדתי קיים בתודעה שלהם ובגדול. ולא רק אצלם, אלא בכל רחבי החברה הישראלית. הצחוקים הם כמובן הפן החיובי של ההתעסקות הישראלית האינטנסיבית בעדתיות, אך הם רק קצה הקרחון. מתחת לפני השטח רוחשים כל העת פנים כואבות, חשופות ואפילו מוגלתיות הרבה יותר של הנושא הטעון הזה, שגם אם יש מי שרוצה לטאטא אותו מתחת לשטיח, מישהו אחר מיד יגלה שהשטיח פרסי ויריץ עוד בדיחה בנושא.
השבוע התבשרנו שבפעם הראשונה בהיסטוריה יעמוד בקרוב על רחבת המסדרים של בסיס חיל האוויר בחצרים בן לעדה האתיופית, שמסיים קורס טיס כנווט קרב. ידיעה כזו מעוררת מיד שתי מחשבות. האחת היא איזה יופי, הגיע הזמן, אך השנייה, מיד אחריה, נוזפת בראשונה נמרצות: "מה הביג־דיל? במה הוא שונה מכל ילד אחר שנולד וגדל כאן? את רומזת שבן לעדה האתיופית לא אמור להיות טייס, שזה לא אמור להימצא בסל הכישורים שלו, ולכן את מציינת זאת בהתלהבות?"
יום אחרי שחזרתי שמעתי בגל"צ, בתוכנית הבוקר המצוינת של ישי שנרב, את אמו של הטייס. היא נשמעה בדיוק כמו המחשבה השנייה שעולה לכולנו בראש: לא הבינה מה הסיפור הגדול, וחזרה ואמרה שזהו ילד ישראלי רגיל שפשוט השקיע והתמיד, כמו כל פרח טיס אחר שיעמוד לצד בנה על רחבת המסדרים ויקבל את הכנפיים הנכספות.
אני לא מתכוון להתווכח עם האם הגאה והמאושרת, אך בעוד היא מסתכלת על הסיפור מזווית ראייה משפחתית, וזו זכותה, אני לוקח לעצמי את הזכות להביט על הצוער י' ממבט קצת יותר רחב ולומר שכן, זו בשורה חשובה, משהו שצריך לחגוג אותו ולשמוח בו. רק לפני חודש פרסם אוריה אלקיים ב"כאן 11" סרטון מחריד שבו נראים שוטרים מכים נער בן 15, בן לעדה האתיופית, בתחומי בית ספר באשדוד. הדבר קרה לעיני המנהל, שלא התערב בנעשה. השבוע זיכה בית משפט המחוזי צעיר מהעדה האתיופית שהורשע בגנבה בבית משפט השלום. בהחלטתה קבעה השופטת במפורש כי מוצאו של הצעיר עלול היה להשפיע על מהימנות הזיהוי שהוביל להרשעה. בנתניה, בעל דירה ביטל חוזה שכירות לזוג ממוצא אתיופי כי הוא "מוטרד מהריח של האינג'רה", הלחם המשמש את בני העדה.
לצערי לא נזקקתי לנבירה עמוקה בעיתונים מצהיבים כדי למצוא את שלושת המקרים האלה. פשוט כתבתי "אתיופי" בגוגל, ואלה התוצאות הראשונות שעלו – מיד אחרי הכותרות על פרח הטיס.
אז כן, יש עדתיות בישראל. וכן, היא נוכחת בחיינו ומשפיעה עלינו גם בראשית העשור השמיני לקיום המדינה – למרות כור ההיתוך וכל ישראל אחים וכל הג'אז הזה. ולכן, כשצעיר בן העדה מסיים קורס טיס, הוא סמל. וסמל חשוב וראוי. סמל שצריך לדבר עליו, להרים אותו על נס. האמא יכולה להצטנע, לנו מותר לצעוק לנער הזה בקול גדול – כל הכבוד, גאים בך, שמחים בך.
ובשולי הדברים: אביגדור ליברמן, שר הביטחון לשעבר, אמר בתגובה לידיעה על הצוער ש"צה"ל מוכיח שהוא כור ההיתוך של החברה הישראלית". אז עם כל הכבוד לצה"ל, הוא לא זה שהתיך את הצוער לכדי מה שנהיה ממנו. הרי הוא כבר הגיע לקורס הטיס בשל ומוכן כאדם עם יכולות לימוד גבוהות, עוצמה נפשית ומוטיבציה בשמיים. אם כבר רוצים לדבר על כור ההיתוך שלו, הבה נביט אל המציאות ונראה מהיכן הוא מגיע – לב ליבה של הציונות הדתית.
הוא למד בישיבה תיכונית, לאחר מכן בישיבה הגבוהה בעלי – כן, הישיבה הנוראה הזאת שהשמאל רוצה כל כך לסגור לאלתר – ורק אז הגיע לקורס הטיס. לא, אני לא מאלה שעפים על כל מה שקורה בציונות הדתית, בטח בתחום העדתי, שלמגזר יש עוד המון מה לשפר בו. אבל אם כבר אתם מדברים על כור היתוך שהצמיח את הנער לתפארת הזה, אל תתעלמו מהעובדות. יום אחד אולי יהיה אפשר להתעלם מהן. אולי כשבדרך חזרה מחופשה קצרצרה באחת מבירות אירופה הקברניט במטוס יהיה בן לעדה האתיופית, ואיש בשורה שמאחוריי לא יעשה מכך עניין.
