הכוח הוא ייצור מאד משונה אך מרתק. הוא סוג של ישות שבמידה רבה מעצבת את מציאות חיינו. הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו סימן את הכוח כגורם המניע את גלגלי המערכת החברתית והוא המפתח להבנת ההתנהגות האנושית. אבל בניגוד לרושם המקובל, הכוח פועל לעיתים קרובות בצורה חמקמקה ובלתי נראית לעין. יש בכך פרדוקס מאחר ולכאורה מדובר במושג שתודעתית מזוהה עם סממנים חיצוניים ברורים לעין אבל תודעה לחוד והמציאות לחוד.
הדימוי הטוב ביותר שממחיש את צורת והתנהלות הכוח הוא קרחון בלב ים. לקרחון יש תצורה מעניינת. מרביתו שקוע מתחת לפני המים והוא נסתר לחלוטין בשעה שרק חלקו הקטן יותר מבצבץ מעל פני המים ובטעות יוצר את הדימוי שזהו הקרחון האמיתי. זו למעשה התצורה האופיינית של כוח מאחר והרבה פעמים האינטרסים, הכוונות האמיתיות והתהליכים המכוננים את המציאות כולם חבויים מתחת לפני השטח בעוד שמה שאנחנו רואים מעל פניו מסתיר ומטשטש את מה שחבוי בעומק המעמקים של התהליכים הפוליטיים והחברתיים.
הסיבה היא שלבעלי האינטרסים ולקבוצות הכוח יש עניין שלא לחשוף את המניעים שלהם לעיני הציבור. הם מעדיפים להסתתר, כמו הקרחון, מתחת לפני המים, אך בד בבד חותרים לנסות ולרתום את הציבור לטובת קידום האינטרסים שלהם דרך יצירת תודעה כוזבת, כלומר דרך עטיפת הכוח בסוג של דיבור או בעניין שהוא קרוב ללב הציבור.
הנה דוגמה קטנה אך ממחישה: שנים על שנים מבקשים בעלי הכוח הפוליטי כלכלי לרתום את הציבור להמשך השיטה הכלכלית הקפיטליסטית שמשרתת את אותם דרך מצג שווא על רעיון 'החיים הטובים' (יש אפילו ערוץ טלוויזיה בשם הזה). לפיכך, מקדמים בעלי ההון את הרעיון שכל אדם יכול לממש לעצמו ובעיקר לחוות חיי נוחות ורווחה בעלי משמעות בתנאי שיהיה חלק מהשיטה הנוכחית. במילים אחרות, הדרך לאכול במסעדות מפוארות יותר, לטוס מספר רב של פעמים לחו"ל, לקנות מכוניות משוכללות יותר או ג'ינסים של מותגים לילדים מותנית בכך שאותו ציבור ימשיך לעבוד קשה תמורת החלום הגדול וימשיך להגדיר את החלום במונחים של צרכנות כלכלית ולא במונחים אחרים.
כל המאמץ הזה של בעלי הכוח הפוליטי והכלכלי להציג כלפי חוץ את מעלות החלום הכלכלי עטוף במנגנונים שרק מחזקים עולם הדימויים החיובי של החזון הזה המשרת בעיקר את בעלי הכוח. מי לא מכיר למשל את פינות הצרכנות בערוצי הטלוויזיה, את ערוץ החיים הטובים המוקדש כולו לענייני תענוגות העולם הצרכני, את עולם הפרסום המבקש למכור סחורות ושירותים תחת הרעיון כי בצריכתם של אלה ממומש האושר הפרטי והאנושי. באופן זה, הציבור מפוקס על חלקו העליון של הקרחון המייצג עולם של תדמיות, מבלי להבין את הכוחות והאינטרסים הפועלים מתחת לפני השטח.
עד עכשיו הוצג המשל, ועכשיו לנמשל. מי לא נחשף באחרונה למחרת האפודים הצהובים בישראל שהיא סוג של חיקוי חיוור למחאה בצרפת? או למחאה בנושא אלימות נגד נשים? לכאורה, לכל אחת מהמחאות יש רציונל ברור ובחלק מהמקרים אפילו מוצדק. כן, אלימות באשר היא אלימות אינה יכולה להיות מוצדקת בשום אופן, ודאי כלפי קבוצה מובחנת בחברה. על כך אין ויכוח, וקיים קונצנזוס שמחבר בין כל רכיבי החברה הישראלית.
אבל, אם אנחנו מבינים איך כוח עובד כמערכת סמויה וחמקמקה מן העין, ראוי לשאול שאלות נוקבות לגבי טיבן של המחאות האחרונות או לפחות לנסות ולראות "מה מסתתר מאחורי המסכה, חתול מפלצת או ילדה יפה", כנאמר בשירו של רמי פורטיס. האם ייתכן כי מאחורי המחאות הללו קיים מכנה משותף? האם ייתכן כי 'כוח' משותף, כלומר קבוצת בעלי אינטרסים, עומד מאחורי המהלכים הללו וממנף את העובדה כי מדובר בסוגיות שמעוררות אוטומטית רגש מובן של הזדהות ציבורית בשביל לרתום את ההזדהות הציבורית לטובת קידום אינטרס כוחני?
מה שמעורר את החשד הזה ואת השאלות הללו היא העובדה כי מי שבוחן כל אחד מנושאי המחאה מבין שיש כאן אי אלו סדקים במחאות שאולי מעידים על מה שמסתתר מתחת לפני השטח. למשל, לא מעט נכתב בעניין של מחאת האלימות, כולל ברשתות החברתיות, על כך שתמונת המציאות שהציגו יזמי ההפגנות איננה מדויקת. על כך שהנתונים מראים שהאלימות בישראל אינה חריגה ברמת הנתונים ושהחלק הארי של אלימות נגד נשים מקורו במגזר הערבי ואצל קהילות אחרות בישראל כמו העובדים הזרים. זה כמובן לא הופך את הסוגיה למוצדקת, ולכזו שנדרש להשלים עם נוכחותה, אבל מהווה נתון חשוב למי שמבקש להתמודד עם העניין.
ומה בנוגע למחאת יוקרה המחיה? הסוגיה הזו נמצאת על סדר היום הציבורי מאז 2011 ונעשו לא מעט מהלכים ממשלתיים כדי לטפל בעניין. מה שהוגדר כגל התייקרויות במשק נענה בתגובה ממשלתית ובהתערבות של משרד האוצר כדי לרכך את העלאות המחירים. אגב, חלק ממחירי מוצרי המזון כבר עלו בחודשים האחרונים מבלי שהדבר עורר תגובה כלשהי אבל רק עכשיו נזכר מי שנזכר להחרים את 'אסם'. יתר על כן, למרות המענה הממשלתי, הרי שיוזמי המחאה ממשיכים בדרך המחאה, בבחינת אף על פי כן, נוע תנוע. זה כמובן מעורר את השאלה – מדוע ומה התכלית?
אם נוסיף לעניין הזה את מה שנחשף באמצעי התקשורת ובמקביל גם הוצנע במידה רבה על ידי אותם גורמים, על זהות הגורמים שעומדים מאחורי מחאת יוקר המחיה (אנשי מפלגת העבודה) אולי נתחיל להבין מה לכל הרוחות מתרחש כאן.
ובכן, ההשערה שלי היא כזו, ואומר אותה בזהירות המתבקשת: מה שמשותף לכלל המחאות האחרונות הוא האינטרס של בעלי עניין להביא לנפילת ממשלת נתניהו. כאן חבוי הכוח האמיתי שנמצא מתחת לפני הקרחון. האינטרס של קבוצה פוליטית וחברתית מוגדרת בישראל הוא זה החבוי מתחת לפני המים הסוערים של המציאות החברתית הישראלית. זהו צידו השקוע והעמוק של קרחון הכוח. החידוש הגדול הוא בכך שאם בשנתיים האחרונות פעלה אותה קבוצת כוח פוליטית נגד הממשלה ונתניהו באופן ישיר באמצעות הקמפיין נגד השחיתות הציבורית וחקירותיו של ראש הממשלה ומקורביו, עתה הבינה אותה קבוצה כי מדובר במאבק לא אפקטיבי.
הסיבה לכך היא שהציבור הישראלי או לפחות מרביתו בחר לעשות את ההפרדה בין ענייני טוהר המידות של נתניהו לבין תפקודו כראש ממשלה. בעשותו כן הוא העדיף את התפקוד על פני ענייני טוהר המידות ובהינתן כך, המאבק נגד נתניהו מנותב עתה לדרכים עקיפות שאינן ממוקדות באיש עצמו, אלא בנושאים שהם לכאורה נושאי קונצנזוס וכן, ניחשתם נכון – 'אלימות נגד נשים' ו'יוקר המחיה'. אלו הם הנושאים שבאמצעותם יכולים בעלי העניין הפוליטי לנסות ולרתום קבוצות נרחבות בדעת הקהל מבלי להזכיר את השם המפורש, בתקווה כי הדבר יחולל את האנרגיה הדרושה לשינוי פוליטי בישראל.
זהו כנראה הכוח הסמוי והאינטרס המסתתר הנסתר שמציץ מאחורי המציאות המדומה שמעל פני השטח. כמובן שאין זה אומר שנושאי המחאות החברתיות הם עניינים בטלים ולא משמעותיים, נהפוך הוא. הם בהחלט מחייבים התייחסות חברתית וממשלתית, אבל זה גם אומר שלמציאות יש צדדים נוספים שחלקם נסתר מן העין. ברוח האמירה הידועה של הפרשן הכלכלי נחמיה שטרסלר: "אז שלא יעבדו עליכם".
