איך יודעים שבאה הזִקנה? לקראת סוף השנה, במקום להיות מטורגטת לפרסומות ואירועים בפייסבוק – כגון מסיבות ענק של הסילבסטר – אני מקבלת מאות פרסומות סוף שנה לבגדי תינוקות, העלמת קמטים וכמובן בגדי ים לנשים בהיריון (מה נסגר איתכם?). כמדי שנה אתבונן בצעירים הללו, שאשכרה כל יום הוא סיבה למסיבה ולחגיגה עבורם, ואשאל את עצמי הכיצד שוב עברנו מנובי גוד לנובימול.
אז אני רוצה לצאת ביוזמה חדשה – מבצעי סוף שנה ביתיים. לפניכם שישה שכן כדאי לנסות בבית:
כביסת בלאק פריידיי
כאמא לטריליארד בנות, הבעיה הגדולה היא לא כביסה ורודה או לבנה. הבעיה היא הכהים. ככה מגיע מצב, שבו הבן שלי מסרב ללבוש מכנס דרייפיט קצרצר ליום לימודים חורפי, רק כי לא כיבסתי לו את הג'ינס עם הכיס בלי הגומי עם החגורה – מאוקטובר. שלא לדבר על כך שהאיש מזמן לא בונה על כביסה של מכנסי השבת השחורים – אלא מאוורר אותם בארון בין שבת לשבת. יוכרז יום השחור ובו תהיה רק כביסה שחורה, לישועת הבנים.
יום הרווקים הציני
אחד לכמה טורים ממורמרים שלי, אני מקבלת מייל נוזף וכועס מחברה או קוראת רווקה. לרוב התלונות נעות בין: "תגידי תודה ש" ועד "הרסתם לנו את הבעלים הפוטנציאליים". אני ברגישות מזכירה לה עד כמה הרווקות בכלל והרווקות המאוחרת בפרט קרובות לליבי גם בנפשי וגם בטכני, אבל שאני חיה את חיי, ורק על מגבוניי לספר ידעתי. לא מעט אני מוזמנת לדבר מול רווקים ורווקות ולנסות לחזק את רוחם. אין לי מה להציע, הדבר היחיד שאני יכולה להציע הוא ים ים ים של הומור. הומור וקורטוב ציניות. כי אם לא נצחק, נבכה. וידוע שבכי לא טוב לעור הפנים.
מבצע חיסול חברות שנואות
בעבר היו כל מיני סיבות הגיוניות לשנוא חברות. את אלו שהיו יותר יפות. את אלו שהיו יותר רזות. את אלו שנראה שהכול קל להן בחיים. אלו שהתקבלו לאן שאת רצית ולא התקבלת, אלו שיש להן אחים בנים גדולים יותר, וכמובן את אלו שהבחורים שהיית מאוהבת בהם קשות ביקשו ממך את הטלפון שלהן. ברבות השנים הצרכים השתנו והיום מספיק לי לפגוש חברה עם לק מושלם בציפורניים בשביל לנתק איתה קשרים. ישנן החברות שלפעמים את לא מבינה את התנהלות הווטסאפ שלהן, כגון ליזום משהו כיפי עם הילדים שחורג מגבולות הסלון שלי ומרחיק אותי מהשלט. ישנן אלו שמזמינות אותך לארוחה לפני שהספקת להזמין חזרה. ואת הרזות ואת היפות יותר. זה נשאר שם ברצף.
חבר–לא–מביא–חבר אלינו הביתה
אני באמת לא מבינה את הקונספט של הבאת חברים. כאילו מה… עוד ילדים… אצלנו בבית… שלא אני ילדתי. עוד ילדים להעיר להם על הנזלת, על להוריד את המים, על לוודא אם הם שטפו ידיים עם סבון (בבקשה, רק אל תיתן לי להריח לך ת'אצבעות, תודה). עוד אמהות לשנוא ש"שכחו" שיש להן ילד אצלי בבית וכבר שבע, עוד מבוכות של "ארוחת ערב אתה אוכל בבית ולא זה לא ריח של חביתה, אתה מדמיין, בוא נחכה ביחד לאמא בחוץ". עוד פעם להסכים למקלחת ועוד פעם להיפרד לשלום מהפיג'מה עם החורים והגרביים הלא תואמים, כי ברור שאמא שלו לא תחזיר. אז רק לשבוע בלבד, אפשר שכל ילד יעביר את אחר הצהריים בבית שלו?
1+1 על קלוריות שאני מצליחה להוריד
אין באמת מבצע כזה, אבל אני מוכנה לשלם מיליונים לזה שימציא אותו. כי פשוט לא הוגן, שכל השבוע אני כל כך משתדלת באמת, אבל לכל יום יש לילה. או אחר צהריים קשה במיוחד. ולכל שבוע יש שבת – שהיא בכלל מצוקה אחת מתמשכת. ולכל שבת יש מוצאי שבת, שמרוב שג'יפה והכול מגעיל, אני חייבת לתת ביס במשהו שיעביר את התחושה הרעה.
ניקוי מדפים כללי
ולסיום, מבצע מיוחד לאמא, שלא מאמינה שהיא בסילבסטר בבית לבד – אבא במילואים או בסקי, והחברות הרווקות שלה מהעבודה מעדכנות שהן לא יגיעו ביומיים הקרובים לעבודה כי כיף להן בחיים. מבצע חיסול מדפי השוקולד במזווה. ולא רק את השוקולד לאפייה או את זה שבארון מהקיץ ויש עליו שכבה דקה־דקה לבנה. השוקולד השווה, אי שם למעלה, שהבאת מהטיול האחרון שלך מחו"ל. בואו נחסל אותו, ונתפלל שנוריד אותו כבר בשנה הבאה.
