רשימת בכירי מערכת הביטחון לשעבר המבקשים בשם מומחיותם נסיגה כמעט מלאה לקו הירוק מעוררת תמיהה. במשך עשרות שנים, וגם בבסיס גישתו של ראש הממשלה רבין ליישום הסכמי אוסלו, עמדה ישראל על דרישתה לגבולות בני הגנה. ההכרה בהיעדר תנאי הגנה בגבולות הקו הירוק קיבלה ביטוי בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים גם בחוות דעת רשמית של הפנטגון בפירוש להחלטה 242. המטה הכללי האמריקני הגדיר אז את השליטה הישראלית בגב ההר בהרי שומרון ויהודה כתנאי הכרחי להגנת מדינת ישראל. קשה להסביר כיצד קבוצת "מומחים" מכובדת סוטה ממוסכמת יסוד ביטחונית בסיסית כל כך.
עוד בהיותי במדים, כחבר המטה הכללי, דיברתי על הצורך הקיומי בגבולות בני הגנה. נדרשתי לכך בחוות דעת שהגשתי לרמטכ"ל מופז בשנת 2000 לאחר קמפ דיוויד ושיחות טאבה, שם התרחשה התפנית הקריטית בוויתורו של ראש הממשלה אהוד ברק על אחיזה בבקעת הירדן. מאז פרישתי לפני כשלוש שנים אני מציג בכל במה את עמדתי. ההתעלמות של מומחים שוחרי נסיגה משיקולי יסוד ביטחוניים ראויה לבירור נוקב בשיח הציבורי.
הופעתי עם אלוף במיל' עמי איילון בכנס האינטרס הלאומי שקיימה תנועת "ישראל שלי", שנועד לחשוב אחרת על פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בנאמנות לכותרת הדיון, "הממד הביטחוני", התמקדתי בשיקולים הביטחוניים המחייבים את מדינת ישראל לשמר את שליטתה בצירים ובשטחי המפתח שעדיין מצויים בידה ביו"ש. דילגתי במכוון על היבטים אחרים בסוגיה, אך עמיתי לדיון פשוט התעלם מטיעוניי הביטחוניים והפליג להיבטים אידיאולוגיים. הוא קרא להבחנה בין מלחמתנו הצודקת להגנת קיומנו בגבולות הקו ירוק ובין מלחמתנו הבלתי צודקת למען אחיזה במרחבים שמעבר לקו הירוק. הייתה זו התחמקות מדיון ענייני בשיקולים ביטחוניים מובהקים.
לנוכח ההתפתחויות החדשות בתופעת המלחמה ובדפוס האיום הצבאי העוטף את מדינת ישראל מכל עבריה, בהכוונה איראנית, גם אם ממש נרצה להצטמצם לרצועת החוף איננו יכולים להבטיח בתנאים אלה את ביטחון המדינה. זו טענה המצויה במלואה בשדה הביטחוני. ביישום רעיון שתי המדינות לפי מתווה קלינטון, המכתיב למדינת ישראל נסיגה כמעט מלאה לקווי 67', יחזור קו הגבול וקו ההיערכות הקדמי של צה"ל להשתרע למרגלות ההרים, בתוואי כביש 6, כמרחב הגנה חסר עומק הנתון כולו תחת איום אש, בלא כל טווח התרעה.
מאז סיום מלחמת העצמאות והתייצבות ישראל בקווי שביתת הנשק, הידועים כגבולות 1967, היה ברור להנהגה המדינית ולמטה הכללי שבקו הגבול המזרחי ברצועה הצרה והארוכה של מישור החוף לא מתקיימים התנאים הנחוצים למגננה. מתוך ההבנה הזאת התבססה תפיסת הביטחון של בן־גוריון על העתקה של המלחמה לשטח האויב, ומעבר למתקפה. אלא שמשהו עמוק השתנה בתופעת המלחמה, והוא משנה את יחסי הכוחות בין צה"ל ליריביו. בתנאים החדשים, ובהם האפשרות למלחמה במקביל בזירת הצפון, בזירת עזה ובזירת יו"ש, התנאים שאפשרו לצה"ל את מתקפת הבזק ביוני 1967 אינם קיימים עוד.
מאז השגת הסכם השלום עם מצרים נבנה צה"ל להכרעה בזירה הצפונית. גם תהליך אוסלו התבסס על ההנחה שאיומי הזירה הפלסטינית יאפשרו להמשיך להתייחס אליה כזירה משנית. האיום מעזה, אף שהוא משני בהשוואה לאיומי הזירה הצפונית, יוצר סדקים בתפיסה הזאת. המגמה להיפרדות מן הפלסטינים גם ביו"ש עלולה להוסיף זירת לחימה בדמות עזה גם בפתחה של תל־אביב. כדאי להזכיר שבמבחן המציאות, שימור הביטחון והיציבות מול עזה נעשה מורכב יותר.
מאז ימי אוסלו, משהו השתנה ביחסי הכוחות בינינו לפלסטינים. תומכי הנסיגות לא הפנימו את משמעות השינויים והם מתחמקים מלדון בהם. הערכתם את עוצמת צה"ל לוקה. נראה שהצורך להתכנס בגבולות 1967 דומיננטי בתפיסתם עד כדי כך שאינו מותיר מקום להטלת ספק ביכולתו של צה"ל להתמודד עם האיומים. מתוך ההיצמדות למגמת הנסיגה התקבעה הנטייה להכחשת פוטנציאל האיומים, ולהערכת יתר לעוצמת צה"ל; ומתוך כך, הם מוכנים ליטול את הסיכונים הכרוכים בנסיגה כמעט מלאה.
סביב מדינת ישראל מתהווה איום של לחימה החותרת לעקיפת תחומי העליונות המסורתיים של צה"ל. האיומים העלולים להתפתח לאחר נסיגה למול רצועת החוף הצרה חמורים מאלה שהתקיימו לפני יוני 1967. נותרה השאלה: כיצד טובי בוגרי מערכות הביטחון לוקים בעיוורון אסטרטגי כמעט כרוני? עם כל הכבוד שהציבור הישראלי רוחש לתהילת עברם של טובי המפקדים, הוא חייב להטיל ספק במומחיותם. יש לתבוע אותם לדיון ביקורתי נוקב, באמות המידה הביטחוניות שבשמן הם מטיפים לנסיגה.
